אודות הארכיון

ד״ר חיים (ויקטור) סעדיה ז״ל

1923–2005 | ח׳ בתמוז תרפ״ג – י״ב בכסלו תשס״ו

ד״ר חיים (ויקטור) סעדיה ז״ל נולד בביירות שבלבנון בשנת 1923, למנחם ורחל סעדיה. כשהיה בן שלוש עברה משפחתו למצרים, ושם גדל והתחנך. אמו, רחל, הייתה בת למשפחה ירושלמית ותיקה ואשת חינוך משכילה, שהטמיעה בילדיה את חשיבות ההשכלה, ההתמדה והמצוינות.

כבר בצעירותו התבלט חיים בנחישות וביכולת התמדה יוצאות דופן. על אף קשיים כלכליים וחסמים שונים שניצבו בפניו, הוא מימן את לימודיו התיכוניים במתן שיעורים פרטיים, ובהמשך התקבל ללימודי רפואה. לפני לימודיו האקדמיים עבד במפעל סוכר, וכדי לעמוד בשגרת לימודים ועבודה תובענית נהג לבקש מהמואזין המקומי להעיר אותו בשעות הבוקר המוקדמות בדרכו לתפילה.

לצד לימודי הרפואה, היה ד״ר סעדיה מעורב בפעילות ציונית וחינוכית במצרים, ובפרט בתנועת "בני עקיבא". כדי לממן את לימודי הרפואה, עבד במשך ארבע שנים בעיתון הצרפתי מצרי "Le Progres Egyptien" תחילה כמגיה ואח"כ ככתב שתפקידו לסקר את הפרלמנט המצרי. שנתיים נוספות עבד בשירות הידיעות הערבי של השגרירות הצרפתית באיסוף מידע על אנשי מפתח בפוליטיקה המצרית.

בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות ומעצרם של רבים מראשי התנועה, לקח חלק בהמשך פעילותה המחתרתית של התנועה תחת תנאים מורכבים ומסוכנים. במסגרת זו פעל בזהות בדויה, סייע בארגון פעילות ציונית, ונטל חלק במשימות חשאיות שנועדו לסייע ליישוב ולמדינת ישראל בראשית דרכה.

אחד הפרקים המשמעותיים בפעילותו הציבורית והמחתרתית היה מעורבותו ברשת המודיעין שלימים נקשרה ל״פרשה״, הידועה גם בשם "עסק הביש". ד״ר סעדיה היה מעורב בגיוסם של כמה מחברי הרשת, בהם ד״ר משה מרזוק, מרסל ניניו, רוברט דסה ואלי נעים, ואף סייע בהכנות לוגיסטיות וחשאיות שנדרשו לפעילותה. בהמשך פעל גם בארגון העלייה החשאית של יהודי מצרים וקראים דרך אירופה, בתקופה שבה הפעילות הציונית במצרים נעשתה מסוכנת יותר ויותר.

לאחר תקופה בה היה שותף, יחד עם שלמה פלטנר, בניהול מחנות מעבר לעולים באנגליה ובצרפת, עלה ד״ר סעדיה לישראל בשנת 1953. הוא התיישב עם רעייתו פלורה בקיבוץ כפר דרום, שם שימש כרופא האזור. בהמשך עבר לבאר שבע והיה מעשרת הרופאים הראשונים בעיר. בתנאים ראשוניים וקשים, בתקופה שבה שירותי הרפואה בנגב עוד היו בראשית דרכם, העניק טיפול רפואי לתושבי האזור וראה ברפואה שליחות אנושית וחברתית.

לאורך שנות עבודתו היה ד״ר סעדיה רופא משפחה, מורה ומחנך לדורות של רופאים. הוא שימש מרצה קליני והעמיד במרכז עבודתו את האדם שמולו — המטופל, משפחתו, נסיבות חייו וכבודו. תפיסתו המקצועית התמצתה באמירה שנהג לומר לתלמידיו: "הבוס האמיתי שלכם הוא המטופל הממתין במסדרון". בשנת 1994 הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם האיגוד לרפואת המשפחה.

חייו האישיים היו שזורים גם באובדן ובכאב. לאחר פטירת רעייתו הראשונה פלורה, הקים בית משותף עם רעייתו סימה, והשניים איחדו את ילדיהם למשפחה אחת. במלחמת יום הכיפורים שכל את בנו הבכור, יצחק (איציק) ז״ל, אובדן שליווה אותו כל חייו.

גם לאחר עלייתו לישראל לא שכח ד״ר סעדיה את חבריו שנותרו מאחור ואת מי שנכלאו בעקבות פעילותם במצרים. לאחר מלחמת ששת הימים פעל בנחישות כדי להבטיח שאסירי "הפרשה" ייכללו בעסקאות חילופי שבויים וישוחררו ממצרים. מאבקו תרם למאמץ שהוביל בסופו של דבר לשחרורם ולהבאתם ארצה.

ד״ר חיים (ויקטור) סעדיה נפטר בשנת 2005. הוא הותיר אחריו מורשת של ציונות, אחריות ציבורית, רפואה אנושית, מסירות למשפחה ואמונה עמוקה בכוחם של ידע, תיעוד וזיכרון.