תעתוק
לחנה היקרה,
מד"ר סעדיה,
היום, אנו כולנו, עובדי מרפאת רמת-הנשיא, הנהלת המחוז, חלק מהמתמחים שהיו במרפאה זאת
והצליחו להגיע, ואנשים מהקהילה עורכים סעודת לכבודה של חנה, האחות האחות, לקראת יציאתה
לפנסיה. זאת לא מסיבת פרידה, בפירוש, זאת מסיבה, לכבודה של חנה, שהצליחה, ברוך השם,
להגיע לפנסיה, בריאה ושלמה.
ואני מאחל לכם כולכם (וגם לי) להגיע לפנסיה, בריאים ושלמים.
לחנה לא היו חיים קלים אתי, ואיתנו, (ולנו לא היו חיים קלים אתה) וזאת לשבחה של חנה.
מה אנחנו רוצים??
מרפאה, שב- 14 שנה עברה ממרפאה של 2 רופאים למרפאה של 9 רופאים –
ממרפאה רגילה של קופת חולים, בימים ההם, למרפאה של עבודת צוות;
ממספר קטן של עובדים, לצוות של יותר מ- 30 איש, עם כל מיני תוספות וחידושים (כל הזמן
ובהתמדה)
עם עובדה סוציאלית, עם E.K.G. עם לקיחת דמים, עם 3 רופאים – ד"ר סימוביץ',
ד"ר קוטר ואנוכי
שמקבלים סטודנטים, עם תלמידות אחרות, עם מתמחים, – והרבה יותר קשה עם קליטה עליה
וקליטה אוכלוסיה תמידית וגם קליטת עובדים, לרוב עולים חדשים, רוקחים, פקידים, אחיות
ורופאים.
עם דרישות רבות מצדנו, מהאוכלוסיה, ומההנהלה, עם התרבויות ושפות שונות, עם קשיי גדולה
והתפתחות תמיידיים, שדומים מאד לקשיי הגדילה וההסתגלות של הילדים שלנו בגיל ההתבגרות.
כמובן, קבלנו כל הזמן עזרה ועדוד והדרכה מההנהלה, שהיתה לה כל הזמן עין פקוחה עלינו
אבל, עיקר עבודת היום-יום נעשה כאן במרפאה, ובבית; - לפקוח עין במרפאה על השרות לחולים, לפתח קשרים עם
השרותים הרפואיים והאחרים בקהילה; - לקבל צוות, ולצוות בתוך המרפאה ולהנהלה, -
לעודד גורמים באוכלוסיה ולעזור לנזקקים.
בין התכונות של חנה, התכונה העיקרית המאפיינת אותה ביותר היא ש- "איכפת לה".
איכפת לה כאב החולה, איכפת לה רמת הטיפול בחולה, איכפת לה ממשמעת עבודה, איכפת לה שלא
יהיה בזבוז, איכפת לה שהשרות בבית החולים (כולל חדר מיון) יהיה נאות, איכפת לה שיהיו
תרופות במרפאה, איכפת לה שהזקן והזקנה לא יהיו בודדים ועזובים בביתם, איכפת לה שנכה
או זקן תהיה להם תעסוקה, איכפת לה שאיש עם באיות משפחתיות או סוציאליות יקבל עזרה,
איכפת לה משמעת עבודה ומשמעת עצמית, איכפת לה שהמדינה תצליח, איכפת לה שעם ישראל
על שבטיו וחלקיו יתנהג טוב, ויהיה סולידרי ומאוחד.
והמצב הזה של "איכפת לה" מחזיק אותה כל הזמן במצב של חרדה בריאה, שהיא מוטיבציה
לפעילות למען הזולת ולמען הכלל.
חברה, זאת "ציונות"
שאלתי את עצמי מה חנך אותה לגישה הזאת של "איכפת לי" ושל "חלצויות"?
התשובה
היא טעמה בתור ילדה את הטעם המר של השואה, והיה לה הזכות היקרה מפז, להיות חניכתו של
יאנוש קורצ'אק: חנוך לאהבת הזולת והקרבה מסוג המעולה ביותר, בתנאים האכזריים והמדכאים
ביותר של תקופת השואה.
החרדה הזאת, שכל חולה יקבל את שלו, וכל משפחה תתפקד ותתקדם, שכל עובד יתן את המוטל
עליו, הדרישות הגדולות מאחרים שאפילו הרגיזו אחרים, הן רק חלק מהדרישות של חנה
מעצמה ומהמשמעת העצמית שלה בעבודה.
2/..
- 2 -
אנו מתמרמרים על העבודה הרבה במדינה, על חוסר אחריות של חוגים שונים, ואנו
כולנו מקטרים על כל מיני דברים בעם ובמדינה.
הרבה יותר מועיל ומקדם אם כל אחד מאתנו ינסה להיות לדוגמא בעבודתו, בעולמו הקטן,
במשפחתו, בקהילה. לעשות את המוטל עלינו במסירות ובאהבה, ולדאוג שלפחות העולם הקטן
שלנו יתנהל טוב.
אני חייב בתוך אחד מרופאי המשפחה במרפאה זאת שוב ושוב להדגיש שהאחות מתפקדת
כמצפון השני של הרופא, וביחידה שלי היא היתה המצפון השני שלי, ודרבנה אותו אפילו
במקרים הקשים ביותר, שוב ושוב, לעשות הערכת מצב מחודשת ולחפש כל זיק של תקוה
לעזור לחולה ולמשפחה, שגם המוצלחים ביותר היו קוראים להם מקרה אבוד - ולא פעם הצליחה.
חנה במבטאה היא דינמו, היא מפעילה וסוחפת, לפעמים קשה לרוץ ולפעול בטמפו שלה.
כל השגים חנה היא "אנרגיה" המפעילה את המרפאה.
אני מאחל לה שתמשיך כל הזמן להפעיל אותנו ואחרים לטובת הכלל.
כל העם הרב הזה מאחל לחנה שתהנה מתקופת הפנסיה שלה, בבריאות ובאושר לה ולכל משפחתה,
עם הרבה נכדים יפים, ומאחל לנו שהיא תמשיך לעזור לנו במשימתנו לשרות הרפואי ולרווחת
אוכלוסית רמת הנשיא.
נרים כולנו כוסית לכבודה!
XXXX