תעתוק
נדוני קהיר
הרשת אורגנה והופעלה ע"י יחידה מבצעית בחיל המודיעין בצה"ל - יחידה 131
שנועדה לפעול רק בזמן המלחמה
(1) למה הופעלו אנשיה במצרים כפי שופעלו?
(2) מי נתן את ההוראות להפעלתה?
(3) איך נפלה הרשת איך הצליח להמלט המפקד הישראל שלה שנודע
בכינויו "האדם השלישי" ושהוחשד לאחר מכן בבגידה ובהפעלת הרשת לפי
הוראות המצרים? - למה נכשלו כל החקירות החוזרות ונשנות בנושאי ה"עסק הביש"?
רקע היסטורי
התקופה: 1952-55, בעקבות מכירת ציוד אמריקאי למצרים, ישראל שלחה את אברהם דר, קצין
מודיעין ישראלי למצרים, תחת שם בדוי: ג'ון דארלינג. מטרתו הייתה לאמן קבוצת צעירים יהודים מתנועות
נוער ציוניות כיחידה חשאית שאמורה הייתה לבצע פעולות מיוחדות בתוככי מצרים בעת מלחמה.
היחידה הורכבה משתי חוליות, אחת פעלה בקהיר, ואחת פעלה באלכסנדריה. לכל חוליה היה מכשיר קשר,
שבאמצעותו תקשרה עם ישראל. חלק מאנשי היחידות יצאו לישראל (דרך צרפת) כדי להתאמן, וכולם חזרו למצרים
עד סוף 1953. האחריות על קבוצה זו הייתה שייכת למחלקת המודיעין של צהל, למרות שהמוסד היה צריך ליטול
חלק באחריות
אחרי שאברהם דר חזר לארץ, החליף אותו אברהם זיידנברג, והיה למפקד החדש של היחידה. הוא
הציג את עצמו לחברי היחידה (בקהיר ובאלכסנדריה) כרוברט, ונשא דרכון גרמני על שם פאול פראנק, הוא גם
מוכר בשם. אלעד
בשנת 1954 ארה"ב בקשה מבריטניה לפנות את אזור סואץ. בעעקבות זאת הועלה רעיון במחל[?]
המודיעין בצה"ל לבצע פיגועים באובייקטם בריטים, כדי לעכב את הפינוי של תעלת סואץ, ועל ידי כך
להניע את ממשלת בריטניה לשקול מחדש את ההחלטתה לפנות את אזור סואץ. הרקע לרעיון זה,
היה המצב המדיני והביטחוני החמור שישראל נקלעה אליו ב1954, בסימן ניכור הולך וגובר מצד
ארצות הברית. ממשלתו של הנשיא אייזנהאואר שם לו למטרה לכונן ברית צבאית אווירית (ברית בגדאד) שבמרכז
תעמודנה קהיר ובגדאד, תוך פינוי הבריטים, דחיקת רגלי הצרפתים, והתעלמות מצרכי הבטחון של
מדינת ישראל ומאזן הכוחות בינה לבין מדינות ערב.
האמריקאנים לחצו על הבריטים לפנות את אזור סואץ כדי שהמצרים יקבלו שליטה (צבאית ובכלל) על האזור.
חשוב לציין, שב 1952 שלטון המלוכה במצרים התחלף לדיקטטורה ובראש השלטון החדש עמדו
נאצר וקציניו.
ביום שישי ה2/7/54 ערכו שלושה מבין חברי המחתרת ניסיון אימון בפצצה קטנה, "פצצת קרוצים"
והוכיחו שאפשר להשתמש בה בתור פצצת תבערה, על ידי כך, שתחבו פצצות כדוגמתה לתוך תיבות דואר.
למבצע קראו "מבצע בית-הדואר", הנזק שנגרם מפעולה זו היה כמעט אפסי. -
שבוע לאחר מכן, ב14/7/54, שתלו אנשי המחתרת בספריה בקהיר ובאלכסנדריה נריתקי מ[?]
מעור שבתוכם חומרים כימיים, על מנת לבדוק את הנזק שהיגרמו. גם זה היה מעין ניסוי, שאמור היה לעזור
להם בפעולות הבאות. למבצע קראו "נרתיק העור האיטלקי", גם כאן הנזק היה קטן.
המבצע השלישי "עשן בליאש" היה אמור להיות הנרחב מכולם, ולעומת זאת הוא היה גם
הכושל מבניהם. הוא התבצע בשני בתי קולנוע באלכסנדריה, שניים בקהיר, ומחסן לשמירת חפצים
בתחנת הרכבת בקהיר. המחתרת השתמשה בפצצות נרתיקי המשקפיים, ועדיין אף פצצה לא פעלה
כראוי במשך המבצע. הפצצות לא נדלקו, ובבית הקולנוע באלכסנדריה התלקחה פצצה אחת
בכיס של הנרי, שהיה אחד מפעילי המחתרת, בשעה שנשא אותה ליעדה, מיד התנפלו עליו שוטרים.
והוא נאסר.
הובס הצבא המצרי. בפברואר 1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם הערבים
בשנת 1951 נשלח אברהם דר עם דרכון בריטי על שם ג'ון דארלינג למצרים, כדי להקים
רשת שתבצע פעולות נגד מצרים, אברהם דר יצר קשר עם ויקטור סעדיה בקהיר ועם
עובדיה דנון באלכסנדריה, ובעזרתם גייס עוד מספר אנשים בשני המקומון
ולאט לאט הועברו כל חברי היחידה לישראל, ושם עברו קורסים והסברים
לגבי שימוש בחומרי נפץ, מכשיר קשר, כתב סתרים ועוד
בשנת 1954 הגיע למצרים אברי זיידנברג שנשא דרכון גרמני ע"ש פול פרנק.
הוא נתן להם הוראה לפגוע במבנים אמריקאים ובריטים, כדי לסכסך ביחסי מצרים
עם מדינות אלה. הפעולות היו אמורות להיחשב לפעולות חבלה, שנעשו ע" [?] נשים
שמנסים לפגוע ביחסי מצרים עם בריטניה ואמריקה.
ב 2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה
ב23 ביולי יצאו חברי היחידה לפעולה, שבה היו אמורים להניח חומרי
נפץ בבתי קולנוע, אך בכיסו של אחד
מחברי היחידה, פיליפ נתנזון, ניצתה פצצה, שהסגירה אותו ואת חבריו ליחידה.
ב 11 בצדמבר 1954 החלו משפטי קהיר, שבמהלכם עונו וסבלו קשות
ב 27 בינואר 1955 נקבע פסק הדין, כשלמעשה כבר הייתה החלטה
מראש לגבי כל גזרי-הדין של חברי היחידה
ינואר
במלחמת סיני (1956), הייתה הזדמנות להחזיר את נדוני קהיר תמורת 5500
מצרים, אך הזדמנות זו לא נוצלה. החזירו את השבויים ב1957, ואת נידוני קהיר שכחו.
עקב הטעות הזו נשארו נידוני קהיר כ12 שנים נוספות בכלא המצרי
בשנת ? 1968, לאחר מלחמת ששת הימים", החליפו הישראלים והמצרים
9 שבויים, שבתוך השבויים הישראלים כללו את נידוני קהיר.
לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות לחצים קשים, שוחררו חברי הרשת בשנת 1968,
עצמותיהם של הקדושים דר’ משה מרזוק ושמואל בכור עזר הי"ד הועלו ארצה רק בשנת
1977. הם הובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים.