תעתוק
משה
זכס
הארץ
7/7/89
כתב זר/תם שגב
זיכרונותיה של מזכירה
סיפור של דליה גולדשטין מבקש, סופר או תסריטאי, לא עיתונאי. הוא אחוז ב"פרשת לבון";
אך יש בו דרמה אישית וגם אהבה גדולה ועוד אחת ועוד אחת והרבה הווי, ישראלי כל-כך.
דליה גולדשטיין אומרת שזייפה את המכתב שהרשיע את לבון; יש לה מסמכים
1: מכתבים משר אוהב
דליה גולדשטין, אז דליה וייזר, הייתה "המזכירה"
לקראת שיחתנו השנייה הוציאה גולדשטין מכספת קופסת קרטון ישנה ובה מכתבים שקיבלה וכתבה בתקופת
הפרשה. אין בהם כדי לקבוע בוודאות "מי נתן את ההוראה"; יש בהם מכתבים אישיים, מביכים למדי, מאת בנימין
גיבלי, הוא "הקצין הבכיר" שקיומם לא ידוע ברבים. הם מחזיקים את הגרסה שאחת הראיות העקריות נגד פנחס לבון
הייתה מפוברקת, כפי ש"המזכירה" טענה מאז ומתמיד.
לוי אשכול כתב על המפלגה ועל המדינה על הפרשה ועל עצמו; מה שעשה ומה שחשב...
אשכול, סיפרה לי, רצה שיתחתנו, היא סירבה. הוא היה מבוגר ממנה ב 40 שנה.
2. מי נתן את ההוראה
האב דרויזר היה רופא ידוע, מנהל בית חולים לחולה שחפת. גם האם הייתה רופאה. הם חיו ברווחה
רב-סמל דליה שירתה במודיען, ועם הזמן הייתה למזכירתו של ראש אמ"ן. אחר כך שירתה בנספחות צה"ל בלונדון.
בשובה עבדה במשרד החוץ - אחר כך הייתה למזכירתו של שר האוצר.
ביולי 1954 בעודה חיילת, נכשלה פעולה אשר הוטלה על אנשי יחידה 131. זה היה ה"עסק הביש”.
אנשי היחידה עסקו בפעולות חבלה והצתה נגד מטרות אזרחיות בקהיר ובאלכסנדריה, בהן מתקנים בריטים ואמריקאים.
הכמנה הייתה לשכוע את בריטניה שאין לסמוך על מצרים ועל כן אין לפנות את אזור התעלה ולהעביה לידי המצרים.
הסכם ברוח זה היה מוכן לחתימה.
מטדע הדברים, ראש אמ"ן ואנשיו נסערו: הייתה מהומה רבה והתרוצצות גדולה ביחידה עוד מעט החלה חקירה
בנסיבות הכישלון. ראש הממשלה היה משה שרת; שר הביטחון היה לבון; הרמטכ"ל היה משה דיין; ראש אמ"ן היה
בנימין גבלי. מפקד יחידה 131 היה מרדכי בנצור.
השאלה היתה מי נתן את ההוראה?
יום אחד, סיפרה דליה, אמר לה בנצור כי שר הביטחון לבון מתכחש להוראה שנתן להפעלת היחידה. יש צורך
להוסיף את האמת, באמצעות מסמכים. יתכן שיהיה צורך להכניס בהם שינויים ולהדפיסם מחדש. הוא ביקש
את עזרתה. היא הסכימה.
דליה גולדשטין במבט לאחור: "הייתי בהלם. קודם כל, בגלל הטרגדיה של נפילת הרשת. נסעתי עם
בנצור להודיע לגברת בנט שבעלה התאבד. שנית, איך יתכן שלבון מתכחש להוראה? אמרתי לבנצור שאני
מוכנה ללכת אתו באש ובמיים. אילו היה אומר לי להרוג את לבון, גם כן הייתי עושה את זה באותו רגע".
היחסים האישיים בין המזכירה לבין קציני היחידה לא היו פורמליים. "בצור היה איש נחמד, לא חכם
גדול". אמרה דליה
הם עברו על שורה של מסמכים. חלק מהם היא שינתה ותיקנה וזיפה, כדי להוכיח שלבון נתן את ההוראה.
אחד מהם נועד למלא תפקיד מרכזי בפרשה. זה היה מכתב שבנימין גיבלי, ראש אמ"ן, שלח לרמטכ"ל משה דיין.
דיין היה אז בארצות הברית. הוא השמיר את המקור. בתיקי אמ"ן נשאר ההעתק.
דליה גולדשטין: זה היה מסמך סודי ביותר מ19 ביולי 1954, ובו שני עמודים. בנצור ביקש להוסיף משהו.
הדפסתי את העמוד השני מחדש, עם כל השגיאות שהיו בעמוד המקורי, ועם ניירות הפחם הדרושים, כדי
שהנוסח החדש של העמוד השני יתאים לעמוד הראשון, מבחינתי עשיתי כל מה שאפשר כדי שלא ירגישו בזיוף."
מאיפו ידעו שדיין השמיד את המקור??? הם היו צריכים לדעת אם השמיד אותו
כדי לעשות את הזיוף (vs)
הבעיה הייתה התוכן. הרי מיד ירגישו שזה לא מתאים, חשבה אז, לא זכור לה, כיום, אם הוסיפה אז
את כל הפסקה הנוגעות לפעולה במצרים, או רק את המלים הראשונות. המלים האלה, "ולפי הוראתו של לבון", הן הקובע[?]
אחר כך שלחו אותה לנספחות צה"ל בלונדון. לקראת צאתה החליפה את שם המשפחה, כמקובל
בשירות החוץ, ומעתה קראו לה כרמל. יש לה יסוד להניח שרצו להיפטר ממנה, משהו בנוסח "שבי בלונדון
תלכי לתיאטרון ותשתקי". היא שתקה, אבל רצתה לחזור הביתה. יום אחד בא ללונדון יהושפט הרכבי, פעם
ממלא -מקום ראש אמ"ן. הוא סיפר לה את השמועות האחרונות: אומרים שמישהו באמ"ן זייף מסמכים
כדי להרשיע את לבון.
זה היה מהמם: עד אז חשבה שרק היא ובנצור יודעים על העניין.
שנים לאחר מכן סיפרו לה על עדותו של אחד הקצינים ביחידה, אלוף הראבן, ואז נזכרה:
בשלב מסוים התבקשה לתקן כמה דפים במחברת שרשמו בה את המסמכים שהוצאו לעיונו של לבון. היא
תיקנה, העתיקה אותם מחדש, אך כשבאה לחברם אל המחברת ראתה שהדפים החדשים גדולים מדי
בתמימות ניגשה אל הראבן ושאלה אותו מה לעשות. הראבן, נזכרה בשבוע שעבר, הסתכל בה בבעתה.
הוא הבין היטב מהשאלה
3. שתי אהבות, שתי חקירות.
בשובה מלונדון עבדה תחילה עם ראובן שילוח, מאבות השירות החשאי של ישראל. שילוח ישב במשרד החוץ.
הוא דרש ממנה שעות משרד רבות מדיי, היא רצתה גם ללמוד באוניברסיטה. - באותה תקופה נולדה אהבתה הראשונה. הוא
היה פקיד בכיר במשרד האוצר. נשוי. הרומן הזה התנהל במקביל לרומן שלה עם אשכול. למעשה, היה זה אותו פקיד אשר
סיפר לה כי בלשכת שר האוצר מחפשים עוד מזכירה.
אלישבע אשכול, אשתו השניה, מתה זמן מה לאחר מכן. המזכירה הנאמנה (דליה) לקחה עליה, מטבע הדברים, חלק
מתפקידיה. אשכול נטה עכשיו להרבות בעבודה, גם בשעות אחר הצהריים, גם בערב. עם הזמן התאהבו.
יום אחד ראתה בדואר שקיבל אשכול רשימת קצינים, אלופי- משנה, מועמדים לדרגת אלוף. אל"מ בנימין גבלי
לא היה ביניהם, מה עם גבלי שאלה את אשכול. אשכול השיב שבן-גוריון חושד שגיבלי היה מעורב בזיוף
מסמכים בקשר ללבון, ולכן לא היה אלוף.
פתאום עלה בדעתה שמעולם לא ניסתה לברר לעצמה מה בעצם קרה אז, במצרים, ומי בעצם נתן את
ההוראה. מעת לעת היה לה קשר עם מרדכי בנצור. לא מצא חן בעיניה שאפילו בן גוריון חושד בזיופים ההם,
אמרו לו. עד היום היא זוכרת את תשובתו של בנצור: מה יש, את רוצה לפנות למשטרה?
היו לה שנתיים מעניינות בלשכת שר האוצר, לא קלות. בשלב מסוים ביקשה ג'וב באמריקה. אשכול
סידר לה עבודה בבונדס עם דרכון שירות.
מכאן ואילך התקשו לשמור על קשר.
בארץ השתוללה בינתיים הפרשה, אותה רעידת אדמה פוליטית וחברתית ופסיכולוגית שחיסלה את שלטון
בן גוריון וסימנה את ראשית נפילתה של תנועת העבודה בישראל. זו הייתה התפרצות וולקנית של יצרים שכ
קנאה ושנאה ושקר ובגידה: כולם האשימו את כולם, חקירה רדפה חקירה.
אשכול ידע, מי היא. הוא ניסה להוציא ממנה את האמת. האם היו זיופים? היא שמרה על
הסוד (לפי דבריה) היא שמרה על הסוד, נאמנה למפקדיה בעבר. לא שיקרה, אך לא גילתה. היא מצידה ניסתה לברר
לאיזה כיוון מוליכה החקירה. אשכול לא גילה לה דבר. "ריחרחנו זה את זו כשני כלבי חוצות"; לבסוף אמר אשכול
את לא צריכה להגיד לי דבר, שתיקה כהודאה. היא שתקה.
בשלב מסוים יצא היועץ המשפטר לממשלה, גדעון האוזנר, לפאריס, בין היתר כדי לחקור אותה. לקראת
החקירה קבלה מכתב מאשכול. "אני מיעץ לך להגיד את כל האמת אשר ידועה לך", כתב לה "אל נא, למען השם
ולמען כבודך, תסתבכי. את מתחילה רק דרכך בחיים, בחברה. אני חושש שמא הבטחות רגישות מסוימות
ימנעו ממך מלומר כל הידוע לך ותאבדי עולמך המצפוני. חובת הידידות מצווה עלי ליעץ לך נאמנה".
כמו כולם, גם אשכול סבר כנראה שהיא קשורה ב"הבטחות רגשיות" מסוימות לבנימין גבלי, ועל כן תחפה עליו.
האוזנר לא יכול להתחיל את חקירתו במשפט אומלל יותר: הם יודעים על יחסיה האינטימיים עם הקצין הבכיר,
ובכל זאת הוא מקווה שתגיד רק את האמת, אמר לה, על פי זיכרונה. זה הרגיז אותה נורא. כן, שאלה, מה אתה יודע?
הית מתחת למיטה?
האוזנר הביא אתו העתק מהמסמך ההוא: היא אמרה שהיא מזהה אתו ב99 אחוזים ומסרה
עדות מפורטת על הזיוף. - האוזנר הבטיח לה חסינות.
מפאריס נסעה לארץ, על פי יוזמתה, בין היתר כדי לספר להוריה על מעורבותה בפרשה.
ההורים כבר ניחשו משהו. - אמרת את האמת, שאל הדר' וייזר לפני שנתן לה להיכנס הביתה, באותו
הערב ביקרה עם ההורים אצל ידידים. האורחים ריכלו-פינטזו שם על "המזכירה".
גיבלי היה המום כשסיפרה לו על תוכן עדותה. הוא לקח אותה אל- עורך - דינו, יעקב סולמון.
הפרקליט לא האיר לה פנים. הוא דרש ממנה לעשות הכל כדי "לרכך את עדותה". היא השיבה שלא תשקר.
ואז החלה החקירה במשטרה ובמהלכה נרשמו מפיה אמירות השהתפרשו אחר כך כנסיגה מעדותה בפאריס.
ככל שזכרה בשבוע שעבר, היא לא חזרה בה מעצם העדות הקודמת.
היה לה רושם שהמשטרה לא מאמינה לה. – בשלב מסוים ערכו עימות בינה לבין בנצור. בנצור
הכחיש הכל. זה פגע בה קשה. אם אינכם מאמינים לי, אמרה איפוא, תנסו לבדוק, כמו שבודקים מסמך אם הוא
מזוף או לא. ייחסו לה נסיון לחפות על גבלי. אילו רצתה לחפות עליו, יכלה לטעון, עוד בפאריס, שאינה זוכרת דבר.
הייתה חוסכת לעצמה הרבה צרות.
עד היום חשוב לה לומר שתמיד אמרה רק את האמת. עד היום היא מאמינה שלבון נתן את ההוראה
והזיוף שביצעה במכתבים ההם נועד רק להוכיח את האמת. זה יכול להיות.
בינתיים היה לה זמן רב לחשוב על כל העניין: מדוע שאלתי אותה, היה הקצין שהדיח אותה למעשה
יוף ראוי לנאמנותה? היא הייתה אז בחורה כבת 19, למה היה צרך לסבך אותה. זה לא היה הוגן, ואחר כך הוא התכחש
לכל הענין. היא יצאה כשקרנית. או במקרה הטוב כטפשה. למה הם באויים שתייסר את עצמה עד היום, עד שגילתה
ליועץ המשפטי לממשלה את האמת? -מה לעשות, אמרה דליה גולדשטיין, ככה זה. מה לעשות.
כולם נטו לחשוב עלייה כעל מזכירה פתיה וחסרת-דעה.
פעם למשל, קיבלה פתק, בכתב-יד מאת אל"מ אהרון ארווין דורון. יש לו שאלה אישית, כתב ראש אגף כוח האדם
הוא מבטיח שלא להשתמש במידע שתמסור לו באופן פרטי לגמרי ולא לגלות לאיש מה שתשיב, ואם תרצה, גם ישמיד
את מכתבה. אבל סקרנותו בוערת: אומרים שמישהו שינה את המכתב ההוא מגבלי לדיין והוסיף בו
את המלים "לפי הוראתו של לבון". האם נכון שהיא הוסיפה אז את המלים האלה?
דורון היה חבר בועדת כהן, אחת מוועדות החקירה הרבות שקמו באותם ימים. גולדשטין: "מה הוא חושב לו,
? וכי לא ידעתי שהוא היה חבר בוועדת כךהן? מה, זה משהו ביני ובינו, לספק את סקרנותו? וכי הוא יכול בכלל,
מבחינה חוקית, לשמור בסוד מידע שאתן לו?" – אבל כך התיחסו אליה רבים.
העיתונאי המנוח חגי אשד שחקר את הפרשה על פי הוראת בן גוריון ולימים פירסם את מחקריו בספר,
שהמזכירה פשוט שגתה. בעצם, היא שינתה מסמך אחר, והשינוי לא נועד כלל להחשיד את לבון- המזכירה התבלבלה, מהל עשות
זו דרכן של מזכירות. באורח אופיני היא מוזכרת לכל אורך הספר רק בשמה הפרטי, דליה, וכמוה גם המזכירה שקדמה לה,
ארנונה (איש- הורוביץ) - למזכירות, כידוע אין שמות משפחה.
קביעתו של אשד מחויטת למידותיו של בן גוריון, אך כולה נחוש. אין לה שום יסוד עובדתי. דליה גולדשטין היא
אישה נבונה, זיכרונה מעולה ואין סיבה להניח ששכחה מה שזייפה.
5. אילו היית גבר
קרוב לעשר שנים לאחר הכישלון במצרים נדמה היה שהמשלה עומדת להענות לדרישת בן-גוריון ולמנות
ועדה משפטת שתחדש את החקירה בפרשה. זה היה בסוף 1964 ותחילת 1965. יום אחד קיבלה פתאום מכתב מגבלי
אוחר כך עוד אחד ועוד אחד: הוא ביקש להשפיע על עדותה
"...הבעיה המרכזית היא עניין עדותך בקשר לאותו מכתב, ומכאן ילדתי, אל לך להגיד מלה ולמסור דבר בענין זה.
ומכאן, ילדתי, אל לך להגיד מלה ולמסור דבר בעניין זה. במידה ותיקראי ארצה, עלייך דבר ראשון להודיעני במברק מתי את מגיעה
ומיד להתקשר בשקט עם עו"ד יעקב סולומון, מאחר ויהיה עליו לכתוב קו הגנה או אפילו להשביע את כולנו כמייצגיים צד
אחד של העניין.
"באם יהיה מצב שבו תיגבה עדותך בחו"ל, עליך לחזור על עדותך האחרונה בארץ, לפיה טענת (שלא כפי שטענת בפאריס,
כי הוספת מה שהוספת במכתב לרמטכ"ל) שאינך זוכרת שום דבר כזה... יקירתי, אני מקווה שזה לא יעכיר את רוחך.
בימים אלה חשוב לשמור על קור רוח ועל מזג טוב. דומני שבצוותא כבר עשינו זאת פעם אחת. אני מקווה כי גם הפעם
נעמוד בכל אלו..."
למחרת כתב גבלי מכתב שני: "אנו עלולים למצוא את עצמנו באותה עגלה. אין ספק ששירות אחד גדול עשה לנו בן-גור
בפרסומיו. כוונתך גם לך וגם לי. הוא יצא חוצץ בהוכחות ובעובדות שלא היו זיופים, וזאת לאור ממצאי המשטרה באותו
מסמך... מיותר להגיד לך, יקירתי, מה יהיה עלינו לעשות באם יגזר עלינו ללכת לוועדת חקירה כדי להוכיח כי
לא בלבד שלבון נתן לי הוראה, אלא שלא היו זיופים וכו'...
"כך או אחרת מה שאמרת בפאריס לא אמרת, והיה זה בלבול אחד גדול, ובק הדברים שנאמרו ל[?]
ש[?] על-ידך בעדותך במשטרה כאן הינם נכונים... ילדתי, מכתב זה כקודמו אסור שישאר, ואנא אל תשמרי
אותם למען זיכרונות, ותשמידי אותם מיד"
מכתביו של גיבלי "זיעזעו והגעילו" אותה, כפי שכתבה אחר כך ללוי אשכול. היא ראתה בהם ניסיון לסבך אותה בעדות
שקר "לא הייתי שותפה לפשע, "לא הייתי פרטנר, לא עמיתה שוות- מעמד למה שעשיתם", השיבה לגבלי. הייתי חילת
בשרות חובה ועשיתי מה שקצין אחר ביקש ממני, מוטקה (בנצור), וכעבור זמן הודיתי במעשה באוזני האוזור ו[?]ני
המשטרה... מעולם לא שיקרתי מעולם לא חזרתי בי מהעדות שמסרתי בפאריס.."
ההצעי שתקבל את גרסת חגי אשד, כאילו התבלבלה בין המסמכים ובעצם לא זייפה כלל את מה שזייפה,
קוממה אותה. היא לא הייתה שותפה לניסיון להפיל את משטרו של נאצר, אך כשאמרו לה לשנות מסמך, היא הבינה
היטב מה היא עושה ומדוע. והיא חשבה שהיא עושה את המעשה הנכון. על כן חרה לה כל כך שמרדכי בנצר
התכחש לה.
"איניני יודעת", כתבה לגיבלי, "אם אתה יכול לתאר לך מה מרגיש אדם היושב בחקירה משטרחית
ומביאים לו את הקצין שביקש וקיבל סיוע למעשה מפוקפק, אם לומר זאת בלשון המעטה, ופתאום הוא מכחיש הכל ומתנער
מאתריותו... במחשבה שניה עולה בדעתי שאתה יכול לתאר לך תחושה כזאת. הרי זה בדיוק מה שלבון עשה לך,
לא? איך הרגשת???"
הפסקה האחרונה הייתה הקשה מכולן: "הלוואי שהיית גבר", כתוב בה, והיית קם ודופק על השולחן
ביושר, ואומר את האמת, במקום לרקום כל מיני מזימות אפלות בסגנון האף-בי-אי. אבל עכשיו, הלא מאוחר מדי", היא
חתמה "בידידות כנה".
נסיונו של גבלי לשדל אותה שתכחיש את מעשה הזיוף נראה לה כראיה של ממש לכך שהיה זיוף. מישהו צריך
לדעת על כך, חשבה. מפא"י עמדה אז בפני פילוג. מי יודע, אפשר שבן- גוריון ירסן את עצמו אם יתבר לו ששגה. על כן
לא השמידה את מכתביו של גבלי כפי שביקש, אלא הראתה אותם לבנמין אליאב, שהיה אז הקונסול הישראלי בניו-יורק.
אליאב מסר אותם לשאול אביגור יועץ הסתרים של בן גוריון.
מאמציו של אביגור להציל את בן-גוריון מפני עצמו, נכשלה: הפילוג במפא"י היה לעובדה. אך כשבא אביגור
לווינה, היא נסעה אליו והוא תיחקר אותה ארוכות. הוא השתכנע שהיא דוברת אמת: היה זיוף.
אביגור לא הרפה, גם אחרי שהכל נגמר. בספטמבר 1966 כבר היה איש זקן ובודד – הביא אביגור את
דליה כרמל לפגישה פנים אל פנים אתו, בביתו בתל-אביב, נסיון אחרן לשכנעו שיכיר באמת. מאוחר מדי: בן גוריון
[?] עוד להיפרד מהאמת שלו. הפגישה עם ב"ג נמשכה שעה וחצי. היא דיברה, בן -גוריון רשם, היא סיפרה
לו הכל, איך שמעו על נפילת הרשת במצרים ואיך שמעו על כך שלבון מתכחש להוראה ואיך ביקש אותה בן צור
לסייע לו בהכנת המסמכים. ואיך הדפיסה מחדש את העמוד השני של העתק המכתב ההוא מגבלי לדיין כדי שיכלול את
המלים "לפי הוראתו של לבון". - היא כתבה לאשכול ומסרה על הפגישה עם בן גוריון. – היא גם עידכנה
אותו על מהלך חקירתה במשטרה.
הארץ
7/7/89
מזכירתו של ג'יבלי: "זייפתי את המסמך שהרשיע את לבון" מאת סופר הארץ, תום שגב
דליה גולדשטין, שהייתה מזכירתו של ראש אמ"ן בתקופת עסק- הביש בראשית שנות החמישים מודה שזייפה אז את
א הראשיות העיקריות להוכחת הטענה ששר הביטחון, פנחס לבון, הורה על הפעלת רשת המודיעין הישראלית במצרים.
גולנשטין (כרמל) עובדת כיום בחברת אל-על בני-יורק. היא מחזיקה ברשותה מכחבים שקיבלה בזמנה מראש אמ"ן לשעבר, בנימין
ג'יבלי שקיומם לא היה ידוע עד כה ברבים. מכתבים אלה מחזקים לכאורה את גירסתה.
הגברות גולדשטן מפרשת את מכתביו של, גיבלי כנסיון להדיחה לעדות שקר. במקום להשמיד אותם כפי שהתבקשה
עשתה העתקים מהם ושלחה אותם לעיונו של דוד בן-גוריון. בשלב מאוחר יותר נפגשה לשיחה ממושכת עם "הזקן", שסרב לקבל
את גירסתה.
הגברת גולדשטין מחזיקה ברשותה אוסף מכתבים מתקופת הפרשה, לרבות כמה עשרות מכתבים אישיים בכתב יד
חלקם בעלי תוכן אנטימי, שאותם קיבלה מלוי אשכול, שהיה אז שר האוצר ואחר כך ראש ממשלה.
זכרונותיה של המזכירה מתפרסמים היום במדור "כתב זר" בעמוד 5 (כל המאר vs למעלה)
ג'יבלי כיום יו"ר מועצת המנהלים של חברת החשמל, אמר בתגובה כי לא ידע שמכתביו נשמרו. הוא
סרב להגיב על תוכנם. לדכריו הוא מתכון לפרסם ספר על הפרשה
משה
זכס
הארץ
7/7/89
תגובות (למאמר
בהארץ באותו יום)
מרדכי מנצור, כיום גמלאי תושב חיפה:
"דליה כרמל לא הייתה המזכירה שלי. היא הייתה המזכירה
של גבלי לכן, אם היא זייפה את המכתב ההוא וכל חומר
אחר, כפי שהיא אומרת, כנראה שעשת את זה על-פי
בקשת הבוס שלה, לא שלי. גם אני משוכנע, כמוה,
שלבון הורה על הפעולה במצרים, אבל אינני זוכר
כיום את כל פרטי הפרשה, כפי שהיא מפרטת אותם,
לרבות העימות במשטרה. לא זוכר דבר כזה.
בשבילי כל העניין הוא בבחינת היסטוריה עתיקה.
החיים צריכים להמשך".
בנימין גבלי, כיום יו"ר מועצת המנהלם של חברת החשמל:
"אני מבין שיש לכם העתקים מהמכתבים ששלחתי לה.
לכן לא אטען, כמובן, שמימים לא כתבתי לה.
לא ידעתי שהיא שמרה על המכתבים האלה.
לא ידעתי מה היא עשתה אתם. לא ידעתי שהיא נפגשה
עם בן-גוריון. תודה על האינפורמציה; אולי אשתמש
בה בספר שאני כותב על הפרשה
"אני נוהג שלא להגיב על כל הקשור בפרשה
וכך אני מגיב גם עכשיו: אין תגובה".