מרזוק ועזאר ז"ל - חוב של כבוד

24/4/77 לקסיקון ידיעות אחרונות מרזוק ועזאר ז"ל-חוב של כבוד עם הבאת עצמותיהם של שמואל עזאר ומשה מרזוק לקבורה בישראל, שוב ניתנה הזדמנות נאותה לפרסם את פרטי החקירה שנערכה לפני 19 שנה על התנהגותו של אברי אלעד במצרים וגם את העדויות ופסק -הדין במשפט ההתנהל נגדו בירושלים- יהיה בכך הן משום מילוי התחייבות מוסרית לנדוני קהיר בכלל ולעזאר בפרט-והן משם תיקון דימויה של המדינה, אשר "האדם השלישי" כה השמיץ אותה בארץ ובח"ל.. ..... 22 שנה חלפו מאז מסרו השניים את נפשם על שמילאו ללא ערעור ולא פרפוק שליחות שהוטלה עליהם בקלות ראש משוועת. אשר מוסיפה, גם אחרי תקופה כה ארוכה, לעורר תדהמה בלב. אולי מוטב, שאז הם לא ידעו זאת ושאי-ידיעתם הקלה עליהם ועל חבריהם- שנמקו שנים רבות בכלא- לשאת את סיבלם בגאון. בגאון. ...כי עדיין לא נפרע כל החוב שהמדינה חבה להם, חוב זה כרוך בשאלה, כיצד הם נתגלו ונפלו בידי המצרים ומי אחראי לדבר. החוב כבד שבעתיים כלפי שמואל עזאר, אשר זיכרו הוכתם על ידי אברי אלעד - הוא "האדם השלישי"- שהעליל עליו, כי הסגיר את חבריו. וראה שעל כך רמז גם נציג נדוני קהיר (רובי) בדברו ליד קיברם של עזאר ומרזוק. כאשר שאל "האם אפשר לומר שתמה הפרשה?" מותר להניח בוודאת כי הוא לא התכוון ל"פרשה" הידועה, כלומר לשאלה, מי אישר את משימות החבלה באלכסנדריה ובקהיר - "מי נתן את ההוראה?" בלשון הימים ההם- ולהשלכותיה הציבוריות, אשר כה הסעירו את הרוחות בארץ. הכוונה כאן למה שקדם ל"פרשה", והתפרסם כ"עסק הביש", זהו הכינוי שניתן לפעולות שבוצעו- אחרי שנשלחה ההוראה - באלכסנדריה ובקהיר בידי חברי הרשת ולנפילתם בידי המצרים בקיץ 1954.