תעתוק
מספר העיתוניאי מפי החוקרים
היה על השולחן של החוקר מיקרופילים. החוקר היה עסוק
בשיחה טלפונית. כשהחוקר גמר לדבר בטלפון, והתפנה לנחקר
(ויקטור לוי) אז החוקר נדהם המיקרופילם נעלם.
הוא קפץ מאחורי השולח ותפס את ויקטור לני בצוארו
קרא לכלמי שהיה במשרד החקירות. וכולם התחילו לחפס [?]
המיקרופילים האבוד, כולם היו היסתריים, כאילו
"עפרית" ("גון) העלים אותו. אחד מהקצינים החוקר, שאל
אולי ויקטור לוי בלע אותו לפני כמה שניות?.
באותו זמן וקטור לוי, למרות החם ששרר באותו יום היה
קר כקרח- ולמרות המתח, היה נראה כשיא התמימות,
חפסו עליו, לא מצאו כלים. שאלו אותו והוא אמר שלא ראה אותו
ואפילו נשבע שלא בלע אותו... היות והחוקר רצה להזמין
לו משלשל (מלח אנגלי) כדי לנקות את מערכת העקול שלו
אבל חשב שאין ברירה לא ימצאו אותו..
באותו זמן אחד החוקרים הסתכל על מוכנסיו של ויקטור
וחפס בתוך הכיפול של מכנסיו… ומצא את המיקרופילם האבוד.
ואז התנפלו עליו...
אף על פי שהשריפה היתה באור היום, העתונים לא מסרו
כלום. הצנזורית מנעה כל זכר. יש לציין שהצנזורה שבוטלה
לתקופה קצרה במרץ 1954 הוחזרה כבר. והחשדות ירדו על האחים
המוסלמים והקומוניסטים וחקירות קשות וחפוסים, לפי הוראת שר הפנים
ואיש הבטחון החזק אז זקרה מוחיי אל דין, אצלם.
מאחרי הפעולה השניה התחזקו החשדות באחים
המוסלמים ובקומוניסטים. היות והם היו נגד עבדול נאצר,
והם האשימו אותו שהוא איש שרותי הריגול האמריקאים,
והם האשימו אותו שהוא קצין פשיסטי, בשרות המערב.
ובנוסף לזאת נודע שקרא הסכם שיטוף פעולה
שלא היה אפשר לחשוב שהוא אפשרי בין האחים המוסלמים
(בהנהגת סייד קוטד) עם המפלגה הקומוניסטית המצרית
בהנהגת פואד מורסי)
כל ההוכחות הצבעו על זאת. היון רק חסרים לתפוס
את מבצעי החבלות. וכבר כתב האשום והמשפט מוכנים!
שבוע אחר כך, כשנתפס פיליפ נתנזון, האשמה
נפלה מעל הקומוניסטים והאחים המוסלמים.
X
אלי נעים
ש. האם אתה מכיר את דוקטור מרזוק?
ת כן הכיר לי אותו, ויקטור סעדיה בשנת 1951
ש אם אתה מפיר את גון דרלינג?
ת אני מכיר איש בשם גון; אני לו יודע ששמו דרלינג. היתי גר
בחדר בפנסיון. יום אחד באפריל או מאי בקר אותי ויקטור סעדיה ואמר
לי שדר' מרזוק ישכיר דירה ולא יגור בה. ואם אתה רוצה לגור בה
אתה יכל לגור בה ושלם אותו סכום שאתה משלם כשכר לפנסיון.
אני שמחתי והסכמתי. אני פגשתי את משה מרזוק בדירתו ברחוב סולימן
פשה ושם הכרתי איש בשם ג'ון. ישבתי בדירה חודשים, ואחר כך
הגיע דוקטור מרזוק ואתו מדמוזיל בשם מרסל ניניו, והוא בקש שאני
אעזוב אותם לבד בחדר.
אחרי תקופת מה נעלם דר’ מרזוק. ומרסיל היתה מגיעה לבד
ומשלמת שכר הדירה וכששאלתי אותה על די מרזוק והיא אמרה
שהוא נסע לצרפת. וכשחזר מרזוק הפתיע אותי, ובקש ממני
לעזוב את הדירה היות והוא מותר עליה. וכששאלתי אותו
ואני לאן אלך?? אז דיבר איתי על ה"גרופ" ואמרתי לו תן לי לחשוב
... וקרא אחר כך שהיתי במשבר כספי, בקשתי ממנו הלואה של 15 לירות.
ואחר כך לקחתי 50 לירות. והיות ולא יכלתי להחזיר את הכסף הסכמתי
להצתרף ל"גרופ"...
X
לויקטור לוי, ולרוברט דסא, לא היו תיקים ב"מבאחס"
ולא היה רשום אף פעילות ציונית, בניגוד למה
שפורסם בעיתונות בדיווחים הרשמיים, ופליפי נתנסון גם הוא
לא היה ידוע כציוני, הוא היה רשום כ"קומוניסט לשעב" ברשימות
המשטרה הפוליטית.
בשנת 1948 נאסר דסא, כחשוד בפעילות ציונית – אבל
שוחרר לאחר ימים מעטים.
לפני החוקרים עמדו על דעתם כל ה3 (ויקטור, רובי, ופיליפ)
שהם עשו את הפעולות החבלניות האלו "למען העיניים היפות של מצרים"
ומתוך "אהבה למצרים" וזאת כהשתתפות במאמץ הלאומני וכדי
שייבינו האנגלים והאמריקאים שהמצרים אינם רוצים בנוכחותם, ושהמצרים
מתכוונים להוציאם בכוח הטרור"
לפני שלטונות החקירה שלושתם עמדו על דעזם שהם לבדם
חשבו, תכננו וממנו ושרפו ושאין אחרים שהשתתפו אתם
ולא היו אנשים שכוונו אות ושזה פעילות "לצותות" וכמעט שדוח החקירה
היה נסגר באותו יום שהוא נכתב...
ואולם בבית הסוהר חשו כולם צורך נפשי לקיים את יהדותם, רק שלושה מהם-
מאיר זעפרן, ויקטור ורובי - הקפידו להתפלל יום-יום מתוך סידור - תפילה שנקלע
לידם; אך את השבת "חגגו "כולם. אמנם אותו יום יצאו לעבודה כבכל יום חול,
אולם בערב נהגו להסתגר בתאם, ויקטור היה מקריא בצרפתית פרק קצר מספר
תנ"ך שנשאר בידו מן ה"סיגן חרבי", ואחר ישבו לסעודה, שהייתה "חגיגית"
יותר מארוחותיהם הרגילות. רובי, המעשן "הכבד" שביניהם הקפיד במשך
כל 14 שנות המאסר שלא לעשן בשבת...
החקירה
למחרת הופגשו רובי וויקטור. הדברים שנאמרו לרובי
מויקטור לא נראו לו. הוא לא יכל להסתתר מאחורי מסווה של
קומוניסט ולהשאר שלם עם עצמו. אולם לבסוף הסכים לדבר
ונלקחה עדות משלושתם. גירסתם הייתה שבעת לימודי ויקטור בצרפת
נשבה בקסם הקומוניזם, ובהצטרפותם של רובי ופיליפ אליו-
גרר אף אותם אחריו. לאחר מכן הם חתמו על ההודאות
החקירה. בגהינום של מטה
האוירה "בקום אל דיק" נתקדרה והלכה. עת הנתברר לכולם ממדי המפולת. התאים
נחשפו, כל חבריהם נתפסו, "נשברו" והודו- תוך העלמת פרטים - בקשריהם
עם מדינת ישראל. ארץ אויב.
ויקטור נילקת מ"קום אל דיק" ב 14 באוגוסט. במשרד הכלא הוחזר לו
כל מה שהוחרם ממנו, ובעודו עומד שם, הובא סמי עזר לכל אחד מהם הוצמד שוטר
באזיקי יד והם הועלו למשאית ונלקחו לתחנת רכבת. משם הוכנס למכונית [?]
את עיניהם. הגיעו למחנה הצבאי נערך עליהם חיפוס. הוחרם כל מה שנמצא.
הוא נלקח ל"סגן חרבי" - בית הכלא הצבאי. בלב עבסיה, המחנה הצבאי הגדול
שבנו הבריטים ליד קאהיר...
החקירה
לכלא הגיעו גם יהודים מקהיר. ביניהם אביו של מאיו זעפרן:
וזה הדבר- בהיותו בפריס פגש מוסא מרזוק מכר, תושב קהיר לשעבר, שביקשו
להעביר מאה לירות מצריות לאחיו שנשאר במצרים. הוא נתן למוסא את כרטיס הביקור
של האח: דיזר כהן פקיד בבנק זילכה, נשוי ואב לילדים. מוסא נפגש עמו
העביר לידיו את הכסף ושכח מהמקרה. אולם כרטיס הבקור נשאר בכליו עד שנאסר.
ואז נמצא הכרטיס.
דיזר כהן, נקרא לחקירה עינו אותו עינויים נוראים עד שהודה שהנו "מרגל ציוני"
ואף הסגיר "רשת" שלמה של "מרגלים"- את כל עובדי בנק זילכה וביניהם אביו של
מאיר זעפרן ועוד מספר מנכבדי הקהילה היהודית 42 איש בסה"כ.
כולם נחקרו בעינויים קשים, עד שהגיעו החוקרים מלסקנה שאין ממש "בעדות" של
דיזר כהן, הם כל כך כעסו עליו עד שתיכננו עבורו עונש אכזרי. את שאר האנשים
שיחררו בינתים אולם לציזאר הודיעו שדינו נחרץ למוות. בימו עבורו
טקס שלם של הוצאה להורג: כיתת יורים ניצבה לפניו ואז נחבשו
עיניו וניתנה הפקודה: אש...
הרובים לא ירו, אך ציזאר שוב לא חזר להיות כשהיה. עצביו התרופפו
ודבק בו גמגום קשה
החקירה - האדם השלישי שמואל עזר
כיצד עברו על שמואל 8 ימים אלו - הוא הגיע לדירת המפגש
למחרת מאסרם של פיליפ, וויקטור, ומצא את הפתק שהשיר לו ויקטור. הוא נפגש
עם רוברט. ורוברט הורה לו לברר מה קרה. הוא נפגש עם אוגיט
(אחות ויקטור) ואמרה לו שתפסו את ויקטור.. כשפנה ויקטור לרוברט
והודיע לו זאת, כבר ידע ויקטור שגם רובי נאסר. רוברט אמר
לשמואל שאינם צריכים למהר ולצאת ממצרים משום שלפי דוחות הח[?]
נודע לו שפיליפ וויקטור הציגו את עצמם כקומוניסטים
ועומדים היטב בחקירה, ולכן לא נשקפת שום סכנה מיידית. סמי
חזר לביתו. בצהרים הגיעו אנשי הבולשת לבית.
בכלא התרכזה החקירה בשמואל עזר. הוא עבר חקירת עינויים
ולבסוף "נשבר", ולקח על עצמו את האחריות למעשה התא כולו.
במאסר בתורה
האסירים באמבר היו חביבים אליהם. במיוחד בימים הראשונים לאחר זמן
התברר להם הסיבה לכך הייתה הוצאתם של מרזוק ועזר להורג. ידיעה זו הופעה
בעיתון של יום א', אולם היסתירו מפניהם את עיתון. רובי מספר: סאלח ועסאם
(שני מרצחים אלכסנדרונים) קרבו אלינו בחצר ולחשו: מוסה וסמי "אינם עוד".
לאחר מכן הסתגרו נידוני הפרשה בתאם ולא אמרו דבר. כל אחד התיחד עם
זכרונותיו בדומיה..."
דעתי בנושא
לפי דעתי מדינת ישראל הייתה ממש חסרת אחריות בנושת זה.
היא שלחה נערים ונערה מוכשרים שרצו לעלות לארץ ישראל אך הסכימו
לסכן את חייהם למען מדינת ישראל, וכשנפלו בשבי שכחה אותם המדינה
להירקב בכלא. יכול להיות שאם הרשת לא הייתה נופלת חבריה היו
מגיעים לארץ ובודאי היו תופסים מקום ראשי בכלי התקשורת הישרא
כגיבורים לאומיים.
חשוב לציין
מדינת ישראל לא סיפקה לחברי הרשת סיפור כיסוי או דרכי מילוט במקרה של תקלה.
אם מדינת ישראל הייתה לוקחת עוד רגע כדי לחשוב על כל העניין בשקט והיו מארגנים
מלכתחילה דרכי מילוט עבור חברי הרשות יכול להיות שמשה מרזוק ושמואל עזר
לא היו מועלים לגרדום וכל שאר חברי הרשת לא היו מבזבזים את
את השנים היפות של חייהם בכלא.
אני ממש לא מבינה למה בשנת 1956 במלחמת סיני כשנפלו כ5000 שבויים
ביניהם השופט ששפט את חברי הרשת, בידי ישראל לא מצאה
הממשלה לנכון לבקש את החזרתם אלא חיכתה עד מלחמת ששת הימים כש
היו בידיה כ5000 שבויים בכדי לבקש להחזיר לחיקה את שבוי "הפרשה".
גם לאחרי שחזרו לארץ וכשנפגשנו עם צמרת המדינה אמר להם משה
דיין: "גם הפעם הייתי מוותר עליכם" (פיליפ נתנזון) והם אולצו להישאר
אנונימים.
סיכום
יחידה 131 הייתה יכולה לעזור לעם ישראל במעשיה אך בגלל התרשלות מצד
המדינה איבדנו חלק מחברי הרשת, משימתם נכשלה והדבר גרם לנזק לאומי!
חברי הרשת בטחו במדינה ואיא איכזבה אותם קשות, הם פעלו למען המדינה מכל
הלב והיא לא הושיטה להם יה בשעת מצויקה.
אך כמובן צריך לקחת בחשבון את הבגידה ויתכן שאף המדינה הולכה
שולל בגללוי. אולי באמת האשם המרכזי הוא "האדם השלישי”– אברהם
זידנברג כפי שמוכח בספרו של איסר הראל "אנטומיה של בגידה" הוא זה
שהפנה עורף למדינה ועשה קנוניה עם הבולשת המצרית ו"מכר" את חבריו ברשת.
נותר לקוות שהמחיר ששילמו חברי הרשת לא היה לחינם והמדינה אכן הסיקה
לקחים לעתיד.
למרות הקשים הרבים בהם היו נתונים חברי הרשת בכלא הם התגברו
ולבסוף חזרו ארצה
ליזה חסן
ביה"ס חטיבה דתית אשכלון
כיתה ח 10
לקח
האם מדינת ישראל למדה משהו מה"פרשה".
בעקבות מה שארע הוסקו מסקנות והוגבר הפיקוח של הרשויות
על מערכת הבטחון ועל גופי המודעין
לדוגמא - כשהמדינה "שותלת" מרגלים במקום מסויים היא
דואגת שהמרגלים לא יהיו שייכים לאותו מקום כך שמשפחחתם לא תפגע במקה
שמשהו משתבש
בצל הגבל
פסח בן החומות
סדר הפסח הראשון בין החומות ממשמש ובא.
אומנם נשלח מכתב בקשה לשלטונות הכלא ע"י קהילת קהיר להתיר הכנסת
מצות לאסירים היהודים. אולם המועד קרב, אף הגיע - ומאומה. ערב התג
הוצאו כרגיל ל"גבל", למרות שטענו שעליהם לזכות ליום מנוחה כמו שמקבלים
האחרים בחגיהם. אולם הקצין התמם והודיע שאינו יודע דבר על כך.
כאשר הם חזרו מהעבודה הוכנס להם ארוחת חג ומצות. וזאת לאחר שבני משפחותיהם
פנו להתלונן.
נושא מצות החג היה אחד הנושאים המעטים בו התפלגו. פיליפ ומאיר
מיוחס לא החשיבו את המסורת ואילו רובי ומאיר זעפרן באו מבתים שומרי
מסורת, ואף הם עצמם, עד למאסרם שמרו בקפידה על חוקי הדת. ובאשר
לויקטור, עד גיל 16 היה דתי "שרוף", ולאחר מכן חדל. ואולם בבית הסוהר
חשו כולם צורך נפשי לקיים את יהדותם. מאיר זעפרן, ויקטור ורובי, הקפי[?]
להתפלל יום-יום, אך את השבת "חגגו" כולם.