תעתוק
ת גבורה לזכרם של עולי הגרדום בקהיר
15.2.1972 ל' שבט תשל"ב
יד-לבנים חולון
שמואל (סמי) עזר 1929-1955
הכרתי אותו ! את סמי ! כך קראנו לו ! כנער בן 8 ! כשבא אלינו לבית הספר הגדול
של העדה היהודית באלכסנדריה, לאחר שסיים את 2 הכיתות של בית הספר ליד בית
כנסת זרדל. סמי היה נער שקט, בעל תור פנים יפים, בישן, לא הרבה לדבר בחברה,
רק בין המקורבים. הוא נשאר עם ה"בייבי-פיס" Baby-face " עד היום האחרון שלו.
בכיתה היה הצעיר מכולנו, אך הגאון בחשבון ובמתמטיקה. עשינו יחד 4 שנות היסודי.
בבית הספר הזה, לפני ובזמן מלחמת העולם השניה, בלטו שני סוגים של תלמידים:
המוכשרים או שחקני כדור הרגל. סמי היה מהסוג הראשון. ראש צלול וידי אומן.
נעים הליכות, מתחבב מהר לבריות. הוא רכש במיוחד את אהדתם של המורה לציור
והמורה לחשבון אטאס. סמי היה בעל כישרון מיוחד בציור ובפיסול, עוד משחר
ילדותו. בהפסקות לא הצטרף אלינו למשחק כדור רגל. העדיף לשבת לצייר בחדר
המלאכה או לנהל שיחות רציניות מדי עבור נער בן גילו. אך לפעמים כשהיה
חסר לנו נער לשחק, היה סמי נאות להפצרותינו ומצטרף למשחק, כדרכו לא אהב לצאת
דופן. כמובן שגם גמר בית הספר העממי, כתלמיד המוכשר בקבוצה, קיבל סטיפנדיה
לבית הספר התיכון הצרפתי - ליסה פרנסיה - שם היה תמיד ראשון במתמטיקה, היה
פותר את התרגילים לפני המורה בישאה. בגיאומטריה לא הזדקק סמי לשרטט את התרגיל
כדי לפתור אותו, הציור היה בראשו וההוכחות היו נעשות ללא עזרת נייר ועיפרון.
בערב הצטרף לחוג שהקים הרב ד"ר וינטורה ללמוד התלמוד והמשנה.
בשנת 1943, בבוקר חורף, הופיע סמי בחדר הספר עם הבשורה החדשה La Bonne Nouvelle
" הנה, חברים, בא אלינו שליח מישראל המאגד תנועת נוער חלוצי". דווקא סמי,
הנער השקט, הוא הוא שגייס אותנו כולנו לפעולות החלוץ הצעיר שהקים רפאל רקנטי
מטעם ההסתדרות הציונית- ומאז לא הפסיק סמי את פעולותיו למען התנועה והמולדת.
סמי לקח חלק פעיל ביותר בפעולות החלוץ הצעיר. אין חג או מסיבה שבה השפעתו
האומנותית של סמי לא היתה ניכרת. סמי היה מקשט את המועדון בציוריו ובעבודותיו.
תפאורות הבימות היו מעשי ידיו של האומן הצעיר בן 15 או 16. ב-1946, לאחר
הכשרה בת חודשיים באחד הקיבוצים בארץ בה השתתף סמי ואחדים מחברינו, חזרו
רובם מאוכזבים. אך סמי חזר מביקור זה יותר חזק באמונתו ויותר בטוח בעצמו
ויודע שמקומו רק בארץ ישראל. אך כמשה לא זכה לחיות בישראל.
לכן כשסיים את התיכון עם ציונים מעולים בתעודת בגרות - היה החמישי בכל
מצרים מתוך 3500 שהצליחו, נרשם לפקולטה להנדסה, "כדי להיות מהנדס רדאר בצ.ה.ל"
כפי שהיה אומר לנו. אך שדה התעניינו לא היה מוגבל בהנדסה - הוא שאף לדעת
הכל - לסקרנותו לא היה גבול. מרוב קריאה בספרות פרודד התמחה בפסיכואליזה.
התעניין גם ברפואה במשפט, בכלכלה, בכל התענין.
בפרוץ הקרבות בא"י בשנת 1948, מנעו ממנו הסטודנטים הלאומנים "האחים המוסלמים"
מלהשתתף בהרצאות. היכו אותו. רוב הסטודנטים היהודים בהנדסה התיאשו והפסיקו
את לימודיהם. רדיפות האחים המוסלמים המשיכו גם בשנת 1949. אך למרות כל הסגל
ולמרות שלא השתתף בהרצאות שנה שלמה, השיג את הציונים הגבוהים ביותר שנרשו
אי-פעם בפקולטה להנדסה. הסביר לי סמי " אני לומד לבד ואינני יודע מה רמת
הכיתה, לכן, אני לומד כנראה יותר מדי. לוא הייתי בכיתה איתם, לא הייתי משיג
תוצאות אלה, כי אז היה לי בסיס להשוואה והייתי מסתפק בהכנות מוגבלות. "
הסבל נגרם לו ע"י הלאומנים המצרים חיזק את אומנתו. שאין לו מה לעשות במצרים,
רק לגמור את לימודיו ולעלות ארצה - ובשנת 1951 כשפנה אליו אברהם דר להצטרף
לארגון, תשובתו של סמי היתה "נעשה ונשמע" ולא אמר "קודם נשמע ואחר כך נראה
ונעשה". היה צייתן וממושמע. הוא היה ציוני אמיתי בלב ובמעשים. בידו היה
מופקד כספי הארגון, ששמר עליו כבבת עיניו. היה זקוק לכסף, לקח הלוואות, עבד
בערבים, עבד בכל מיני עבודות, נתן שיעורים, אך כספי הפקדון היו קודם.
בימינו, אנו צריכים ללמוד מהדוגמה של היושר והאמנות של סמי.
כשסיים את לימודיו כמהנדס ב-1952, נשאר בלי עבודה. בארץ אחרת, עמת הסוגים כמו
שלו בלימודים, היה מובטח לו עתיד אקדמאי מזהיר. בגלל המשימה שהוטלה עליו,
לא יכול היה סמי לעזוב את מצרים. לכן המהנדס המצטיין לעבוד כמורה בבית הספר
היהודי, למרות שהיו לו בעיות עם הגרון והרופאים אסרו עליו להרבות לדבר.
קולו היה תמיד צרוד והיה זקוק לטיפול רפואי מתמיד.
בצאתי את מצרים באפריל 1954, בחג הפסח, לפני עלותי לאוניה
נפרדתי מהמשפחה והידידים בחיבוקים, סמי הושיט לי את ידו "הראה אנו נתראה
בקרוב" היה מדובר שסמי יעלה ארצה כחודשיים שלושה אחרי. אך הגורל רצה אחרת.
כשנתפסו ראשוני חבריו ביולי 1954 - יכול היה לברוח- היה לו מספיק זמן, היה לו שבו
שבוע ימים - יכול היה לבקש ניירות מזויפים מהממונים עליו, יכול היה לדרוש
דרכון מזויף, אך הוא לא עשה זאת- כמנהיג טוב לא רצה להפקיר את חבריו, רצה
להיות לצידם בעת צרה. סמי ידע שלכידת הרשת כולה, עלולה לסבך את הקהילה
היהודית במצרים, לכן תושתו בבית המשפט כששאל מדוע הצטרף לארגון הגיב "מה
שעשיתי היה לטובת מצרים, רציתי לקרב את השלום בין שני העמים".
גם בבית הכלא המשיך להתעניין במדעים, הוא התחיל להתעניין בחיי בעלי חיים, לשאלת
עתונאי, ענה סמי שמהתנהגות בעלי החיים למד, שחיות אינן עושות רע לזולתן
וכמובן לא לעצמן הן מתגוננות, בני אדם שונים, הם מציקים לאחרים מרוע לב.
זהו המטג Message האחרון של סמי.
זמן מה לפני שנתפס, כאילו הרגיש שקצו קרב, רצה להשאיר מזכרות למקורביו וחבריו.
הוא צייר את הפורטרטים של חבריו ואוטו פורטרטים לעצמו, עבודות אלה הציג
- 2 -
בתערוכה חודשיים לפני לכידתו . הפורטריט שצייר עבורי, היא המתנה היקרה ביותר
ומשקתת בגאווה את ביתי. סמי היה יקר לי שנדרתי וקיימתי בכורי יקרא על
שמו.
סמי האדם השבע, לא היתה לו משאלה אחרונה לפני עלותו לגרדום . כשמת היה רק בן
בן 25 - חיים קצרים אך עשירים.
להנצחת זכרו של סמי עזר, דר' מרזוק ומקס בנט, הייתי מציע שעבור סמי תוקדש
קטדרה במכון הטכנולוגי בחולון ולהעניק סטיפנדיה כל שנה לעבודת מחקר בשטל ההנדסה
האלקטרונית. אני מקווה שראש העיר ידאג להעביר משאלה זו לגורמי האוניברסיטה.
להנצחת זכרו של ד"ר מרזוק, הייתי מציע לקרוא על שמו קטדרה בפקולטה לרפואה או
אגף בבית חולים ולהעניק מילגה לעבודת מחקר בשטח ההרדמה שבה עסק המנוח. ועבור
הנצחת זכרו של מקס בנט להעניק מילגה לעבדת מחקר בסטטרטיגיה מלחמתית.
אני מאחל לחברים משוחררי כלא קהיר, שבזכות שתי מלחמות ולחץ ציבורי כבד, אנו
רואים אותם היום בינינו, אני מאחל להם הרבה נחת בחייהם החדשים ומקווה שישכחו
במהרה מה שעבר עליהם.
ברצוני פה, לברך את האורחים הנכבדים על השתתפותם ובמיוחד את ראש העיר
האורח, את מר פנחס אילון, שאיפשר לנו עריכת עצרת גבורה זו לאחר שכל פניותינו
לגורמים רבים לא נשאו פרי.
מעשי גבורתם של שמואל עזר, ד"ר משה מרזוק ומקס בנט, יחרטו באותיות
כבוד בהיסטוריה המחודשת של עם ישראל.
אשרי האם שהתברכה בבנים כאלה. אשרי האומה שזכתה בגיבורים אמיצים כאלה.
יהי זכרם ברוך. אמן !
6
ד"ר משה (מוריס) זקס
דבר נציג ארגון הנפגעים של הרדיפות האנטי יהודיות במצרים:
גבורי ישראל, הורי עולי הגרדום, נשאות נכבדה, קהל נכבד.
השנה, היא השנה הראשונה שנעשתה אזכרה לגיבורי ישראל ד"ר משה מרזוק, שמואל
עזר ו מקס בניט, לאחר הכרת המדינה באופן רשמי ובפומבי בגבורת קבוצת יהודים
צעירים במצרים.
אלה הם צעירים שהתחייבו לרשת ריגול. צעירים שסיכנו את חייהם יום-יום למען
איסוף ידיעות יקרות עבור ישראל . צעירים שביצעו בצייטנות, כחיילים ממושמעים
את המוטל עליהם, את כל הפקודות ללא ויכוח.
קומץ קטן של אידאליסטים, חלוצים שפעלו בתוך תוכי שטח האויב, בתוך
לוע האריה.
כשנתפסו צעירים אמיצים אלה, תוך כדי בצוע אחת המשימות שהוטלה עליהם, עונו
על ידי הסוררים, טעמו את סבל הגיהנום של בתי הכלא המצריים, אך בכל העינויים
עמדו בגאווה, כיהודים אמיצים, ידעו שסבלם הגדול ביותר שווה את המאמץ שעשו
למען המולדת, למען עמם. אך אם אפשר לעמוד בפני סבל, קשה להחזיר את חייהם של
4 מטובי בני ישראל שמצאו את מותם: 2 בהתאבדות ו-2 בתליה.
יתר הצעירים והצעירה, עברו שבעת מדורי הגיהנום בכלא מצרים. גם כשנגמרה
תקופת עונשם לא שוחררו מהכלא. היתה צריכה להיות מלחמה שניה בינינו לבין מצרים
כדי שצעירים אלה יצאו לדרור. ארגון נפגעי הרדיפות האנטי יהודיות במצרים,
רואה מחובתו, כאחד התפקידים היסודיים שלו, לערוך אזכרה לנפגעים ביותר מרדיפות
המצרים, לאלה שנתנו את חייהם למולדת ! תודתנו למר פנחס אילון, שסייע לנו
מדי שנה לערוך אזכרה לבנינו הגיבורים. יהי זכרם ברוך !
באותה עצרת : נשאו דברים :
מר פנחס אילון ראש העיר חולון ! סביקט המהקהל לעמוד דקבה של דומיה לזכרם
של כל עולי הגרדום במדינות ערב (משפחת עולי גרדום עיראק היתה נוכחת).
הרב לוי רב העדה היהודית הקראית אשדוד - העלה קוים מדמותו של ד"ר מרזוק
הרב פירון תת אלוף- רב ראשי לצ.ה.ל דבר על גבורת מעשי יחידם לעומת גבורת
צוותות.
השר שלמה הלל דבר על התלהבות הצעירים במדינות הערב והתגדות המובגרים לפעולות
הציוניות.