תעתוק
משפט נדוני קהיר
המשפט של נידוני קהיר התרחש בתקופה של חילופי שלטון במצרים. המהפיכה היתה
מה שקרוי "מהפכת הקצינים" שבה הורד פארוק משלטונו. במסגרת המהפיכות נתפסו
והושלכו לכלא אלפי אנשים והוצאו להורג עשרות רבות. כך שמקרה המשפט הזה, היה
משהו מן השגרה מבחינת המצרים.
במשך 1953 רבו המאסרים, ונערכו משפט ראווה רבים שבהם נמצאו אשמים ונדונו רוב המדינאים
העסקנים והמנהיגים של המשטר הישן, וכן מספר בעלי עתונים ועורכי עתונים (שמשפטיהים נתנו למשטר
עילה להשתלט על עתוניהם) 20
בעקבות מעצרו של הנרי (פיליפ נתנזון) התחילה כל המהומה. המצרים חקרו אותו ותפסו את
שאר הנאשמים. לא כולם הואשמו בידיעתם.
במהלך החקירה עינו המצרים את הנתפשים, וכך יכלו ללכוד את כל הקבוצה ולהעמידה למשפט
ראווה. בן גוריון מציין את נושא העינויים בזכרונותיו:
"נאשמת צעירה ויקטורין ניניו ("מרסל") ניסתה להתאבד פעמיים מאחר שלא יכלה לעמוד
בעינויים הנוראיים". 21
פסקי הדין
- דר’ משה מרזוק, בן 28, רופא- נידון למוות
- שמואל בכור עזר, בן 24 מורה-נידון למוות.
- ויקטור מואיז לוי, בן 21 (?) נידון למאסר עולם
- פיליפ נתנזון, בן 21 (?) נידון למאסר עולם
- וקטורין מרסיל ניניו, בת 24 - נידונה לחמש עשרה שנות מאסר
- רוברט ניסים דסה בן 21 נידון לחמש עשרה שנות מאסר
- מאיר זפרן ובן 26 נידון לשבע שנות מאסר.
- מאיר סמואל מיוחס, בן 29 - נידון לשבע שנות מאסר
- אלי ז'אקוב נעים, בן 22 זוכה מכל אשמה
- דזאר יוסף כהן, בן 33, זוכה מכל אשמה
- אבהרם דר- נידון למוות
- פול פרנק (אברי זידנברג) נידון למות.
אל דיגוי
השופטים היו לבושים מדי צבא שהיו עטורים בסמלים, ובאותות הצטינות שונים.
הדמות הבולטת ביותר במשפט הייתה אב בית הדן הגנרל פואד אל דיגווי, שניהל את
המשפט ביד רמה ולא סגר את פיו.
בדרך כלל הרכב בית הדון הצבאי הוא שלושה קצינים ושני אזרחים. הרכב של
חמשה קצינים נועד להראת עד כמה השלטון המצרי מתיחס אל המעשה בחומרה
(וגם שיש כאן תהליך למען הקצונה השלטת)
דיגווי הכריז על פתיחת המשפט. הסניגור אחמד רושדי קם מיד וביקש לדחות
את המושפט מכיון שרק היום נפגש עם שולחו, ועדין לא הספיק להכין את ההגנה.
אולם לדגווי זה ולא היה איכפת, הוא רק צעק: שאין הוא מוכן לדחות את המשפט בגלל
רשלנותו של הלקוח, וביקש מהסניגור "להניח לו לנהל את המשפט".
התובע מוחמד פאכרי אל נבי אמר: "נאשמים אילו ביצעו פשעים המוגדרים בסעיף 48 מחוקי [?]
העונשים ופקודת שר הפנים בנושא חומר נפץ. ובהסתמך על פקודות מן ה26 בינואר 1952
וה 26 במרץ 1954 המכריזים על קיומו והמשכו של מצב חרום. ועל הפקודה הצבאות
מספר 10 המורה על העמדת הנאשמים בעבירות אלו בפני בית הדין - [?]י מבקשת התביעה
הכללית מבית המשפט הצבאי העליון לשפוט את הנאשמים על העבירות הנ"ל
כשהתחיל הסניגור של מרסל לדבר ולצטט את החוק האזרחי, צעק עליו דיגווי-ובקש
ממנו לשבת ואמר שהוא לא צריך ללמד אותו את החוקים. עלי מנסור ישב.
"אתה מבקש ללמד
אותי את החוק? זה יפה מאוד, עלי מנסור מלמד את דיגווי ....... שב!" ועלי מנסור ישב עוד
שעה ארוכה ומחה את הזיעה שהציפה את פניו.
כל הימים שאסירי הפרשה המתינו בכלא למשפטם, הם חיכו בקוצר-רוח לאות מהארץ
אך אות זה לא הגיע.
אחד העדים היה סמל ממשטרת אלכסנדריה. הוא סיפר שהוצב לשמירה באיזר בתי-הקולנוע
"ביום ההפיכה". ואחמד רושדי הסניגור שאל אותו מדוע הובא שם? קם התובע ואמר כי
משטרת אלכסנדריה פעלה ע"פי מידע שהגיע אליה מממקורות ביון" שאין הוא רוצה לגלות.
המילים "מקורות ביון" הלכו וחזרו בהרבה עדויות ופיליפ נתנסון שם לב לכך
רק אז התברר כי למצרים היה מידע מוקדם על מה שעומד לקרות