תעתוק
תנועות הנוער הציונית החלו להתארגן כארגוני
צופים מ1930. העיברי הצעיר ([?] השומר הצעיר)
החלוץ הצעיר (החלוץ עם סניפיה באלכסנדריה ובקהיר
בני עקיבא (התנועה הציונית הדתית)
וצעירי הרביזיוניסטים (חרות ולחי
עם התפרצות מלחמת העולם השניהה הציונות
המקומית נעשתה יותר פעילה תרבותית, ומכוונת
לעלייה.
במסגרת הצובא הבריטי שמצרים היו חיילים וחיילות יהודיים
מהישוב. בערך שבעת אלפים. רובם באזור
תעלת סואץ בקהיר ובאסכסנדריה וסביבותייהם.
המצאות החיילם היהודים הרימה הרגשת הגאוה,
והשייכות של היהודים וההזדהת עם הישוב
ועם היהודים בארופה הכבושה על ידי הנצים.
ב מועדונים שנפתחו למען החיילים התארגנו פעילויות תרבות
למען הנוער הציוני, ומספר לא מבוטל של חיילים
מהישוב בקרו בבתי הספר היהודים והמוסדות הציונים ושתפו
אותם בדאגות לישוב וליהודי מזרח ארופה.
לאחר תבוסת רומל שליחים מהישוב הגיעו למצרים
מ 1924-43 מטעם הסוכנות היהודית, ההגנה, והמוסד
לעליה. הם שנו את תנועות הנוער מתנועות צופם לתנועות
ציוניות. בתחילת שנות ה 1940 ציוניים מקומים התחילו
להתארגן שוב, בברכת הסוכנות היהודית.
לאון קסטרו, חיים צדיקוף (בעבר מקבוצת דגניה בארץ)
יעקב ויסמן ואבינעם הורביץ (שניהם בעבר מהארץ)
ואחרים קבעיו קשר עם המחלקות המדינית, הנוער
והעליה של הסוכנות, והצליחו להחייות ולארגן הפדרציות
הציוניות, ופתחו סניפים של הסוכנות היהודית בקהיר
ובאלכסנדריה
בינואר 1944 הועד הפועל הציוני בירושלים מנה את
קסטרו כנציגו במצרים. פעילות ציונית התנהלה
בלי התנגדות רצינית של השלטונות המצרים והבריטים
עד 1948. הפדרציות והסניפים המקומיים של הסוכנות
היהודית היו ערוצי התקשורת עם מוסדות הישוב.
שליחי הישוב, ופעילותם – הכנה לעליה 1943-46
ב 12 בדצמבר 1942 עם פשיטת בני הברית בצפון אפריקה
ואחרי שכבוש הגרמנים למצרים הורחק, פגישה חשובה
התקימה בירושלים בין מנהיגי הסוכנות היהודית ונציגים של התנועות
החלוציות של הישובים במטרת ארגון סמינרים למחנכים
ושליחים שישלחו למזרח התיכון וצפון אפריקה,
בנוכחות אליהו דובקן ומשה שפירה
ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, יהודה ברזינסקי
מהפדרציה של החלוץ, אליהו אפשטין (אילת)
מהמחלקה המדינית של הסוכנות, ובן ציון בן שלום ממחלקת
הנוער של הסוכנות. דובקין העיר שיהדות צפון
אפריקה היא של 75000 נפש ושהמצב הפוליטי בתקופה
לאחר הפלת משטר וישי הצרפתי בצפון אפריקה והתבוסה
של הגרמנים באל עלמין מאפשר לקשור קשרים חזקים
בין הישוב והקהילות היהודיות
בקהילת אלגיר המצרית היה תבוללות התרבותית הייתה חזקה
בחלקים מהאוכלוסיה היהודית. והפעילות התנוכית צריכה להיות
למוד העברית, הכשרה חקלאית ומאמץ- ציוני יניחו
יסודות חדשים לנוער היהודי המקומי. ולזאת
נחוץ, דחוף, לארגן סמינרים לשליחים בארץ להכין אליטה
היודעת לדבר צרפתית, והיודעת הבעיות הפנימיות של הקהילות.
40 שליחים הודרכו ב 1943 בסמינר בירושלים, רובם
חברי קיבצים, ו20% מוצאם מקהילות יהודיות בעולם המוסלמי
(במאי 1942 המוסד לעליה ארגן כבר סמינר המיועד
לטורקיה, אירן ועליה מפליטים יהודים הנמצאים ברוסיה)
הסמינר ממרץ 1943 ועד מאי 1943 היה מכוון לשליחים
ומחנכים לצפון אפריקה ומצרים.
2 חלקים לסמינר. הראשון בירושלים ללמוד או לשפר
את ידעת השליח בצרפית, ובערבית, וגם ידיעות על המדינות
או הקהילות אליהם הם עלולים להשלח. והחלק השני
במקוה לישראל לאגרוף, זודו, וכתב סתר.
שליחים נשלחו בדרך כלל על ידי הסוכנות, ההגנה
והמוסד לעליה.
תפקידי השליחים 5: הגנה, מגבית, עליה,
בקורת של הארגון הציוני על ידי הסוכנות, וחנוך ציוני
לוי אברהמי (אביגדור) בפברואר 1943, שליח של ההגנה
במצרים עם מרכז בקהיר.
אליהו כהן בן חור (עד 1943 ושוב באמצע הארבעים)
משה גרשוני
גרשון ריטוב
ב[?]מי עיבר שהיה אחר כך באמצעה שנות הארבעים
אחד המנהלים העיקרים של המוסד לעליה בצרפת.
(1) שלמה חביליו ויעקב צביה: שהכינו את הצעירים
להגנה עצמית.- ותרגילי ירי עם אקדחים בסביבות קהיר
בעזרת חיילים של הבריגדה.
בקיץ 1946 42 צעירם מקהיר ואלכסנדריה
מהחלוץ, והשומר הצעיר, גברים ונשים נשלחו לארץ
לקבוץ מנרה שם הודרכו על ידי הפלמך הדרכה צבאית והשמוש
בנשק להגנה עצמית. הם חזרו למצרים לאחר 5 שבועות
לחזוק ההגנה העצמית המחתרתי הקימת בקהילה היהודית, להתנגד
להתפרעויות כמו אלו שקראו ב 2-3 לנובמבר 1945.
בהדרכת חביליו התכוננו הצעירים לשנת העשרים וחמש
להכרזת בלפור (2 לנובמבר 1946) למקרה של קשיים.
תפקידו של חביליו היה להחבי נשק ותחמושת בסליקים
במקומות שונים בקהילות היהודית, כולל בית הפעילים.
חביליו הצליח לגיס את עזרתו של חיים צדיקוף להחביא
נשק בביתו (נשק שנגנב מהבריטים במצרים ויועד לישוב)
וגם את עזרתם של הצעירים לתוכניותיו. - הנשק חולק
אחר כך לצעירים להגנה עצמית. בנובמבר 1946
לא הייתה התפרצות של התפרעויות. זק צביה
מחליפו של חביליו, שלח קבוצה שניה של צעירים
ב1947 לגבעת ברנר לתרגול הגנה עצמית
שליחי ההגנה, והפעילים בצבא הבריטי נסו גם
לארגן עליה "ב" (עליה בלתי לגלית) ב1945-46 לאחר
מלחמת העולם השניה. משה גרשוני היה אחראי על כך
באברהמי, כנציג-על של ההגנה במצרים, היה
באופן תאורטי מבקר את כל הפעילות,
תפקידיו האמיתיים הצתמצמו ל3 [?]ים של העליה,
ובעיקר לרכש ואסוף נשק ותחמושת לשליחה
לארץ. מענין לספר שתפקידיהם של פעילי ההגנה
לא היו מוגדרים וחפפו אחד את השני.
פעילי ההגנה בצבא הבריטי היו עיקר הפעילים,
יחסית לשליחי ההגנה בפעילות ציונית, זאת
גם מורי הישוב ושליחי תנועות הנוער.
היו גם פעילים אחרים שפעלו בלי הסכמת הסוכנות:
חיילים ציוניים רביזיוניסטים שפעלו על דעת עצמם,
וציונים שמאלניים שכולם פעלו בצורה דומה (גם בעליה
בלתי לגלית) ולא תמיד בהסכמת הסוכנות היהודית, וההגנה.
בנוסף על פעילות באסוף נשק ותחמושת מהמחסנים של
הבריטים (נשק שנתפס לאחר תובוסת הגרמנים ב1942)
שנשלחו לישוב במכוניות מסע דרך סיני. וגם הדרכה
להגנה עצמית. בנוסף ההגנה עסקה באסוף מודיעין
על הבריטים והמצרים.
אברהמי ומשה שרתוק (שרת) ראש המחלקה
המדינית של הסוכנות, גיסו באלכסנדריה את עזרת בן -אשר
כדי לגייס את יולנדה הרהמור, אשת חברה צעירה.
יולנדה הרמור בת למשפחת גבאי החשובה באלכסנדריה
הצליחי להכנס לcircles של האליטה הפוליטית המ[?]ס
של מצרים. בהתחלה היא לא היתה ציונית, אבל לאט לאט
נעשתה מעורבת למען המוסדות של הישוב כבר מהתחלת
שנות הארבעים. היא ספקה ידיעות על המשטרה המצרית,
ומ 1945 על הליגה הערבית שמרכזה בקהיר.
הכיסוי שלה היה של עיתונאית של ה Palestine Post
(כעת Jerusalem Post ), וקבלה הוראות לכתוב מאמרים
Flattering על רבים של המנהיגים הפוליטיים של מצרים
כדי להיות להתידד אלהם. כאשת חברה מושכת,
ועם תפקידה החדש של עתונאית כותבת מאמרי מערכת
באחד מהעיתונים המכובדים של פלסטינה, יולנדה הצליחה
לאסוף מידע חיוני עלי מהלכי הערבים.
אברהמי טוען שהיא הצליחה לקבל את תוכניות
התקפת פאיזי אלקאוקזי, ראש הצבא הפרטי
הגדול ביותר נגד הישוב בשנות הארבעים. עד סוף
אוגוסט 1948 כשנאסרה, הרמור היתה מעורבת
באופן פעיל במאמצים הציונים ושתפה פעולה באופן
הדוק עם המוסד לעלייה בפריס.
אחר שחרורה באוקטובר 1948 הר מור התישבה
בארץ, והיתה עד מותה ב1957 עובדת של משרד החוץ
הישראלי.
רות קליגר
(2) אסוף כספים: הישוב שלח שליחים לאסוף כספים כדי
להציל ולש[?] יהדות אירופה כבר במרץ
1942
הסוכנות היהודית והמוסד לעליה שלחו את
Ruth Klieger רות קליגר למצרים כדי לאסוף כסף למגבת
היות והמגבית לא יכלה לפעול באירופה ובאזורים אחרים רבם,
הקהילות היהודיות במצרים היו מתרת הנהגת הישוב כמקור
אפשרי לכספים.
רות קליגר אשה נמרצת ואחד מהפעילים הנמרצים ביותר
של "עליה ב'" לא היה לה מחמאות על האליטה של יהדות
מצרים. היא טענה שהמעמד העשיר העריך את ההתישבות
היהודית בארץ והתנועה הציות כטעות היסטורית
שתרבץ על העם היהודי בכל מקום. הם אמרו לה
שיש להתרכז לאסוף כספים המסורתי למען הקרן הקימת
קרן היסוד ולאוניברסיטה העברית.
קליגר התחילה את פעילותה באלכסנדריה והתקשה
לאמיליו לוי שהיה ראש הפדרציה הציונית המקומית.
בפגישה קליגר דברה על האתגרים החברתיים מדיניים וכלכלים
של הישוב. היא ספרה על האסון של הStruma
הספינה Struma בדצמבר 1941 ועלייה 770 פליטים
מרומניה נכנסה לאיסטנבול. התורקים סרבו לתת להם
לרדת לחוץ והאנגלים סרבו לתח להם להמשיך את מסעי
לארץ. ב 24 לפברואר 1942 הStruma הוצאה
ממימי החוף של תוקיה, וטבעה אחר כך מ 770 הפליטים
(כולל שבעים ילדים) רק אדם אחד ניצל. ורות קליגר
טענה שיש דחיפות לטפל ביתר יעילות בהצלת
יהודים מהאיום הנצי.
בהתחלת 1942, כש רות קליגר הגיעה למצרים, יהודים רבים בכל העולם
לא היה להם הבנה ברורה לסכנה הפיזית ליהדות
אירופה. אבל רות הייתה מאוד ערה לסכנה ובקשה
את הפדרציה הציונית לעזור למגבית".
להוציא אמיליו לוי שהתנגד, כל המנהיגות
החליטה לתמוך במגבית. בעזרת אבינועם הורביץ
כלומר פגשה עשירים יהורים, וביניהם, אלברה סיקורל,
שארגנו פגישות עם
יהודים בעלי השפעה אלי פוליטי, מרסל מסיקה, הברון
גורג דה מנשה - שהכינו רשימה של "מיליונרים יהודיים"
לעזור למגבית הם קבעו סכום של 20000 לירות לאלכסנדריה
ל1942. קליגר יכל להודיע לירושלים שהיא כבר באמצע 1942
אספה 3000 לירות.
רות קליגר עברה לקהיר ונפגשה עם הציונים והלא ציונים
ביניהם סלבטור סיקורל שהיה בסוף שנות הארבעים ובשנת
החמישי נשיא הקהילה ואלפרד כבן שתרמו 500 ו750
לירות כדי להתחיל את המגבית. רות נתבקשה לגיס את הסכמת
הרב נחום ואת יוסף קטאוי פשה
יוסף קטאוי פשה היה נשיא הקהילה קהיר עד מאי 1942
כשנפטר. קטאוי ברך את מאמצי המגבית, והרב נחום
דבר בעד המגבית. קטאוי אפילו תרם בנדיבות
בחצי הראשון של 1942 המגבית אספה 3725 בקהיר
יעקב ויסמן ולאון קסטרו עזרו לה מאוד. לאון קסטרו
היה העוזר שלה העקרי למגבית מ1942 ועד 1944.
ב1944 המגבת אספה כמעט מאה אלף לירות מצרית
הבריטים העריכו שהיא שליחה פוליטית של הסוכנות
(3) העיליה: נוסף על תפקידי ההגנה, המוסד לעלייה פעל
בצורה ברורה. לאחר מאורעות ה 3 -2 לנובמבר הצעירים
התאכזבו בקשר עם עתידם. היהודים העשירים
העבירו את כספים לחול בגלל פניקה.- רוב היהודים
חשבו מסיבות כלכליות שאין להם עתיד במצרים בתעסוקה
מכניסה. כבר ב1945 השלטונות בחנו אפשרות להורות
שבעסקים השייכים לזרים 75%, של כל העובדים
במנהל יהיו נתינים מצרים. אבל רוב היהודים היו זרים
או ללא נתינות
ב1945 רפאל ריקנטי (שהיה כבר שליח במצרים ב1943 לתנועות
2 דצמבר 1945
הנוער החלוציות הגיע למצרים כשליח עליה, כדי לבחון
אפשרות של עליה "ב".
המאורעות של 2 ו3 בנובמבר
אף עלה שמצב העהילה היהודית היה יותר גרוע מלפני כן
אבל פחות מדאיגה מאשר של יהדות עירק סוריה וצפון אפריקה
והיו כאלו שטענו שמצרים אינה מאגר חיוני לעליה.
(4) ארגון נוסף על הנציגים המקומיים של הסוכנות, נשלח
יעקב קצרנוביץ בשנות 1940 כדי לעשית בקורת
של עבודת הסוכנות ברמה המקומית ולתאם בין המחלקות השונות
של הסוכנות בארץ. דוחותיו של קצרנוביץ על תנאי יהודי
מצרים המדיניים והסוציאליים הם מקור מהימן לשנות המלחמה
(5) שליחי החלוץ והנוער מהחלק השני של 1943, הגיעו שליחים
של תנועות הנוער מהתנועות הקיבוציות מהארץ, כדי לארגן
ולחנך את תנועות הנוער. רובם היו של השומר הצער
אחד של הקיבוץ המאוחד (עקיבא איגר), ואחד מחבר הקבוצות
(גרשון בן עיטו) שעבדו עם החלוץ עם יאיר דואיר.
לבני עקיבא הגיע עקיבא קוסטנבאום
תנועות הנוער היו ידועות לשלטונות מצרים כתנועות צופים.
השליחים הגיעו עם ניירות מזויפים ובשמות בדויים, ולרוב מחופשים
כחיילים בריטיים.. הם פעלו בחנוך לציונות ולחיי הישוב ולרעדבות
הקיבוץ. בחדשי הלמודים נתנו שעורם במועדונים של התנועות
ובקיץ במחנות קיץ. הם למדו עברית, והעבירו חומר ציוני
בצרפתית, ועזרו לבנות מנהיגות לתנועות הנוער.
ובמדת האפשרות הם גם למדו עברית בבתי הספר של הקהילה.
מעטים ידעו שהם נציגי ההגנה והמוסד לעליה.
החנוך היה לחיי קיבוץ בעיקר ולחקלאות, סוציאליזם וציונות
באירופה המזרחית הבונד, התנועה אנטי דתית ואנטי ציונית
של הסוצאליסטים היהודים ברוסיה – משנתו של בר בורוכוב מיסד פועלי ציון
ושל א.ד. גורדון - יוסף טרומפלדור וגדודי העבדה
העלייה הראשונה (1882-1914) של יהודים מרוסיה
לאחר הפוגרומים ברוסיה (הבילואים).
העליה השניה (1904-1914) של יהודים ממזרח אירופה עם דעותהם הסוציאליסלי
והשמירה על הישובים. העלייה השלישית (1919-20)
שתי התנועות (העיברי הצעיר והחלוץ קבלו
אדמה להדרכה חקלאית כדי להכין את הצעירים לחיים חקלאיים
אלכסנדריה היה יותר הצלחה בשנים אלו היות והרב הראשי
דר' מויז ונטורה תמך בתנועות הציוניות וארבע בניו היו חברי
החלוץ.
קהיר העיר הבירה והמרכז הפוליטי והמנהלי
בניגוד לאלכסנדריה הייתה תחת העיין הפקוחה של שלטונות
מצרים, והציונים בקהיר דאגו תמיד לאפשרות של השגחה
צמודה של השלטונות ונסו לעבוד בצורה שקיתה.
מויז ונטורה הרב הרשי של אלקסנדריה היה ציוני נלהב.
בזמן שהרב נחום בקהיר הוה עדיש לציונות לפחות באופן
רשמי היות והוא היה הרב הרשי לכל היהודים, ומוכר
כנציגם כלפי השלטונות. ידוע שהוא דדר בפעולות השליחים
הוא היה זהיר ובאופן פוליטי מאוד מוצלח והוא ידע
טוב את הסכנות ליהודים אם הם היו בפומבי מצדדים
בציונות ובישוב. ואין לשכוח ששנות הארבעים אופינו
על ידי לאומניות ופונדמנטליות מוסלמית, הכוללת
אלימות שחלקה הופנה למעוטים האתניים והדליים
הבריטים לפעמים היו סובלניים לפעילות ציונית בממד קטן
בקהיר אלכסנדריה ופורט סעד, והרב הראשי והקטאוי
לא רצו להעכיר את היחסים עם הבריטים. ורוב השליחים
פעלו בצורה אילגלית, ומנהיגים בחשיבותיו של Nahum Effendi
דאגו שלא להעכיר את היחסים עם הממשל וגם לא לעודד
ריב בקהילות בין הציונים והלא ציונים.
לצער רב יש להכיר בעובדה שהשליחים של הישוב
גררו את הנוער היהודי בתנועות לריב שהיו לתנועות האם בארץ
והכניסו במצרים את העוינות הזאות למשל בין השומר הצעיר
והחלוץ.
קשרים נכשרו בןו הצעירים הציוניים וההגנה
ולא רק למען העליה ולמען הגנה עצמית, אלא בכונה
פוליטית להרחיקם מהתנועה הרביזיוניסטית
תנועות הנוער אספו כוחות נגד הציונים הרביזיוניסטי
שנחשבו כמסוכנים לזרם העיקרי הציוני
ב1945 בנימין עברי וגרשון ריטוב מההגנה
באלכסנדריה בקשו מהשליח דואיר להשגיח על תנועות
הרביזיוניסטים, וזאת לאחר רצח הלורד מוי בנובמבר
1944 בקהיר. בגלל הסכנה על כל התנועות הציוניות
שהשלטונות יפסיקו לגמרה את הפעילות הציונית
המוסד לעלייה היה העוזר המארגן ומגן על
כל השליחים.
העלייה ממצרים 1946-48
בשנות העשרים. לפני שהגיעו השליחים, יהודי מצרים
ארגנו עליה בכוחות עצמם של 2, 3 צעירים כל פעם דרך
פורט סעיד כבר מ 1929 במזרח ספינות דיגים מפורט סעיד ליפו,
בחיפוס של ערבים הצעירים היו ביפו פוגשים יהודים ממצרים
שהתישבו בארץ. הדיגים היו מקבלם 10 לירות על כל עולה
לפני יציאתם, ועשר לירות כשנתקבלה הודעה שהם הגיעו
ב1932 הבריטים בארץ תפסו אחת הסירות. והדרך הזאת
נחסמה. עליה זאת הייתה מאורגנת על ידי משה סנואה
שמוצאו ממצרים - הוא גם ארגן הברחת צעירים יהודים לארץ
דרך סיני וגם דרך קנטרה. רוב צעירים אלו
הצתרפו לקיבוצי השומר הצעיר. אבל נסיונות אלו היו בממדים
קטנים ולא ספקו את שאיפותהם של הצעירים לעלות
יש לציין שהסוכנות, ההגנה, והמוסד לא היה להם מונופול
על העליה. הציונים הרביזיוניסטים וחיילים ששרתו בצבא הבריטי
במצרים ושלא היה להם קשר עם ההגנה, גם הם העלו צעירים יהודים
ממצרים;
בין השיטות היו לחפס טת הצעירים במדים
צבאיים בריטים, ולהעבירם לארץ במכוניות מסע של הצבא
הבריטי, ואפילו ברכבת- גם יהודים יצאו לארץ
אחרי שמסרו ערבון של שישים לירות מצריות בקונסולה המצרית
זאת הית הה"עליה ד" ולבסוף נסו את העליה
הרטובה (עליה דרך הים) שאחרי מאמצים רבים לא הצליחו לארגן אותה
המאמץ נעשה על ידי רקנטי
מבצע פסח: בין 100 למאתיים צעירים ציוניים
מאלכסנדריה וקהיר שלו ארצה עם תעודות זכות מזו
של הצבא הבריטי כחיילים בריטיים ברכבת ממצרי באפריל 1946.
הם נשלחו לקבוצות גלאון
שילר, עיינות, וגבעת ברנר.
יש לציין שמאות יהודים ממצרים ובערך אלף פליטים
יהודים מאירופה עברו לארץ בצורה אילגלית, בסיוע
נציגי הסוכנות והחיילם היהודים בצבא הבריטי
"עליה דלת" פעלה מ 1944 ועד 1947
מהחצי השני של 1946 ועד 1948 רק מעטים הויזות
שנתקבלו מהקונסוליה הבריטית (זאת אחר שכל
החיילים היהודים בצבא הבריטי הוחזרו לארץ).
ובמיוחד שרגשות אנטי ציונית ואנטי יהודית שלטו בחוגים
המדיניים המצרים ובעיתונאות. השלטונות גם
לא הבדילו בין יהודים וציונים בהתרדותהם ובחפוסיהם
בבתי הצעירים
ב 23 לפברואר 1948 נעצרו מנהיגים רבים של החלוץ
באלכסנדריה ובקהיר - יוסף בוסו, רפאל ארדאי, צחק אגיון
יוסף קסוטו, דינה רוזנטל, אילנה בלחובסקי, וגם יוסף
גולדין (גולן) ושמואל שפיטלניק שני שלחים מהישוב שנעצרו
בנמל אלכסנדריה והואשמו שצלמו
מוקשים ימיים שהגיעו לנמל לימיה המצרית. הם שוחררו
אחרי תקופה קצרה אבל מצב התנועה היהרע עם מנהיגהם
היו ברשימה השחורה של המשטרה והושמו בהשגחה