תעתוק
ועדת עמיעד
ועדת עמיעד-בשנת 1958 באיחור של שלוש וחצי עלה שוב הצורך החיוני
לחקור את אופן הפעלת הרשת במצרים בשנת 1954 ואת נסיבות נפליתה.
זאת עקב החשדות החמורים באשר לאופי פעולתו של מפקד הרשת אברי
גלעד.שלא כבשנת 1954 אתה היה הדבר באחריותי ובסמכותי החלטתי להקים
ועדה שתרד לחקר הדבר עליתי את הנושא לפני ראש אמ"ן והרמטכל כי ענין
נגע ליחידה צבאית ולאדם שפאל מטעם אמ"ן בתקופה הנדונה.
עדות שקר-שבועות רבים סירב אלעד להיחקר על מה שהתרחש במצרים. הוא
ניסה, בכל דרך אפשרית, להעביר שדרים לגיבלי ולבנצור, בתקווה שיחלצו
אותו מידי חוקריו, וטען כי הוא מנוע מלדבר על הפרשה. רק משחש שהאדמה
בוערת תחת רגליו וכי נלכד ברשת שקריו, שינה את שיטתו. בנסיון לחץ
עצמו מעמדה לדין באשמות בטחוניות חמורות, גילה אלעד שעדותו לפני
ועדת אולשן דורי היתה עדות שקר, שהכינו נגד לבון בנימין גיבלי ומוטקה
בנצור; מפקדיו הם שביקשו להטיל את האחריות הישירה לפעולות במצרים
על שר הבטחון וגייסו אתו לצורך זה. אלעד טען שעדות השקר שלו ניתנה
מתוך נאמנות ללא סייג למפקדיו ולצה"ל.
ב-1 במרס 1958 מסר אלעד לראשונה לחוקריו את גירסתו החדשה בדבר הופעתו
לפני ועדת אולשן דורי. חקרו של אלעד סיכם את עדותו של אלעד בעניין
עדות השקר על תחילת הפעלות במצרים: בסוף דצמבר 1957 התחלתי לחקור
את אלעד מסביב לפרשת קשריו עם הנספח הצבאי המצרי בגרמניה. במהלך
החקירה התעוררו ספקות לגבי מהימנותו בזמן שהותו במצרים בשליחות
המודיעין הישראלי, והוחלט לחקרו גם בנושא זה.
למרות פניותי הרבות אליו שיסכים להיחקר על פרשת מצרים, הוא סירב
בטענה שהדבר קשור בנושאים שנדונו בשעתם בוועדת החקירה שהוקמה בשנת
1955 וכי דבריו עלולים לסבך את ידידיו מחיל המודיעין שאינו מעוניין
"לקבור אותם".
רבות היסס בטרם החליט להיחקר על פרשת מצרים ובתאריך 1 במרס 1958
הסכים לדבר.
אלעד סיפר כי בסוף מאי 1954 נפגש עם סא"ל מרדכי בנצור בפריס. האחרון
גילה לו לראשונה על קיום רשת במצרים והטיל עליו את הפיקוד על אנשי
הרשת באלכסנדריה. לדבריו נתן לו בנצור סקירה על המצב המדיני והודיע
לו כי לאור הסכנות הצפויות מחתימת הסכם סואץ, הוסכם "בחלונות
הגבוהים" לבצע פעולות חבלה במצרים שתפגענה ברכוש ובנפש כדי לעורר
מהומות וספקות בלב מעצמות המערב לגבי יציבות משטרו של נאצר. באותה
שיחה דובר על פגיעה במטרות מצריות, אמריקניות ואנגליות ואלעד הזכיר
את הספריה האמריקנית במצרים כמטרה אפשרית. לשאלת אלעד למה הכוונה
"בחלונות הגבוהים", ענה סא"ל בנצור כי ההחלטה אושרה על ידי שר
הבטחון. הוא נצטווה לפעול מיד עם הגיעו למצרים.
בתאריך 28 ביוני 1954 הגיע אלעד לאלכסנדריה ובאותו יום או למחרתו
קיים את מגעו הראשון עם אחדים מאנשי הרשת.
להלן תאריכי הפעולות שבוצעו לדבריו על ידי אנשי הרשת ובאישורו:
א. 2 ביולי 1954: פיצוץ בנין הדואר באלכסנדריה;
ב. 14 ביולי: הנחת פצצות במרכז המודיעין האמריקני בקהיר ובאלכסנדריה;
ג. 23 ביולי: הנחת פצצות בבתי קלונוע בקהיר ובאלכסנדריה ובתחנת
הרכבת בקהיר.
10
בתאריך 7 באוגוסט 1954 עזב אלעד את מצרים והגיע לרומא. במחצית אוגוסט
הגיע ארצה וסיכם את פרשת הפעלת ונפילת הרשת במצרים בדו"ח שהכתירו
בשם "פרשת פייר". לאחר שהיה קצרה בארץ חזר לאירופה. בתחילת 1955,
בהיותו בגרמניה או באוסטריה, קיבל מברק כי עליו להגיע לפריס לכתובת
מסוימת. בהגיעו לפריס בהתאם להוראות שקיבל, נפגש בצורה חשאית עם
קצין בכיר של אמ"ן, שהודיע לו מדי כי "הוא לא ראהו ולא פגשו". אלעד
נלווה לקצין לאחד מבתי המלון, שם מסר לו האחרון מעטפה סגורה. הקצין
הודיע לאלעד כי הוא נתבקש למסור לו אותה מעטפה, כי עליו לקרוא את
המכתב, להודיע לו אם יש לו הערות לגבי תוכנו והלשמידו לאחר מכן.
אלעד הבחין כי המכתב כתוב בידי סא"ל בנצור וכי כלולים בו מספר סעיפים
מהם הבין כי עליו לשכוח את דו"ח "פרשת פייר", כי עליו להתכחש לפעולות
שבוצעו בדואר אלכסנדריה ובספריה האמריקנית וכי לעיו לתקן את דו"חותיו
בהתאם. במכתב נאמר שהסברים יינתנו לו בעל פה בהגיעו ארצה וכי יהיה
עליו להופיע בפני ועדת חקירה. הוא גם נדרש לחזור מיד ארצה.
אלעד טס מפריס לרומא, שם קנה לפי יוזמתו יומן חדש והעתיק לתוכו
מהיומן שהיה ברשותו, בהכניסו שינויים בהתאם להוראות שנכללו במכתב
שקיבל בפריס.
בהגיעו לשדה התעופה בלוד, חיכה לו סא"ל בנצור והודיע לו כי יסיעוהו
מיד לביתו של בנימין גיבלי. בהגיעו לבנימין גיבלי נאמר לו כי הוא
עומד להופיע בפני ועדת חקירה וכי עליו לשכוח כאילו הפעולות שבוצעו
בדואר באלכסנדריה ובספריה האמריקנית בקהיר בוצעו לפי ההוראות שהוא
קיבל וכי הוא יצטרך לשנות את הדו"חות שכתב בשעתו בהתאם לכך. כן
נאמר לו שאם יופעל עליו לחץ מטעם שר הביטחון - שיעמוד בלחץ זה.
נאמר לו עוד שמאחר והיה לו להיפגש אתם בטרם יופיע בפני הוועדה,
שיתעלם מדבר זה. באחת הפגישות בביתו של בנימין גיבלי נלקח ממנו
היומן האוריגינלי שהיה ברשותו. במהלך דבריו אמר לי אלעד כי זאת לו
הפעם הראשונה שהוא מוסר חברים שלו וכי אני הוא האדם הרביעי שיודע
על הסיפור הזה. שלושת הראשונים הם: בנימין גיבלי, מרדכי בנצור והוא.
שתי אפשריות נראו לי סבירות באותה עת: האחת - שאלעד בדה סיפור בנסיון
נואש למצוא קנה קש להצלה; השניה-שהודאתו אכן הודאת אמת היא, וכי
נתן עדות שקר לפני ועדת אולשן דורי ועתה הוא מנסה להרתיע אותנו
מפני המשך החקירה, בתקווה שלא נרצה לפתוח מחדש את תיבת פנדורה משנת
1954.
ועדת אולשן דורי
לקראת סוף יולי 1954 החלו להתפרסם באמצעות התקשורת ידיעות על מעצרם
של יהודים, אזרחי מצרים, באשמה של ביצוע מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה
בשליחותה של יראל. לבקשתו של ראש הממשלה פניתי לראש אמ"ן כדי לברר
אם אחראי אמ"ן לפעולות. ראש אמ"ן התחמק מלתת לי תשובה מפורשת וטען
כי "היו הוראות תכנון אבל לא הוראות ביצוע" הודעתי לשרת על התשובה
, והוספתי שאיני נותן בה אמון.
עוד באותו יום התקשר אלי ראש אמ"ן והודיעני כי שר הבטחון אסר עליו
לדווח לי דבר וחצי דבר על העניין. לא היה לי ספק-וכך גם אמרתי לראש
הממשלה-כי לבון וגיבלי מנסים למנוע ממני מידע כדי להסתיר את האמת
ולחפות על הכשלון. בתזכיר לראש הממשלה מן ה-1 באוגוסט 1954 חזרתי
על השתלשלות העניינים בקשר להסדר משנת 1950, שהופר על ידי צה"ל
בתמיכת שר הבטחון, ותבעתי את התערבותו כדי לחדשו. ההסדר לא חודש.
הצעתי לראש הממשלה למנות ועדת חקירה כדי לברר באופן מוסמך את מסיבות
הפעלת הרשת ונפילתה. שר הבטחון התנגד להצעה וראש הממשלה ויתר.
לבון השתמש בתואנה שחקירה תסכן את העצורים. מאמציו למנוע חקירה
בתואנות שווא חיזקו את הכרתי ששר הבטחון מעוניין לטשטש את האמת.
לחברי הממשלה סיפר לבון שאינו יודע מה אכן התרחש במצרים וכי הוא
מנהל חקירה בנדון. למעשה לא פתח לבון בחקירה כלשהי.
אולם בשלבים מאוחרים הרבה יותר, כשהתברר היקפה של המפולת במצרים,
התגלע קרע בין שר הבטחון לבין ראש אמ"ן בשאלת האחריות למבצע. הפעם
היה זה לבון שתבע חקירה ושנת נענה לו. הוא פנה לנשיא בית המשפט
העליוןם, יצחק אולשן, ולרמטכ"ל הראשון רב אלוף יעקב דורי לשמש כוועדת
שניים כיד לקבוע אם נעשו הפעולות במצרים על פי פקודות שניתנו מן
הארץ ומי מתן פקודות אלה ובאישורו של מי?
ב-5 בינואר 1955 העדתי לפני הוועדה ומסרתי על השתלשלות האירועים
בקשר ליחידה 131, ועל התנגדותו התקיפה של שר הבטחון להפעיל את
ההסדר ביחס לפיקוח עליה. כן מסרתי את התרשמותי האישית ממערכת היחסים
בין שר הבטחון לראש אמ"ן ומן התפקוד הלקוי של המערכת הפוליטית
והצבאית, שאפשר צמיחתם של רעיונות הרפתקניים בקשר ליחידה 131.
ועדת אולשן-דורי הגישה את מסקנותיה הסודיות באמצע ינואר 1955. היא
הגיעה לתוצאת תיקו וכך כתבה: "הננו מצטערים שאין באפשרותנו לענות
על השאלות שהוצגו לנו על ידי רה"מ. אין לנו אפשרות לומר אלא כי
לא השתכנענו למעלה מכל ספק המתבקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קבל
הוראות משר הבטחון. עם זאת איננו בטוחים כי שר הבטחון אומנם נתן
את ההוראות המיוחסות לו.
הוועדה התרשמה לשלילה הן מעדותו של לבון והן מעדותו של גיבלי, ועל
סמך התרשמות זו הגיעה למסקנת התיקו. ראש אמ"ן ומפקד יחידה 131
הועברו מתפקידם. לבון התפטר מתפקידו כשר הבטחון באמצע פברואר 1955.
13
ועדת כהן
כאשר באה ועדת כהן לקבוע אם היתה "הדחה לעדות שקר" לפני ועדת אולשן,
הקדימה ועדת כהן ושאלה אם העדות שנתן אלעד לפני ועדת אולשן היתה "עדות
שקר" אם לאו. ועדת כהן קבעה קודם כל כעובדה, שהיתה "הדחה", היינו
בנצור עשה בסתר שני מעשים (שליחת השליח לפאריס ופגישה עם אלעד בנמל
התעופה בלוד) כדי להשפיע על עדותו של אלעד לפני ועדת אולשן. אולם
ועדת כהן הניחה כי העובדה ששני מעשים אלה נעשו בסתר אין בה כשלעצמו
כדי להוכיח כי היתה "הדחה לעדות שקר". שהרי ההסתרה היתה מכוונת
כלפי הרמטכ"ל, שאסר על כל מגע מוקדם עם אלעד לפני שהוא עצמו יפגוש
אותו. לכן הניחה ועדת כהן, ש"ההדחה" היתה יכולה להיות מכוונת "לריענון
הזיכרון" או "להבטחת עדות אמת" לפני ועדת אולשן.
לשם כך שאלה ועדת כהן את עצמה מה היו ההוראות שנתן בנצור לאלעד בפאריס
והעמידה זו מול זו את גירסת בנצור ואת גירסת אלעד. בנצור טען, שההוראות
בפאריס היו הוראות קשר, התארגנות וכווננות בלבד. ואילו אלעד טען, שהיו
לא הוראות לביצוע מידיי. אם גירסת אלעד נכונה, הרי שעדותו לפני ועדת
אולשן היתה עדות שקר, ו"ההדחה" היתה "הדחה לעדות שקר"; ואם גירסת
בנצור היא הנכונה, הרי שמבחינתנו הסובייקטיבית, לפחות, לא היתה "ההדחה"
בגדר הדחה לעדות שקר.
כדי לבחור בין שתי הגירסאות הסותרות חופשה ועדת כהן אחרי ראיות לגבי
השאלה המהותית: מה היו ההוראות שנתן בנצור לאלעד בפאריס בסוף חודש
מאי 1954?
כראיות לכך שימשו לועדת כהן, הדו"ח של בנצור מ-5 באוקטובר 1954, מצד
אחד, ודו"ח אחר, מוקדם יותר, שהיה בו לדברי בנצור כדי לסתור דו"ח
זה, מצד שני.
ועדת כהן לא חיפשה, בטעות, בין המסמכים שהיו בגניזת ועדת אולשן. לעומת
זאת היא ניסתה לחפש בארכיון של יחידה 131 שהיה ברשות ועדת עמיעד,
אבל לרב סרן שערך חיפושים אלה לפי הוראת הועדה לא ניתנה גישה לארכיון
זה, כיפי שהוא עצמו העיד לפניה.
מבחינת זאת ניתן לומר כי "הדו"ח על חקירותיה של ועדת עמיעד", כפי
שהורה הרמטכ"ל לתת בכתב המינוי של ועדת כהן, לא היה מלא. המסמכים
שהיו ברשותה של ועדת עמיעד לא הורשו להיבדק על ידי קצין אמ"ן, שנצטווה
לבדוק אותם על ידי ועדת כהן.
אילו היתה ועדת כהן מעיינת במסמכי ועדת אולשן, היתה מגלה את הדו"ח
של בנצור מיום 1 באוגוסט 1954. בדו"ח מוקדם ומידי זה מפרט בנצור את
הוראות הקשר והכווננות שנתן לאלעד בפאריס. הוראות אלה מתאשרות על ידי
חליפת מכתבים ישירה שניהל סגנו של בנצור עם אלעד לאחר פגישת אלעד
עם בנצור בפאריס ולפני שיצא אלעד למצרים.
התכתבות זאת, שנמצאה בארכיון ליחידה 131, נערכה כאשר בנצור היה עדיין
בחו"ל. בהתאם להתכתבות ישירה זאת עשה הסגן את כל סידורי הקשר שאכן
הופעלו לאחר מכן.
הדו"ח של בנצור מ-1 באוגוסט מוכיח, שהדו"ח שהוא עצמו כתב כחודשיים
שלאחר מכן היה דו"ח מסולף במתכוון. בנצור הגיש את הדו"ח הראשון לועדת
אולשן והודה לפניה בסילוף הדו"ח, ועל הודאתו זאת הוא חזר לפני ועדת
כהן, בעדות בשבועה.
אילו היתה ועדת כהן מעיינת במסמכי ועדת אולשן היתה מוצאת, כי גיבלי
הסתייג מדו"ח בנצור ב-1 בנובמבר 1954, בדו"ח מילואים שהגיש לרמטכ"ל
זמן קצר לאחר שראה בפעם הראשונה את דו"ח בנצור מה 5.10, וכן בהודעתו
בישיבת מטכ"ל מאותו יום. בשני דיווחים אלה של גיבלי סתר ראש אמ"ן
את הדו"ח הקודם ברוב פרטיו וקבע בלשון מפורשת מה היתה ההוראה שנתן
לבנצור ב- 16.7.54 להפעלת היחידה במצרים. אז הוחלט לסלק מיד את בנצור
מתפקידו, ויוסי הראל הוזמן מיד לארץ כדי להחליפו כמתואר לעיל.
גם בקביעתה לגבי יתר שני "המסמכים הנעלמים" נפלה טעות לפני ועדת כהן.
מסמך אחד הריהו "דו"ח פייר", שנכתב בידי אלעד באוגוסט 1954 והוגש
לוועדת אולשן ונמצא כל הזמן בין מסמכיה. לגבי דו"ח זה טען אלעד שהוא
מזוייף, היינו שהוא הודפס מחדש בינואר 1955 בשינוי תוכנו ובשינוי
תאריכים שהיו כלולים בו.
טענה זאת לא נבדקה על ידי ועדת כהן, משום שהיא קבעה שהדו"ח נעלם.
גם אם הטענה של אלעד נכונה, אין בה כדי ללמד דבר על בנצור או על גיבלי,
על ההוראות שנתנו או לא נתנו לגבי הפעולות הראשונות. יש בה כדי להעיד
שאלעד דאג לכך שיהיה תיאום בין עדותו בעל פה ובכתב לגבי הפעולות
הראשונות, ויתכן שהוא כתב ושינה את הדו"ח שלו כמה פעמים כדי שיתאים
לעדותו בעל פה. בדו"ח "פייר" הקיים נקבע, כי הפעולות הראשונות לא
בוצעו בידי אנשינו והוא עלה בקנה אחד עם הגרסה שמסר אלעד בעל פה
בועדת אולשן.
"המסמך הנעלם" השלישי הוא "דו"ח שיחות הסיכום", שלא הגיע לכלל קיום
כדו"ח או כמסמך מסודר. לאחרונה ראוהו עדים כרשימות בכתב ידה של המזכירה
דליה, שנדפסו בחלקן לאחר מכן ונשארו במצב זה כמה חודשים, עד לסיום
עבודתה בלשכת ראש אמ"ן. ועדת כהן טענה גם כאשר חשבה ששיחות הסיכום
נערכו זמן קצר לאחר כתיבת הדו"ח של ה-5.10. שיחות הסיכום נערכו, כאמור,
בסוף חודש ינואר 1955, לאחר הגשת מסקנות ועדת אולשן, וממילא לא יכלו
להשפיע על מסקנות אלה שנקבעו קודם לכן ולא יכלו להיות בחזקת עדות
שקר לפני ועדת אולשן.
ועדת כהן טענה כאשר קבעה, כי הדו"ח הכוזב אינו כוזב וכי גיבלי לא
תיקן את הדו"ח הכוזב. אין גם יסוד לקביעת הועדה, שגיבלי ניער את חוצנו
"ממעשה פקודתו שנעשה, ללא ספק, מתוך תיאום אתו או לפי הוראותיו
המפורשות". עובדה היא, שגם בנצור וגם "השליח" אינם טוענים זאת כלפי
גיבלי, אף על פי שבכך היו מקילים על עצמם. רק אלעד מאשים את גיבלי
בהדחה לעדות שקר. אבל סיפורו העובדתי של אלעד בדבר השתתפות גיבלי
במעמד ההדחה הוכחש בפי שני אנשים שנטלו, כביכול, חלק במעמד ההדחה
האחד, אברהם דר והאחר, מי שהיה כביכול המוביל אל הפגישה. שני אלה
הכחישואת סיפורו של אלעד ביחס לפגישה עם גיבלי ומניעיו של אלעד לשקר
בנקודה זו בולטים לעין.
ועדת כהן לא ידעה כי היה זה בנצור שנהג שלא כשורה כלפי גיבלי ויחס
לו דברים שלא אמר ולא עשה, ואילו גיבלי ניער את חוצנו ממנו מיד ולא
כעבור כמה שנים. גם אם ידע גיבלי על כל פרטי מעשה ההדחה של בנצור,
הרי שמבחינתו הסובייקטיבית היה זה בגדר הדחה לתיקון עדות שקר ואל
הדחה לעדות שקר.
העובדה שאלעד לא מיהר לחזור ארצה לאחר שנשלחו אליו מברקים אחדים,
יש בה כדי לסייע לגירסתו של גיבלי, שראה את השליחות של "השליח" כמיועדת
להבטיח את הבאתו של אלעד.
סוף טעויותיה של ועדת כהן נעוץ בתחילת עבודתה. היתה זאת טעות אב שלא
דאגה לעיין בחומר העדויות של ועדת אולשן ולקבל דין וחשבון מלא ומפורט
מועדת עמיעד. וכך היא טעתה בקביעת עיקר המימצאים העובדתיים הכלולים
במסקנותיה. לאור המימצאים הנכונים שלא היו ידועים לה היתה ועדת כהן
חייבת להגיע למסקנה הפוכה לפי הקריטריון שקבעה: ההוראות של בנצור
היו הוראות קשר וכוונות בלבד ולא הוראות ביצוע. ההדחה היתה לתיקון
עדות שקר ולא לעדות שקר.
התשובה החיובית שנתנה ועדת כהן על השאלה הראשונה שנשאלה - אם היתה
עדות שקר והדחה לעדות שקר- היתה בלתי נכונה. לעומת זאת השיבה ועדת
כהן- תשובה שלילית נכונה על השאלה השניה שנשאלה - אם נעשו שינויים
במסמכים של אמ"ן בקשר לחקירת ועדת אולשן דורי.
ועדת כהן ביטלה את תוצאות בדיקתו של חב"ד בדבר זיופים באחת ממחלקות
אמ"ן. הועדה סמכה את ידיה על קביעת המומחה לזיהוי פלילי, כי העתק
מכתבו של בנימין גיבלי אל הרמטכ"ל ב-19 ביולי 1954 לא זויף.
מסקנות אלה בענין הזיופים היו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. ההאשמות
הכוללניות על זיופים, העלמת מסמכים ועדויות שקר היו יקשה אחת וכבר
היכו שורשם כה עמוקים בתודעת הציבור, עד שלא היה אפשר לעקור אותם.