תעתוק
יהודי מצרים במרוצת הדורות*
ד"ר אברהם מטלון
סקירה היסטורית
דברי ימי ישראל שזורים וקשורים
היטב בתולדות מצרים עוד מתקופת האבות.
ד"ר מטלו סוקר את הישוב היהודי
במצרים שנמשך באופן רצוף לכל אורך
ההיסטוריה ומנה בשורותיו דמויות
בולטות שהשאירו את חותמן בתולדות עם
ישראל.
מקומה המרכזי של מצרים בדברי ימי
היהודים מדווח היטב בגניזה שהתגלתה
לפני 60 שנה בבית הכנסת העתיק ע"יש ר'
בן-עזרא בקהיר העתיקה. היא הכילה
למעלה מ-400,000 מסמכים שנתחברו
במרוצת 900 שנה.
האוכלוסיה היהודית במצרים
גרוש היהודים מספרד בסוף המאה ה-15
הביא למצרים גלי מהגרים ספרדיים
שנתווספו ליהודים המקומיים המעטים
והביא לתחיה רוחנית, ארגונית, חברתית
וכלכלית. הם הפיחו רוח חדשה בקהילות
ישראל שעמדו בסוף השלטון הממלוכי על
סף כליון ממש.
אחרי הכיבוש העותומאני של מצרים
בשנת 1517 נתווספו עוד מהגרים יהודים
מרחבי האימפריה העותומנית וגרמו
לתסיסה רוחנית, חברתית וכלכלית.
בתחילת המאה ה-19, תחת שלטונו
הנאור של מחמד עלי, התעודדו יהודים
רבים מאירופה להתישב במצרים הליברלית.
גל הגירה גדול הגיע מאיטליה ומיוון,
מקופו, ומרודוס, ליד יהודים מארצות
שכנות: מרוקו, סוריה ועירק.
רדיפות היהודים במאה ה-19 במזרח
אירופה, במיוחד ברוסיה הקיסרית
וברומניה הביאו למצרים עשרות משפחות
יהודיות אשכנזיות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה היהודים
התרכזו בעיקר בשתי הערים הראשיות:
קהיר ואלכסנדריה. קהילת היהודים
שמנתה בתחילת שלטונו של מוחמד עלי
6,000 נפש בלבד התרחבה והגיעה בסוף
המאה ה-19 לכדי 60,000 נפש. במחצית
1948 הגיעו לכדי 85,000 נפש.
הארגון הקהילתי
יהדות מצרים משמשת דוגמה ומופת
לארגון קהילתי עצמאי המקיף את כל
מאמר זה מהווה תקציר ממאמר יותר
מורחב ומפורט. 4
תחומי החיים: הארגוני, החברתי, הדתי,
המשפטי, החינוכי והתרבותי בלי לפסוח
על תחום הספורט. קהילה זאת השכילה
לקיים את יהדותה וכן לאחד בני גלויות
שונות לקהילה יהודית אחת ומאוחדת מעבר
להבדלי מוצא. בני משפחות עשירות
קיבלו על עצמם לפתח מוסדות הקהילה.
נזכיר פה מספר שמות מפורסמים: קטאוי,
מוסרי, סוארס, סיקורל, מנשה, עדה,
אגיון, רולו, לוי, דה-פיציוטו, סמוחה,
עדס...
בתי כנסת רבים נבנו בקהיר
ובאלכסנדריה ובערים אחרות. מן
המפוארים ביותר נמנה בקהיר שער השמים
ברחוב עדלי ובאלכסנדריה אליהו הנביא.
בתחום החינוך: הקימו יהודי מצרים
מערכת חינוך עניפה בכוחות עצמם ו..
נזקקו לעזרת "כל ישראל חברים"
(Alliance Israelite) כמו קהילות רבות
במזרח.
החינוך ניתן בדרך כלל בשפה
הצרפתית, רק בשנות הארבעים הראשונות
החלו לעבור לשפה הערבית כשפת ההוראה
העיקרית בבתי הספר של היהודים.
בתחום הבריאות: קהילות קהיר
ואלכסנדריה מייסדות בתי חולים ברמה
בינלאומית עם מיטב הרופאים וכן מרפאות
עממיות לשרת ציבור היהודים והגוייס
כאחד.
תרומת יהודי מצרים לארץ מולדתם
יהודי מצרים היו קהילה נאורה
ותוססת שנקטה חלק פעיל בכל תחומי
החיים ותרמה רבות לחיי הכלכלה והתרבות
במצרים. משקלה הסגולי של קהילה קטנה
זו היה הרבה מעבר לגודלה.
בתחום הכלכלי: היהודים תפסו מקום
חלוץ בפיתוח הכלכלי של ארץ מצרים. כאן
המקום להזכיר שמם של אישים שבלטו בשטח
זה כגון ויקטור הררי פשה, אלי פוליטי,
יוסף סמוחה, יצחק ואנה, הנרי קוריאל,
חיים דורה, הרלינג, אריפול, חסון.
ביניהם בוני עיר חלואן החדשה ליד קהיר
וסמוחה סיטי בפרברי אלכסנדריה. הם
מפתחים את החקלאות, התעשיה, התחבורה
והסחר הבינלאומי.
בתחום העתונאות: ראוי להזכיר
ראשון את צנוע, שנודע בכינויו
"אבו-נדארה" על שם עתונו הראשון.
בתחום העתונאות הערבית היהודית
ראוי להזכיר את עתון "אלשמס" בעריכת
סעד מלכי, וכן "אלכלים", עתון הקראים
והירחון "אלכתאב אלמצרי", בטאון
ספרותי שנוסד ע"י האחים הררי. עם
כותביו הראשיים נמנה הסופר הפילוסוף
טהה חוסין.
אולם עיקר הפעילות העתונאית של
היהודים במצרים התנהלה בלשון צרפתית.
העתונים הידועים ביותר היו,
Le Journal d'Egypte
La Bourse Egyptienne
La Reforme
בתחום הספרות בלטו סופרים בשפה
הצרפתית:
Elian Finbert, Rene Cattaoui, George
Cattaoui, Albert Josipovici, Albert
Ades, Edmond Jabes, Carlo Suares,
Lucien Sciuto, Daniel Cohen.
בתחומי המוסיקה והקולנוע: השפעת
היהודים על האמנות המצרית הערבית
ניכרת היטב. הם תופסים מקום כבוד בין
מייסדי המוסיקה הערבית החדישה.
יש לציין אמנים יהודים ידועי שם
כ-אברהים סהלון, דוד חוסני (הוא חיים
הלוי הקראי), זכי סרור, זכי מורד ובנו
מוניר מורד ובתו לילא מורד, זמרת
ושחקנית קולנוע. היהודים עשו וליו
את הצעדים הראשונים בתעשיית הקולנוע
במצרים. שמם של טוגו מזרחי ואלבר
מטלון מוכרים בתחום זה. שחקנים
יהודים מפורסמים היו גם אמילי דיין,
ביבס ואליאס מוהרב.
התנועה הלאומית המצרית
בסוף המאה ה-19, בזמן הכיבוש
האנגלי, היהודי ויקטור זרדל צנוע,
"אבו נדארה" שכבר הזכרנו לעיל, השקיע
את כל מרצו ורוב חייו למאבק הלאומי של
מצרים נגד האנגלים תחת הסיסמה:
"מצרים למצרים". העוייד דרור חזן
פעל יחד עם מוצטפא כמאל, מיסד המפלגה
הלאומית. תרומתם הגדולה של יהודים
ניכרת במפלגת "הוופד הגדולה" מיסודו
של סעד זגלול פשה. העוייד לאון קסטרו,
וכן העוייד פליקס בנזקן נתנו יד לסעד
זגלול תוך שעמדו בראש התנועה הציונית
במצרים. גם מוריס מזרחי וויטה
סונסינו פעלו עימם.
עמדות והשקפות מלחמה באנטישמיות
קהילות היהודים במצרים גילו רגישות
עמוקה לאשר התרחש בגרמניה הנאצית
ובאירופה בכלל, ערב מלחמת העולם
השניה. עוד בשנת 1933 קמה הליגה
הבינלאומית למלחמה באנטישמיות (ליקייא-
L.I.C.A) מיסודם של העוייד לאון קסטרו
ומוריס מזרחי ובהשתתפותם הפעילה של
אמיל נגר ופלפול. שני אלה היו לימים
אנשי משרד החוץ בישראל. הליגה ניהלה
בהצלחה מלחמת חורמה בסחורות הגרמניות.
כאשר איטליה הפשיסטית הצטרפה לצעדים
האנטישמיים של הנאצים, החרימו יהודי
מצרים את האופרה האיטלקית שהגיעה
להופעות ונגינה באולמות חצי ריקים
בקהיר ובאלכסנדריה.
היהודים והתנועה הקומוניסטית במצרים
לזרם הקומוניסטי נמשכו הרבה יהודים
שבקשו לראות במימוש התורה הקומוניסטית
מבית מדרשה של מוסקווה פתרון לבעית
היהודים בעולם. בין מייסדי ופעילי
התנועה הקומוניסטית במצרים נזכיר את
ז'וזף רוזנטל, הנרי קוריאל, הלל שוורץ,
מרסל ישראל, רימון דואק (אחמד צדיק
סעד) ועזרא הררי...
הקומוניסטים התנגדו לציונות וראו
בה תנועה נסיגתית המסיחה את דעת העם
היהודי ממחפכת המעמדות המשמשת ובאה
ככורח היסטורי. קרע עמוק נפער בשורות
הקהילה היהודית במצרים. עמדו מאחד
הקומוניסטים האנטי-ציוניים ומאידך
הציונים. קרע זה הורגש בבתי הספר
ובתנועות הנוער.
התנועה הציונית במצרים
האמונה הציונית היתה נטועה בשדה
הקהילות היהודיות במצרים במשך דורות
בזכות החינוך המסורתי. היא חיכתה לשעת
כושר לפריחה ולהגשמה.
בהתחלת שנת 1920 נוסדה התנועה
הציונית בקהיר ובאלכסנדריה. כעשרת
אלפים יהודים שגורשו מארץ ישראל על
ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה
מגיעים למצרים ומחזקים את התנועה
הציונית. בשנות ה-20 ד"ר חיים ויצמן
שעמד בראש התנועה ביקר פעמים רבות
במצרים וערך שם ועידות במרכזים
ציוניים וכן ביקרו מנחם אוסישקין
וזאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה
הרוויזיוניסטית.
בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה
(1939-1945), גברה ההתקרבות לציונות
בפרט בקרב תנועות הנוער היהודי.
בשנת 1942 נציגי הסוכנות היהודית
בהתייעצות עם נציגי תנועות הנוער בארץ
ישראל ארגנו סמינר להכנת שליחים
ומדריכים שיפעלו בארצות ערב. הקורס
החל ב-17 במרס 1943. לשליחות במצרים
נבחרו שלושה: רפאל רקנאטי, גרשון
בן-עתו ועקיבא איגר. לימים הגיע גם
יאיר דואר.
5
מפסח 1945 קבוצה של 1000 חלוצים
עברו ברכבות את הגבול במדי צבא של הוד
מלכותו הבריטי שמושאלים מחיילים
יהודים שחנו במצרים.
מאז, החלו גלים זה אחרי זה של
עולים. סירות דייגים ערביים, ששכרם
בצידם, שימשו למטרה זאת. חיש מהר
הגיעו שליחים מתנועות נוספות כדי
ליטול את חלקם בחינוך הנוער היהודי
במצרים. התחרות בין התנועות מהזרמים
השונים לא תמיד היטיבו לתנועות הנוער
הציוני במצרים.
מנהיגים יהודים של הקהילה נקטו עמדה
מסוייגת וראו בציונות איום על מעמדם
של יהודי המקום וסיבה לערעור יחסיהם
עם השלטונות.
ככל שהעמיקה מצרים את פעילותה
בתנועת הליגה הערבית בבקשה לעמוד
בראשה, החריפה והשחיזה את מלתעותיה
נגד הציונים. במרס 1946 החלו
השלטונות לערוך פשיטות במרכזי הנוער
הציוני. סמוך לפני החלטת חלוקת ארץ
ישראל (29.11.47) הגיעו שוטרי חרש
לתנועות הנוער בשתי הערים הגדולות
ורשמו את כל החברים שנמצאו במקום.
בליל שבת (ה' באייר) 15.5.1948 נפתחו
מחנות הסגר ובתי כלא בקהיר, באבוקיר
שבאכלסנדריה וכן באל-טור שבמדבר סיני
כדי לשכן שם מאות יהודים צעירים
זקנים, נשים וגם ראשי הקהילה היהודית
במצרים, בחשד של פעילות ציונית.
המצרים והציונות
בשנת 1917 הגיבה העתונות המצרית
בחיוב על הצהרת בלפור. שני העתונים
החשובים "אלמוקוטם" ו"אלאהראם" פרסמו
מאמרי שבח להצהרה הבריטית התומכת
בהקמת "בית לאומי יהודי" בפלסטינה
(א"י).
ב-1918 יום השנה הראשון להצהרת
בלפור נחוג בפני קהל יהודי רב
באלכסנדריה בהשתתפות ראש הממשלה זיוור
פשה ומושל העיר. עוד שנים רבות אחרי
כן חגגו קהילות ישראל בערים שונות את
יום הצהרת בלפור. המנהיג הלאומי סעד
זגלול תמך ברעיון הקמת בית לאומי לעם
היהודי בארץ ישראל וראה בכך טובה
שתצמח לארצו. עימו במפלגה היו באותה
דעה מוצטפה נחאס פשה וסגנו המנהיג
הקופטי מכרם עביד.
אולם בסוף שנות השלושים קמו זרמים
קיצוניים שונאי זרים ויהודים בדמות
"מצר אלפתאת" (מצרים הצעירה). ו"אחים
המוסלמים". הם ניהלו מלחמת חורמה נגד
הציונות.
חסידי היהודים והציונות ברחוב
המצרי היו יוצאי דופן והצטיינו בהרבה
אומץ לב ויושר בינתי, כגון אסמעיל
צדקי פשה והפילוסוף טה חוסין.
האיבה לזרים וליהודים בכללם הגיעה
לשיאה ולרמת מדיניות ממלכתית של מצרים
בתקופת גמאל עבדול נאצר (1968-1952),
שהוביל את ארצו למלחמות עקובות מדם
נגד ישראל.