תעתוק
בטרם יציאת מצרים
קטעי זכרונות של שליחים ראשונים
עקיבא איגר קבוץ נצר-סירני
א
בחורף תש"ג (1942/43), אחרי עצירת
ההתקפה של רומל ונסגת הצבא הגרמני
בצפון אפריקה, קראו מוסדות "היישוב"
לגיוס מועמדים לשליחות לארצות האיסלם
באפריקה ובאסיה הקדמית והתיכונה בה
חיו קבוצים יהודיים. בסמינר הזה,
אליו נבחרו בקפדנות כשלושים וחמישה
מועמדים, וביניהם רק חברה אחת, שאף
היא לא יצאה לשליחות, נפגשו שלושת
השליחים הראשונים שהגיעו למצרים
בשם המוסדות הלאומיים (מחלקת הנוער
והחלוץ של ההסתדרות הציונית והעולמית
ו"המוסד"); רפאל רקאנטי, גרשון בן-
עתו והחת"מ. שלישיה זו התידדה ושאפה
לצאת לשליחות משותף. תחילה חשבו על
טורקיה ומאוחר יותר קסם לנו לפעול
במצרים, בה ראינו גם אפשרויות פעולה
וגם האמנו שהיא תוכל לגשר יהודים
בארצות השואה, וזה למרות דעתו הנחרצת
של אנצו סרני, מראשי המוסד ובעל נסיון
רציני בפעולות במצרים, שאין כל סיכוי
מעשי להקמת תנועת עליה וארגון חלוצי
במצרים.
בקושי השלם עם יציאתנו לשם,
בספטמבר 1943.
לאמיתו של דבר, הגיע לפנינו משתתף
אחר מן הסמינר הנ"ל, מרדכי צרקץ
(כיום בר-לב), שהיה אז חבר קבוץ
"דן" ונשלח בפעולה נפרדת של השומר
הצעיר, שלא הסכים לסור למרות המוסדות
הלאומיים וההסתדרות בעניין זה.
מרדכי, שנקרא במצרים "דן" החל לפעול
בי"העברי הצעיר" בקהיר לאחר שארגון
נוער זה, היה קשור לפני שנים רבות
קשר רופף עם השומר הצעיר. רפאל,
גרשון ואני היינו נחושים לפעול ברוח
של אחדות, ולקראת ארגון תנועה ללא
מחיצות מפלגתיות ותנועתיות -
התישבותיות, כי האמנו שהעיקר הוא
לכבוש את הנוער היהודי במצרים וגם
בארצות אחרות, שטרם היו נגועות
ברעות הפילוגים, ולחזקו באמונתו
ובשאיפתו להגשמה ציונית, לעליה,
לעבודה ולהתישבות.
ב
טרם הגיע הזמן לספר את כל
הפרטים על דרכי בואנו מצרימה
ועל כמה מפעולותינו שם ובתנועה
בכלל. חבל שטרם נמצאה היד
הרושמת והאזניים המקשיבות.
אקווה שהדבר עוד ייעשה, כל עוד
שאפשר לתעד את הדברים מפי
הנפשות שפעלו בזמנו.
ניגשנו לפעולה באופן זהיר ולא
מתוך רצון להקים מסגרת חדשה
ורשמית, בעיקר מטעמי בטחון,
אבל גם מבחינות מעשיות אחרות,
פעלנו במסגרת של חברי ארגוני
הנוער היהודי בקהיר.
בקיץ 1943, קשרנו קשרים
אישיים עם מספר פעילים ואלה
שימשו לנו נקודות אחיזה בקהיר,
שם החל לפעול גרשון אליו הצטרף
מהר גם החת"מ בהסתדרות הצופים:
"מכבי" בקהיר-מרכז ודאמר
התקיימו פעולות ספורט וחברה
שונות, ואין ספק, שפעמה בארגון
זה רוח יהודית-לאומית. אותו
הדין באגודת הספורט "הכוח"
הליופוליס, שהתרכזה יותר
בפעולה ספורטיבית גרידא.
באותם הימים, היה כוח משיכה
רב למועדוני השמאל הקיצוני,
בהם פעלו כמעט רק יהודים שלא
נראה להם כל אידיאל חברתי או
לאומי אחר.
כמובן, פעלו כאן גם רצון
ההתבוללות וחוסר הגאווה וההכרה
היהודית.
באלכסנדריה פעל רפאל במסגרת
הרופפת של "החלוץ הצעיר"
שהוקם כ-15 שנים לפני כן על-ידי
שליח בודד, עמנואל בר חיים ז"ל,
מרמת רחל. ארגון זה הפך למסגרת
צופים ללא ביסוס רעיוני ציוני
כלשהו. אבל שימש מסגרת נוחה
לפעולה, מה עוד לאחר שהיה לו
מגרש מצויין למשחקים וצריף
לפעולות חברה, תרבות והדרכה.
הארגון השני בו פעלנו, רפאל ואני
(הצטרפתי לרפאל לאחר שהתבררו
אפשרויות הפעולה הרחבות יותר
באלכסנדריה באותם הימים), היה
מועדון "התחיה" שהיה יותר כעין
חוג לבלוי, לרקודים ולנשפים.
משתי המסגרות הנ"ל, הוצאנו
קבוצות מדריכים וערכנו איתם
סמינר רעיוני אינטנסיבי וכן
הודרכו לפעולות ההדרכה
היסודיות בתנועת נוער חלוצית.
שם התנועה נשאר, מן הטעמים
הנ"ל, "החלוץ הצעיר". 15
מדריכים שקיבלו הכשרה זו, החלו
להדריך קבוצות נוער מגילאים
שונים, וכעבור זמן לא רב,היו
בתנועה כמה מאות חברים, ואף
התגבש גרעין לעליה כעבור שנה,
לו נתתי את השם "הסנה" כי
הנה "הסנה בוער ואינו אוכל"
(סיפור משה רבנו והסנה במדבר).
גם באלכסנדריה הוקם ארגון,
"העברי הצעיר" ונשאר נפרד,
ואף מתחרה, אם כי במרוצת
הזמן רבו הפעולות המשותפות,
בעיקר סביב עניני הגנה ועליה.
באלכסנדריה נעזרנו הרבה על-ידי
כמה פעילים של ההסתדרות הציונית,
בעיקר על-ידי רוז'ה (יצחק)
אופנהיים, אבינועם הורביץ,
קרסנובסקי, גולדנברג, בן-אשר,
רבין, דזאק, מסרי, וייסמן
ועו"ד לטס (בארץ הפך ללוטן, ועבד
בשירות משרד החוץ).
עידוד רב, קיבלנו מן הרב הראשי
ונטורה, שכל ארבעת ילדיו הצטרפו
לתנועה. דגש רב, שמנו על למוד
השפה העברית ועל החגים
היהודיים. כן הוצאנו לאור מחדש
בשפה הצרפתית את "מדינת היהודים"
של הרצל, ו"אוטואמנציפציה" של
פינסקר וכן מנאומי בן-גוריון.
גם בקהיר היתה הסתדרות ציונית
בראשות העו"ד ליאון קסטרו, שהיה
עוזר ויועץ נבון, יחד עם יעקב
וייסמן וחתנו אמיל נזיאר (אחרי
עליתו עובד מרכזי של משרד החוץ
ושגריר בבריסל, טוקיו וברומא),
ובמיוחד חיים צדיקוב ז"ל; אבל
בקהיר לא מצאנו אותה התמיכה
כמו באלכסנדריה, כנראה, בגלל
חששות מהתערבות השלטונות
המצריים ושל ראשי הקהילה
היהודית המתנגדים לציונות באופן
מוחלט.
כאן צדד הרב הראשי נחום אפנדי
עם ראשי הקהילה קטאוי פשה,
צ'יקורל ואחרים, ולא היה לעדוד
לפעולותינו. אגב, גם באלכסנדריה
פעלו מתנגדי הציונות נגד
פעולותינו בראשות המייג'ר גואר.
ג
לעזר רב לעבודתינו היו לנו
חיילות וחיילים רבים מארץ ישראל,
שרתו ביחידות השונות של הצבא
הבריטי וביניהם יש לציין במיוחד
את תמר שהם (אשל אח"כ - נציגת
ישראל באו"ם, עובדת משרד החוץ,
בעירית ירושלים וחברת כנסת),
בנימין עברי (באלכסנדריה, אח"כ
ממנהלי "צים"), משה גרשוני בקהיר
(בעיקר בענייני הגנה).
ענייני הגנה ויותר מאוחר העליה
ב', לא היו יכולים להסתדר בלי
עזרתם של אלה ואחרים מבין
החיילים. במיוחד בלט הדבר ב-2
בנובמבר 1945, לכשהיו נסיונות
לכבוש את "חארת-אל-יהוד" בקהיר
באותו לילה בו היתה שריפת בית
הכנסת הגדול ברח' פארוק אל-
אוול, אז כבר פעלה הגנה עצמית
ממשית ברובע היהודי העתיק.
דאגנו להכנה רצינית של חברי
תנועה מתאימים להגנה עצמית ושל
האוכלוסיה היהודית והבאנו,
בעזרת יגאל אלון, ישראל גלילי,
אח שלמה חביליו, אשר עמד בראש
פעולות ההכשרה ההגנתית.
אחריו באו אחרים וטובים, כפי שגם
שלושתנו הוחלפנו על-ידי שליחים
אחרים, אחדים מהם מקרב באי סמינר
השליחים של שנת 1943.
ב-1946 הבאנו קבוצה נבחרת לקורס
אינטנסיבי לארץ (למנרה) כדי
להכשירה לפעילות הגנתית וביניהם
היו גם מנדוני עסק הביש.
ד
עלי לזכור גם ארגון "בני עקיבא"
שהוקם בשלב יותר מאוחר בקהיר.
מדריכו המרכזי היה נדב ספראן,
שגם עלה ארצה עם מספר חברים עם
הקמת המדינה או לפניה והיה חבר
בקיבוץ "כפר עציון", אח"כ ירד
מן הארץ ומשמש כיום פרופ' חשוב
ואחד מבעלי הסמכות הגדולים
בענייני המזרח התיכון.
גם ל"בני עקיבא" היו שליחים
וביניהם בלט עקיבא קסטנבוים.
ח
לכשאנצו סרני ז"ל, בא לביקור
במצרים בשנת 1944, ומצא
תנועה חלוצית שביחד עבר את
האלף הראשון של חברים, לא
רצה להאמין למראה עיניו,
ונדלק בהתלהבות גדולה טרם
צאתו לשליחותו האחרונה ממנה
לא שב יותר.
עברו בתקופתנו במצרים, הרבה
אנשים מרכזיים מהנהגת היישוב
ביניהם דוד בן-גוריון, משה
שרת, יוסף שפרינצק, אהרון
ציזלינג (שר החקלאות הראשון),
יעקב דורי (הרמטכ"ל הראשון)
ואחרים, השתדלנו להפגישם
עם חברי התנועה.
רוב חברי התנועה עלו ארצה
ונדמה לי, שיש מעט עליות
שנקלטו טוב כל כך, כמו העליה
ממצרים, וזה גם הודות לתנועה
החלוצית שקדמה לעליה של הרבים.
לא בדקתי, אבל בטוחני שאחוז
הירידה מבין עולי מצרים הוא
זעום. לעומת זה, תרומת העליה
הזו לארץ ולעם ישראל היא רבה
וחיובית מכל הבחינות.
גם אני, שיכולתי לתרום מכוחי
לתנועה וליהדות הזו. השנים שעשיתי
בקרב יהודי מצרים, שייכות ליפות
ולחשובות בחיי; ועל כך ניתנת
לכולכם תודתי.
עקיבא איגר
קבוץ נצר-סרני