תעתוק
מאת אמיר גילת מעריב
8/3/89
שבע השנים הרזות
מאיר זפרן, אחד מנידוני מה שמכונה "הפרשה", שישב שבע שנים בכלא המצרי-
יעניק היום במשכן הנשיא לחבריו לפרשה המחשה חזותית ראשונה למה שלא ישכחו
לעולם - חדרי החקירות, העינויים, ההשפלה - שנים רבות אחרי, הציורים וסיפורי
הזוועה שמאחוריהם עדיין מעוררים אצל מאיר לחלחולית בעיניים- איש חזק עם יד עדינה
"גם לאחר שנים כה רבות, הנושא הזה אינו מרפא ממני, לעולם לא אשכח את החוויות הנוראות שעברנו בכלא
המצרי", אומר מאיר זפרן, מנידוני קהיר, שישב שבע שנים בכלא "טורא" שליד קהיר על חלקו במה שמקונה "הפרשה", צילומים
מאותה פרשה אין. המחשה חזותית ראשונה למה שהתרחש מאחורי הקלעים - בחדרי החקירות, בתאי הכלא ובמהלך
המשפט-רואה אור בימים אלו בצורת אלבום רישומים שצייר זפרן לפני שנים אחדות
בעתיד הוא יודפס אולי כספר עממי. בינתיים האלבום המהודר, במהדורה מוגבלת של מאה עותקים
בלבד, מהדורה הנמכרת במחיר גבוה לאספנים. כל ההכנסות הן קודש למרכז ללימודי המודעין ולאתר
ההנצחה לחללי קהילות המודיעין בגלילות. חמישה עותקים מיוחדים קיבל זפרן, כנהוג לגבי אומנים.
עותך אחד הוא הקדיש למשפחתו שניצבה לצידו כל השנים. ארבעת האחרים מיועדים לחבריו שהיו עמו. וכן,
בטקס חגיגי שייערך היום במשכן נשיא המדינה, יימסרו עותקים אלה ממנו לעמיתיו לרשת ולמאסר מרסל ניניו
ויקטור לוי, רוברט דסא, ופיליפ נתנזון.
האלבום נקרא "שבע השנים הרזות" והוא יצא לאור בסיועה של לינדה גבעון, נדבנית יהודיה
מדרום-אפריקה. הרישומים העדינים, מצויידים בשחור- לבון, מתארים בפרטי פרטים ובדקדקנות של
מצלמה את היסורים הרבים שעברו על זפרן ושאר נידוני "הפרשה". הטכניקה העדינה לא פגמה בעוצמות
החוויות המועברת לצופה, שהופך למעין שותף בזכרונות.
"אני חושב שהציורים מתארים בצורה טובה בדיוק מה שהיה שם. חשוב לי שהצלחתי להוציא את שהיה בלבי-
גם אם עדיין נותרו בו מישקעים רבים - ולהשתמש באותו כלי להעברת המורשת לדור הבא, להשאיר משהו
מכל מה שעבר עלינו", מסביר זפרן, העובד היום כאדריכל בחיפה.
ההרגשה שלי היא שלא פעלו נכון. ברור שמה שקרה שם היתה תקלה, אבל יכלו לשחרר אותנו קודם
אם היו מחפשים את קצה החוט הנכון. אם לא פעילותו של מאיר עמית, שביקש לשחרר אותנו בלי לפגוע
בגאוותו של נאצר, יתכן שהכל היה נראה אחרת"
בסלון ביתו הוא יושב ומפדף בתמונות, קשה שלא להבין בלחלוחית בעיניו. "אני אדם חזק" יאמר אחר כך,
"אבל אני לא יודע איך עמדנו בכל זה". הוא מצביע על התמונות הנוראות, שמקצתן מגוללות גם סיפורי זוועה
שטרם פורסמו בשל רגישותם הרבה. אלוף (מיל) מאיר עמית, ראש המוסד לשעבר, כתב בהקדמה כי זפרן
הצליח לעשות את שאיש לא עשה קודם - מיקד את הזרקורים על בעיות היסוד של אנשי הסוד והסתר ותיאר
איך מתמודד הפרט הבודד עם סביבה עוינות, אכזרית ומנוכרת וניסה לשמור צלם אנוש.
שנים רבות נדרשו ממנו כדי לשפוך את אשר עם ליבו. את הרעיון לבטא בציור את שעבר
עליו ישם רק לפני ששמונה שנים, בעת ששהה בשליחות מטעם סולל- בונה בטוגו.
במשך שנה, שבה מצא לו פנאי רב, ישב וצייר. "עבורי זהו סופה של המשימה החד- פעמית
הזו שנטלתי על עצמי. ציירתי 38 ציורים בהשראת הכלא וכשהגעתי לאחרון, הרגשתי
שזהו-זה. יותר לא אגע בנושא הזה. אני לא מאמין שיהיה לי כוח נפשי לעשות דבר כזה שוב"
הוא אומר.
בקור-רוח הוא מצביע על רישום נורא, המתאר את אחת משיטות העינויים הקשים
שעבר: החוקרים השכיבו אותו כשרגליו תלויות באויר ושטפו אותו במי סבון שצרבו את עיניו
תמונה אחרת מתארת תא מלא מיים שבו הוחזקו אסירים בעייתיים לתקופה של שבוע ימים,
כאשר אין הם יכולים לישון ולשכב, אלא רק לזחול על גחונם.
זפרן, נאמן למשימה שנטל על עצמו, הקפיד לשמור על ציור נכון של המציאות. הוא התמקש
בהבעות הפנים של הסובבים אותו וניסה להעביר את הרגשתו שלו לפניו של האסיר בתמונה. "הייתה לי
באמת בעיה מסויימת בלתר גם את החוויות האישיות שעבר על בשרן - חלקם מתארים את שראו
עיניו בזמן השהיה שכלא, כמו טבח "האחים המוסלמים" שמרדו ונורו בידי הסוהרים ללא אבחנה.
דגש מיוחד מושם גם על האירועים שעברו על חבריו, כמו התאבדותו של מאיר בנט ז"ל או
הוצאתו להורג של משה מרזוק ז"ל. זפרן לא נכח במעמד, אך על סמך עדות שגבה מקצין
מצרי שנכח במקום, צייר.
"ההרגשה שלי היא שלא פעלו נכון. ברור שמה קרה שם הייתה תקלה. אבל יכלו לשחרר אותנו
קודם אם היו מחפשים את קצה החוט הנכון. אם לא פעילותו של מאיר עמית, שביקש לשחרר אותנו
בלי לפגוע בגאוותו של נאצר, יתכן שהכל היה נראה אחרת. המצב שנקלענו אליו היה נורא, ההרגשה
היתה קשה ביותר. כששמעתי על מה שקרא לפולארד פרצתי בבכי- הבנתי בדיוק איך הרגיש".
"מה שהחזיק אותנו בחיים היה המזל הגדול שכלאו אותנו, (חוץ ממרסל ניניו שסבלה קשות) יחד.
עודדנו זה את זה וחיינו יחד 24 שעות ביממה. אני מכיר את החברים שלי טוב יותר מאשר את משפחתי",
הוא מסכם. את הוקרתו הרבה לחבריו יביע בטקס במשכן הנשיא, כאשר יקבלו ממנו את האלבום
המתאר את שבע השנים הרזות, שלא ישכחו לעולם.