הצע/י תיקון לתעתוק

לא רצו שאחזור הביתה

ערכו את התעתוק המוצג למטה לפי מה שאתם רואים במסמך המקור. ההצעה תיבדק לפני שינוי באתר.

קובץ מקור

עמוד 1

עמוד 2

עמוד 3

תעתוק מוצע

ידיעות 7 ימים
4/12/92
לא רצו שאחזור הביתה
אביבה שאבי
דליה כרמל היתה חיילת יפה בת 19, כאשר התבקשה לזייף מסמכים, שינקו את ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי
מאשמת "הפרשה". כדי להשתיק אותה, נשלחה לגלות בחו"ל, נאסר עליה לדבר על הפרשה
עשו הכל כדי שלא תוכל לשוב. רק עכשיו, בגיל 57, חזרה ארצה בגלוי. אביבה שאבי
שמעה ממנה על ניצול ונידוי, שנים של בדידות, ויתור על ילדים ובגידה של חברים
במשך 30 שנה לא היתה לה זהות, אבל היה לה תואר - בפרסומים, שליוו במהלך שנות ה60' את דיוני 
ועדות-חקירה בפרשת לבון, על ספיחיה הוליטיים, היא נזכרה תמיד בשם קוד- המזכירה עד כדי כך דבק בה התואר
הזה, שהיא למדה לזהות בו את עצמה, ועם השנים מגלותה ביו-יורק, וגם להתייחס אליו במידה של הומור. שמה
היה דליה כרמל, ובהיותה חיילת בת 19, מזכירתו של ראש אמ"ן, נקלעה בעל-כורחה למרכזה של אחת הפרשיות הסוערות
בתולדות המדינה.
לפני כשלושה שבועות הגיעה ארצה להשתתף ברב-שיח על הפרשה. האירוע התקיים באוניברסיטת ת"א בעקבות
הופעת ספרו של שבתאי טבת "קלב"ן". היא ישבה בקצה השורה השנייה באולם, אישה גבוהה, בשיער לבן ובחולצה סגולה.
בסמוך אליה ישבו נידוני עסק-הביש, שנמקו שנים רבות בכלא המצרי. שר ההיסטוריה זימן אותם יחד פעם ראשונה.
"הם אנשים כל כך כאובים, הם פגועים. מרסל ניניו לא רצתה ללחוץ את ידי, היא היתה כל כך מסוייגת. אני חלק מ
שנארג, ושהמרכז שלו הוא עסק-הביש.
זה היה בשנות ה50 המוקדמות, והיא היתה כהגדרתה: מזכירה-מעריצה. "גבלי היה אלוהים, בשביל בנימין אנשים הלכו
באש ובמיים. הוא היה שרמנטי, כריזמטי, נערץ בצורה בלתי רגילה... היתה אז תחושה, שהכל נעשה למען המדינה, למען
הכללל, למען הטוב. זו היתה תקופה כל-כך יפה, כל זה הוכתם על ידי ההרגשה, ש"ניצלו אותך", את כל הטוב והיפה הזה
שנבע ממך".
כך אבא של דליה, דר' ויזר, רופא מחלות לב-ריאה, כמו ראה את הנולד והזהיר את בתו מפני המפקד, הוא לא סבל
את גבלי. הקרבה היתה בין השניים עוררה מאוחר יותר את החשד, שהיה להן קשר אינטימי, והוא שהביא את 
המזכירה לחפות על מעשי הזיוף והשקר של מפקהד. כרמל הכחישה אז, ומכחישה גם היום, שהיה בינה ל[?]ן [?]בלי
משהו מעבר להערצה "אינפנטילת" מצדה.
...מאוחר יותר התברר שמפקד החוליה, אברי אלעד, בגד והסגיר את הרשת לידי המצרים.
השערוריה בעקבות האירוע התמקדה בשאלה, מי נתן את ההוראה האווילית לפעולה. ראש אמ"ן גיבלי טען,
שקיבל את ההוראה מפנחס לבון, שר הביטחון, לבון הכחיש והטיל את האחריות על גבלי ועל איש-אמונו מרדכי (מוטק'ה) בן צור
מפקדת יחידה 131, שהיתה אחראית לפעולה בארצות אויב-
על דליה הוטל, בהנחיית בן-צור, לבצע שינויים בכמה מסמכים, שנועדו להוכיח את צדקתו של גבלי;
בין השאר, הדפיסה מחדש דף שני מתוך מכתב, שנשלח אל הרמטכ"ל משה דיין, ששהה בחול, והוסיפה בו את המילים:
"לפי הוראתו של לבון". אבל ועדת אולשן-דורי, שחקרה את הפרשה, לא הצליחה להגיע למסקנה חד-משמעית מי מביין השניים 
לבון או גבלי, נתן את ההוראה, והשאירה את המצב תיקו. - לבון התפטר מתפקיד שר הביטחון, אבל הפרשה הוסיפה להכות
גלים עוד עשור שלם והביאה לבסוף לפילוג במפא"י, עם פרישת בן גוריון, ולהקמת רפ"י.
גם אם ידעה, אומרת כרמל, שהיא עושה מעשה זיוף, אבל "אחרי שהחבר"ה נתפסו, אחרי שמרסל קפצה מקומה שניה (בניסיון התאבדות- א.ש.)
אחרי ש(מקס) בינט התאבד, בא אלי מוטק"ה ואמר: "את יודעת שלבון מנער את חוצנו ואומר, שלא נתן את ההוראה, אנחנו צריכים לעשות
כמה שינויים במסמכים. מאחר שהיחידה נותרה פתאום בהרגשה, שאנחנו מחזיקים בכל האסון הזה בעצמנו, זה נתן לי את האשור המוסרי
לא היה לי ספק, שלבון נתן את ההוראה. אם הייתי מסרבת פקודה, החיים שלי היו אחרים לגמרי. אבל אי אפשר היה לסרב, זה
היה נחשב לבגידה".
מכאן ואילך החל מסע של הרחקה, או כפי שכרמל קוראת לזה "הקיאו אותי" - כשסיימה את שרותה במאי 55',
נשלחה לשנת קבע בנספחות צה"ל בלונדון. על-פי גירסתו של טבת, העדיף גבלי שעמד לעזוב את אמ"ן, שדליה לא תישאר
בלשכה אחריו.
בלונדון פגשה דליה את הרכבי, שהיה בדרכו לארץ, וסיפרה לו על הזיופים שביצעה, אה, אמר לה הרכבי, סילקו 
אותך! אבל בשובו ארצה סירב לחקור בפרשה.
בדצמבר אותה שנה (1960) טסה בהוראת הקונסוליה הישראלית בניו יורק לפאריז כדי להיחקר בידי גדעון האוזנר,
אז היועץ המשפטי לממשלה. אחרי לבטים קשים סיפרה להאוזנר על זיוף המכתב. "לא רציתי להוע להם, לא לגיבלי ולא לבן-צור.
מאשכול ביקשה, שיאריך את כרטיס הטיסה שלה עד לתל-אביב, ובאה לארץ באישון לילה כדי לספר את האמת להוריה, לגבלי ולעורך
[?] ... לבסוף הגיע נהגף שהיה נהגו של הרכבי, והוא לקח אותי העירה. איתרתי את גיבלי ונפגשתי איתו ליד
מטה המשטרה".
גיבלי "נדהם" למשמע דבריה, והציע שיסעו למחרת לעורך-דינו בחיפהץ הוא הביא אותה למלון דן, אל אשכול.
מאצל אשכול נסעה הביתה בחמש לפנות בוקר, והכל היה נעול... אבא בא לדלת ופתח אותה קצת ושאל: אמרת את
האמת? מפני שאם לא- אין לך מקום בבית."
בלילה לפני שובה לניו-יורק הגיע טלפון מעמוס מזור, ראש שירותי הבטחון. מנור הורה לה להישאר בארץ לחקירת
המשטרה. היא נחקרה שלוש פעמים וחזרה בה מחלק מעדותה בפני האוזנר. העימות ען בן-צוא הכחיר זה מכל וכל,
שביקש ממנה לשנות מסמכים. כרמל היתה בהלם.
אחרי 6 שבועות חזרה כרמל לניו-יורק, מצוידת במכתב מביטחון שדה, האוסר עליה לדבר בפרשה. "מאז 61
כל עניין פרוצדורלי הפך לבעיה. כל אחד היה שופט, לכל אחד היה מה להגיע בנושא דליה כרמל". פעם נוספת
היגעה ארצה ב63', אבל במשך 6 שנים כל הדלתות היו נעולות בפניה.
לא רצו שאבקר בארץ, אומרת ברמל, "ניסיתי פעם לברר מי נתן את ההוראה. אבל בתיק שלי, במחלקת המנגנון של 
"אל-על", לא מופיע שום דבר. הכל היה פתלתל כל- כך, לא היה במי להילחם".
"במשך 6 שנים הייתי חיה רעה, כועסת, מרה, תמיד על קצה הדמעות.
רק הפרשה היתה כמו צלקת, שנפתחה מידי פעם. עד 66', כשנפגשה עם בן-גוריון, ונסגר המעגל הראשון
xxx
מאז 1960 לא פגשה כרמל את גיבלי. בסוף 64', כשבגן-גוריון בעיקשותו עמד על הקמת ועדת חקירה משפטית,
שתמצרע את הפרשה שב גיבלי לכתוב מכתבי "תדרוך" למזכירה לשעבר. היא ענתה לו לבסוף במכתב אחד ארוך,
כתוב אנגלית, שהיה לדירה ניתוק חבל-הטבור מגבלי. "אין אני חוזרת בי מעדותי בפאריז", כתבה לו, "אם לא ידעת את העובדות
בשעת "ביצוען", הגיע הזמן שתדע אותן, ולא למען ההיסטוריה בלבד".

שם (חובה)

דוא״ל (אופציונלי)

הערה (אופציונלי)

ההצעה תיבדק לפני שתופיע באתר.

ביטול