הצע/י תיקון לתעתוק

מאיר בינט - עסק הביש

ערכו את התעתוק המוצג למטה לפי מה שאתם רואים במסמך המקור. ההצעה תיבדק לפני שינוי באתר.

קובץ מקור

עמוד 1

עמוד 2

עמוד 3

עמוד 4

עמוד 5

עמוד 6

עמוד 7

עמוד 8

עמוד 9

תעתוק מוצע

משה
זכס
פרסום ראשון
המרגל שנמחק
מההיסטוריה
סוף שבוע
9/5/86
מעריב
מאיר בינט- עסק ביש מאת עמנואל רוזן
רב-סרן מאיר בינט (מקס בנט), סוכן המודיעין הישראלי בקהיר, שתול בצמרת השלטון והחברה
הגבוהה במצריים, מרגל בשיעור קומתו של אלי כהן. לפני שלושים ושתיים שנים הוסגר,
נחקר תוך עינויים אכזריים והתאבד בכלא. לראשונה, חושפת אלמנתו את סיפורו המלא
ומאשימה את מפעיליו בישראל בטימטום וברשלנות שגרמו להסגרת בעלה.
לאחר מותו טישטשו את זיכרו, והתנכרו למשפחתו כאילו היתה מיטרד
איך זה שמאיר בינט נותר מחוץ לרשימת גיבורי האומה שלנו; איך זה שכולם יודעים מי היה אלי
כהן ומה עשו נידוני פרשת "העסק הביש" מרסל ניניו ושמואל עזאר ודר’ מוסה מרזוק, ועל מאיר בינט לא שמעו; ואם שמעו,
אין איש יודע מה בדיוק עשה. אני לא יודעת איך זה", אומרת אלמנתו, ג'יין, "אני רק יודעת שמאיר הוא כמו בן אדם
שאף פעם לא היה. מחקו אותו מההיסטוריה, וגם אותי, גם אני כאילו לא קיימת. שלושים-ושתיים שנים עברו מאז שבעלי
נפל בשרות המדינה הזאת, ואיש עדיין לא דיבר איתי, לא הסביר לי מה קרה, לא התנצל. "שלושים ושתיים שנה אמרו לי לא
לדבר על מה שקרה: אמרו לי: זה יסכן את האסירים בקהיר, ואחרי שהם שוחררו אמרו לי שזה יסכן את המדינה.
לא דיברתי. בעלי אהב את המדינה הזאת. עכשיו כבר לא איכפת לי מכלום. עכשיו אני אדבר. ועוד איך".
"אף פעם לא בכיתי, אני אישה חזקה, למרות שתדע לך: זה מוצץ ממני את כל כוחותי לדברי איתך על [?]
אולי גם אני אשמה שלא עשיתי מספיק כדי שידעו מי היה מאיר. לא רצתי לעיתונאים. פעם אחת באה לכאן חנה
זמרי, ראיינה אותי ושום דבר לא פורסם. אחר-כך ביקשתי שיקראו רחוב על שמו. אם יש על-שם אלי כהן אז למה
לא על-שם מאיר בינט? שום דבר. זרקו אותי ממשרד למשרד. אמרתי לך, מחקו אותו מההיסטוריה."
מי הוא מאיר בינט שכמו נמחק מההיסטוריה? הבת מישל, שלא זוכרת את אביה, קוראת מכתבי חברים ובוכה
זה המקור היחיד ממנו היא יכולה לשאוב פרטים. וגם אמצא בקושי הכירה את אבא, שרוב הזמן היה עסוק
בשליחיות חשאיות בעיראק, באיטליה, במצרים, באירן; בספרים הוא מוזכר פה ושם כבדרך אגב. (10 שורות בלכסיקון
לבטחון ישראל) והפרטים לקויים בדרך כלל ואינם נכונים, מה שנכון: "מאיר נולד בהונגריה והוריו היו ייקים
מגרמניה והם מעולם לא היו במצרים".
אין תשובה אחת לשאלה: איך זה שכחנו ו/או אינו יודעים מי היה מאיר בינט? יש כאן צירוף מקרים של
(1) ג'וב רגיש בשרותי המודיעין (2) של מוות שנגרם כתוצאה ממחדל חמור של הממונים (3) של סמיכות ארועים
עם "העסק הביש" שגנב את ההצגה, (4) של אלמנה ששתקה כל השנים ואם לא היתה מדברת עכשיו- היתה
לוקחת לקיברה את הסיפור לעולמי עולמים. איש מלבדה לא היה מעונין שהסיפור הזה יראה אי- פעם אור.
מאיר בינט נולד בהונגריה, 1917. הוריו תושבי קלן, יהודים אורתודוכסים, שהו שם באופן זמני בגלל
תפקידו של האב בצבא הגרמני. ב1935 עלתה המשחה לארץ בעלייה בלתי-לגלית. מאיר עבד למחיתו כספן בנמל יפו, אך
כבר אז החל לרכוש. לעצמו "זהות כפולה" וג'יין מספרת ש"הוא עשה שם גם בעינייני העפלה."
1936-8 קורס של "ההגנה" בכפר חסידים, והשתתפות בכמה קרבות בעמק בתקופת המאורעות. 1938 - מגוייס כאחראי
לבטחון במשק הפועלות בחדרה, שרות של חודשיים. 1939 הצטרפות כחבר למגן דוד אדום. 1942-45 יציאה לאיראן מטעם
סולל בונה (מאיר היה אחראי על מחלקת הטכניקה העדינה בחברת הנפטי האנגלו- איראנית), טיפול בנוער יהודי
בעבדאן, והכנתם להעפלה ולעליה. 1946-48 יציאה לאנגליה לעם השתלמות במקצוע הרדיו. ינואר 1948 - הפסקת
לימודים לשם התגייסות. 1948-49 - באיטליה בתפקיד בניית מכשירי אלחוט לאוניות רכש. 1949 בטהראן

(2)
איראן, התפקיד- הקמת תחנת אלחוט.
כאן נגמרת הפיתקה ממנה גיין מסרה את הפרטים ^. בהמשך, רב-סרן בחיל המודיעין מאיר בינט
יורד למחתרת. תחילה הוא נשלח לעיראק, ועוסק שם בהברחת יהודים לישראל. ב1950 הוא חוזר ארצה ופוגש
את ג'יין, עולה חדשה מדרום אפריקה. ג'יין זוכרת ציוני נלהב, אדם הדובר שש שפות על בוריין, מצייר בשעות
הפנאי ושורק יצירות שלמות של בטהובן ומנדלסון. ("הוא היה משורר, מוסיקאי והוגה דעות. הערצתי אותו, אמר מאיר זעפראן,
מנידוני ה"פרשה" שישב עם בינט בכלא קהיר). היא מפצירה בו לעזוב את העבודה בה הוא עוסק אך מאיר עונה
לה: "תחליטי, את איתי או נגדי". ג'יין מחליטה ומאיר מקבל על עצמו את השליחות החשאית בקהיר.
אם יש משהו שמוציא אותה מדעתה, זו הנטיה ה"אינפטילית" כדבריה, לקשר בינו לבין אנשי "העסק הביש"
עזאר ומרזוק, מרסל ניניו ורוברט דסה. "מה שהם עשו היתה חבלה, וחבלה ישראלית היא בדיוק כמו חבלה ערבית". אומרת
ג'יין, "מאיר מעולם לא היה מסכים לזה. הוא היה איש של שלום, איש תרבות. על רמה אחרת לגמרי. הוא אמין
שמעשיו בקהיר יתרמו לשלום. הוא אמר לי פעם: גם אם מישל לא תדע אפילו בעוד עשרים שנה שקוראים לה
מיכל ושהיא יהודיה, זה שווה את מה שאנחנו עושים פה."
למעשה, היה מאיר בינט מרגל בכיר, בסגנון וברמה שאלי כהן הגיע אליהם בדמשק. הוא הצליח
לחדור לצמרת השלטון המצרי החדש והיה ידיד אישי קרוב של הנשיא מוחמד נגיב, מי שהנהיג את [?]ת הקצינים
החופשיים" שהדיחה את המלך פרוק.
ובכל זאת, הפילה את בינטי בפח העובדה שמפעיליו, ראשי חיל המודיעין בארץ, התעלמו מאל"ף
בי"ת של תורת הריגול. אחד העקרונות קובע שלעולם לא יווצר קשר כלשהו בין שתי רשתות ריגול הפועלות
בארץ אוייב, לא קשר מקצועי ואף לא היכרות חברתית. בפועל, לפחות שניים מאנשי ה"עסק הביש" במצרים
[?]עו על קיומו ותפקידו של בינט; אברי אלעד (האדם השלישי) ומרסל ניניו, אחד מהם אף הסגיר את בינט.
ג'יין אומרת: "מרסל סיפרה לי שהיא הסגירה את מאיר, היא מסרה את מספר הרכב שלו, כאשר לא יכלה
לעמוד עוד בעינויים הנוראים, ביקשתי ממנה לספר את זה גם לפני מישל והיא הסכימה, אני לא מאשימה
אותה, היא בחורה נהדרת. לא היתה לה ברירה..
איסר הראל, לעומתה, מתעקש על דעתו הישנה- נושנה שאברי אלעד הוא שהסגיר את כולם, גם
את בינט. מרסל מסרבת להגיב. אברי אלעד נמצא אי-שם מעבר לים, ובנימין גיבלי, מי שהיה באותם ימים ראש
אגף המודיעים בצה"ל, שהפעיל את בינט וגם את חבורת הצעירים וגרם לקשר האומלל ביניהם, מתמיד בשתיקתו
רבת השנים; "גזרתי עלי עצמי שתיקה", הוא אמר, "אינני מוכן לומר מילה על הפרשה הזאת. תכתבו מה שאתם
רוצים."
השליחות לקהיר נולדה בסוף שנת 1951. מאיר חידש את אזרחותו הגרמנית, תחת שם הכיסוי מאקס בנט,
והגיע למצרים כנציג החברה הגרמנית ליצור גפיים מלאכותיות "ביון פון לאופנברג". המוניטין המקצועי הגבוה
שיצא לו בקהיר הביא אליו גם את חברת "פורד", אשר הציעה לו להיות המהנדס הראשי שלה במצרים. בנט הסכים.

(3)
כל אותו זמן נותרו ג'יין והתינוקת מיכל בארץ, יודעות רק שאבא נמצא אי-ישם. כל שהותו בקהיר נודע לג'יין בגלל
מחדל מודיעיני. "את הגלויות והמכתבים ממאיר הייתי מקבלת בתקופה הראשונה דרך לונדון, כאילו שהוא
נמצא שם, אבל מישהו טעה ושכח לתלוש את הבולים המצריים, כך שמיד הבנתי"; "זאת התה הטעות הראשונה
שלהם, מהרגע הראשין הבנתי שיש לנו כאן עסק עם אנשים מבולבלים ולא רציניים."
בקהיר הבין מאיר-מאקס שמדובר בשליחות ארוכה והוא כותב ל'גיין: "אל תדברי עם מיכל
עברית, וגם אל תקראי לה מיכל". כך בגיל שנה, הופכת מיכל למישל, תינוקת נוצריה- גרמניה, דוברת אנגלית
וגרמנית. מאקס, ג'יין (אשר מחדשת בינתיים את ארחותה הדרום - אפריקאית) ומישל נפגשים באירופה, שוכרים
בית בגרמניה, ו"יוצרים משפחה גרמנית מאושרת".
הכיסוי הושלם. מאקס חוזר לקהיר ומחזק את אחיזתו ב"פורד" ובחברה לייצור גפיים מלאכותייות
לנכים. הצבאי המצרי הוא הלקוח הראשי שלו. מאקס מסייר כמעט בכל יחידות הצבא המצרי ובמפעלי הבטחון,
משוחח עם קצינים בכירים על התאמת גפיים לחיילים פצועים ובוחן כלי רכב חדשים. הוא מקובל גם כאורח קבוע
במסיבות ובמפגשים אקסקלוסיבים של הקצונה הבכירה, ושל החברה המצרית הגבוהה. וכך הוא מסייר בבסיסים
בשעות היום, בלילה מוזמן לנפשים, ולפנות בוקר, כשכולם הולכים לישון, משדר לארץ את המידע.
על אחדות מן הגלויות, רשומה הקדשה בערבית ל"אישה ולתינוקת החמודה" על החתון מחמד נגיב
נשיא מצרים.
"אני אראה לך עכשיו דבר שעד היום לא הראיתי לאף אחד, חוץ מאשר למשה שרת (ראש הממשלה
בתקופת "העסק הביש. ע.ר), שהיה היחיד שבא לנחם אותי אחרי מות בעלי". נייר מצהיב ועליו שורות מיומנו של
מאיר "הייתי בהרבה ארצות וראיתי אולי נוף יותר יפה, יותר מרשים, אבל אף פעם הוא לא נגע ללבי כמו פה
(בישראל), אף פעם לא חשתי כל כך חלק ממנו. זו פעם ראשונה בחיי שאני חש שההר שלי, העמק שלי, השמי[?]
שלי, פשוט הבית שלי".
בתחילת 1954 מגיעה ג'יין לקהיר. צילום: ג'יין בשימלת נשף רוקדת עם דיפלומט גרמני, לשעבר
קצין בכיר במטהו של רומל, הגנראל הנאצי שנבלם בשערי מצרים במלחמת העולם השניה. "היינו שם משפחה מבוססת,
גרנו בקהיר ליד מועדון ג'זירה, איפה שכל המי ומי באו להתחכך, דירה מרוהטת, מכונית, מאיר הרוויח מפורד
לבד 100 לירות מצריות בחודש, כאשר משכורת מקבילה למהנדס מצרי היתה אז 25 לירות. היו לנו הרבה חברים
ולמאיר היה הרבה הצלחות."
צילום: "ג'יין ומישל בפתח מטוס, מנופפות בידם לשלום. אבא מאיר מקבל פרוטקציה ומצלם אותן
ממש מקרוב. התאריך 29 ביולי 1954, שבוע אחרי מעצרם של חברי רשת "העסק הביש". איש, כנראה, עדין
אינו חושד במאיר. אבל מאיר חושש. הוא יודעי שמרסל ניניו נעצרה. הוא יודע אילו עינויים היא עוברת. הוא
יודע שהיא יועת מיהו מקס בנט. זה שבוע הוא מצפה בקוצר-רוח למדריך מהארץ, שיתן לו "אור ירוק" לצאת.

(4)
ג'יין מספרת שמאיר ראה את הנולד וביקש פעמים רבות שיאפשרו למרסל לצאת ממצרים, כדי שלא תאלץ לחשוף
אותו. "אבל המפעילים של מאיר", אומרת ג'יין, "אמרו שלא מצליחים להוציא למרסל דרכון ולכן עליה להישאר בינתיים.
אתה מבין?” קולה נשבר. היא מספרת שהפריצה במאיר להצטרף אליה. ב 29 ביולי, כאשר המריאה לציריך, לפגוש
שם את אמה (אחרי מות אביה) בטיסה שתוכנה מראש, "אבל מאיר היה יקה" אומרת ג'יין, "והוא חיכה לקבל רשות
מהמטומטמים האלה. זה לא עולם לייקים העולם הזה, לא לייקים"
גיין המריאה לציריך, נושאת במזוודתה מסמכים סודיים ביותר ששליחו של גיבלי אמור היה לקבלם
ממנה בנקודת מפגש, ומיד אחר-כך לשגר למאיר בקהיר את המברק המיוחל: "האיש הזקן חולה מאוד",
שמשמעותו – אתה רשאי לצאת. אבל איש לא הגיע לנקודת המפגש, וג'יין חיכתה שם לשווא במשך שבועיים
עם המזוודה והמסמכים. איש לא סיפר לה שמאיר נעצר בינתיים, ב12 באוגוסט ("שכנים בבניין סיפרו לי ששמעו
את הצעקות שלו בכל הרחוב") , ושזהותו האמיתית נחשפה. "השתגעת?! שיספרו לי?! אפילו על מותו נודע לי
בעקיפין", היא אומרת.
אבל ג'יין חשדה "היו לנו כרטיסים לפסטיוואל המוסיקה בזלצבורג. עשינו רזרווישן עוד בקהיר
וסיכמנו שניפגש שם. כאשר מאיר לא הגיע, הבנתי שמשהו קרה. על ארוע כזה הוא לא היה מוותר. פחדתי להתקשר
לארץ, כדי לא לסכן אותו, אבל מכיון שאיש לא דיבר איתי ולא סיפר לי הרמתי טלפון למשרד שלו בפורד קהיר.
הם אמרו לי: מאיר אינני, הוא יצא לחופשה בלתי מוגבלת.... "
- אבל על מעצרו היא לומדת מקריאה בעיתונים ומאמא שלה. ב 29 בנובמבר מקבלת האם מכתב
מקהיר. "משפחה יקרה, כמו שידוע לכם מייק חולה והוא בבית חולים, המצב שלו רציני מאוד. רק מנתח מעולה יוכל
להציל אותו וזה יעלה כסף רב. בבקשה, עשו את הסידורים המתאימים מהר, מפני שאין לו מישהו שיעזור לו פה.
[?]א שולח אהבתו ליקיריו, על החתום: מרי".
זה היה, כמובן, מכתב כיסוי, בו מבקש מאיר עורך- דין רציני, רציני יותר מזה שנשלח אליו מלונדון. "אחרי שאמה
קיבלה את המכתב הזה, היא שלחה לי אותו וכתבה: "גיבלי הבטיח לאחותך שבקרוב הוא יכתוב לך אישית ויסביר הכל,
הוא גם יבוא לפגוש אותך בקהיר. אל תסמכי על ה"רופא" ששלחו למאיר מאנגליה, הוא לא רציני... לשלוח אותם
למוות הם יודעים יפה-יפה, אבל כאשר צריך להציל את חייהם אין כסף ואין מי שיעשה את זה."
המשפחה הבטיחה לממן עורך-דין רציני, אבל כאשר פניתי לאנשים של גיבלי הם צעקו עלי,
ואברהם דר (אחד ממפעלי רשת "העסק הביש" במצרים) אמר לי: את מסכנת דברים בהתערבות שלך".
ולבסוף (מכתב לאחותה): "זהו זה! אין מה לשקר יותר. סוף סוף סיפרו לי את האמת שאני יודעת כבר שלושה
חודשים. כלמה שאומרים כאן זה בולשיט.  המצב רציני מאוד ועלינו לחכות לגרוע ביותר.... עכשיו אני פוחדת
שהבחורים האלה (אנשי גיבלי) יחסלו אותי. אל קשיבי להם, אל תקשיבי לדברים היפים שלהם..."
הגרועי ביותר אכן הגיע. מאיר בינט, כמה שעות לפני שהיה צריך לעלות לדוכן העדים במשפט "העסק
הביש", חתך את עורקי ידיו בסכין גילוח שהוסתר בתוך ספר תנ"ך. כאשר מרזוק ועזאר הוצעו להורג בעבור זמן קצר,

(5)
הוכח שהוא ראה את הנולד.
מאיר זעפרן, מנידוני קהיר, סיפר: "מצבו של מאקס בנט היה נורה במיוחד. מפעם לפעם היו מעבירים
אותו מתא לתא כדי להראות לכולנו שגורלנו יהיה כגורלו. פניו היו נפוחות וזבות דם בצורה נוראה. חלק
גדול מעור גופו קולף בשריטות בחוטי ברזל. עיניו ואפו היו תפוחים וכולו דמה למי שזה עתה
ממלתעותיהן של חיות טרף: לא אשכת כיצד אמר לי בזמן המשפט, כאשר ישבנו זה לצד זה: -מאיר,
"מחר אני צריך לעלות לדוכן העדים, אבל בשום פנים לא אעשה זאת ולא אגרום להם את התענוג הזה.
אני אתאבד".
ג'יין מציגה את תעודת הפטירה הרשימה, שנשלחה אליה כעבור שנים ממצרים. היא אינה כועסת על מאיר.
"לא היתה לו ברירה, שום ברירה", היא אומרת, "אני רק כועסת על אלה שהפקירו אותו שם ואחר -כך אותי
באירופה; מאיר הוא היחיד שהיה מאה אחוז. הרופא שבדק אותו אמר שזו היתה עבודה ממש מקצועית איך
שהוא חתך את הוורידים שלו".
בצוואה של מאיר, אותה רשם בתאו דקות לפני ההתאבדות: "יקירי, אין מוצא. הגעתי להחלטה
מתוך זהירות ושיקול דעת. זה נהיה בלתי אפשר לסבול, לא נפשית ולא פיזית. אני חושב עליכם. עדיף כאב
גדול וחד פעמי שהזמן יקהה אותו, על מכאובים ללא סוף. ג'יין את חייבת להתחתן שוב. מישל צריכה אב.
ואני מקווה שתהיי אך שתכננו. מכל מה שרציתי לתרום למען עתיד טוב יותר לכולם, מישל היא עכשיו תרומתי
היחידה. אני מכקש שאת ומישל תשתלו עץ ביום ההולדת שלי על שמי. אני מחבק אותכם. אלוהים יתן לכם
שלום ושמחה. סילחו לי".
"אתה מבין", מסבירה מישל, "הוא כתב שם "אני מקווה שתחיו איך שתכננו". הוא ידע שאמא כועסת על המדינה
ולכן כתב לה במפורש שתשאר כאן." "ג'יין מהנהנת בראשה. היא לא רוצה לומר מדוע לא התחתנה
והביאה אב למישל.
והמדינה, בה נשארה לחיות, לא פיצתה אותה. משה שרת, היא חוזרת ואומרת, והיה היחיד, עד היום,
שבא לנחם ולהסביר מה קרה. אבל היא גם יודעת ש"אבילו לא רצו לספר לו איפה אני גרה, אך הוא שלח כמה
אנשים לחפש את הכתובת". גם יגאל אלון הגיע. האחרים בממשלה ובצבא לא השמיעו קול. לא דוד
בן גוריון שחזר לממשלה בתור שר בטחון אחרי התפטרות פנחס לבון בעבות "העסק הביש"; לא משה דיין
שהיה אז הרמטכ"ל, לא אנשי היחידה, לא בנימין גיבלי. גיבלי אפילו לא הגיע להלוויה החשאית, שנערכה
בהר הרצל ביום חורף אחד של חודש פברואר 1959, לפי ידיעה שפורסמה בעיתון לפני מספר שנים
הובא בינט למנוחות בישראל לאחר שכמה מחבריו הערימו על השלטונות המצריים.
גם הסיפור הזה, כמו פרקים אחרים של הפרשה, לא היה מדוייק. האמת היא שמיד לאחר מותו
הוטסה גופתו של בינט לאיטליה והוא נקבר ברומא, בבית קברות מקומי. ב1959 הובאו עצמותיו לישראל.
לג'יין נודע על כך יום לפני ההלוויה. היא נתבקשה לא לספר על כך לאיש, שכן הדבר עלול לסכן את אסירי

(6)
"העסק הביש" שעדיין ישבו במצריים. רק מעט בני משפחה הוכנסו בסוד העינינים. ואחרי ארונו של בינט הלכו
גם שמעון פוץ ומשה דיין. שנים רבות היה הקבר בלתי מסומן ורק חברים קרובים ובני משפחה עלו אליו
מדי שנה, בשקט, בשקט בחשאי.
העץ ניטע בביתה של ג'יין. בקשותיה לקרוא על שמו רחוה או אתר מסויים - נידחו. גם
בקשתה להעיד בפני ועדת השבעה, שחקרה בשנות ה 60 את העסק הביש, נדחתה. מאות הכתבות שפורסמו
עד היום על "פרשת קהיר", התעלמו מקיומו של בנט או שהזכירו אותו כבדרך אגב. "כאשר הייתי ילדה",
מספרת הבת מישל דגן, היום יועצת חינוכית, אם לשלושה ילדים, "שאלתי כל הזמן את אמא למה
לא עושים משהו כדי לזכור את אבא.- רציתי שיהיה משהו מוחשי, אבל אמא אמרה לי: לא צריך, יזכרו אותו
גםי בלי זה."
(אזכרה של מקס בנט בסוף דצמבר) עמנואל רוזן
קשר השתיקה
שתיקה. אין חגובה. שלושים ושתיים שנה אחרי, אנשים עדיין אינם מדברים. נכון, הם אומרים, בינט הוא גיבור,
הגיע הזמן שיכתבו עליו, אבל אנתנו לא מתראיינים.
אלמ (מיל) בנימין גיבלי מפקד המודיעין ומפקדו של רס"ן בינט "גזרתי על עצמי שתיקה. אינני מוכן לומר
מילה על הפרשה הזאת. כשארצה לדבר, אכתוב זאת בספר משלי ואז אשיב לכולכם. בינתיים תכתבו מה שאתם רוצים".
רוברט דסה, מנידוני קהיר- "לא הכרתי אותו טוב. אני מציע לך לדבר עם מרסל ניניו.
מרסל ניניו - מאיר הוא באמת גיבור. גיבור ישראל. אבל אני לא מוכנה לדבר עליו. לא עכשיו".
מאיר עמית: לשעבר ראש המוסד, לקח על עצמו לדאוג לנידוני קהיר שחזרו הביתה: "אני טיפלתי רק בהחזרתם
של האסירים והייתי אחראי על הטיפול בהם כאן. את הסיפור של בינט אינני מכיר היטב. אני רק
ודע שהנצחנו את שמו באנדרטת חללי המודיעין. גיבלי בטח ייספר לך עליו הכל. אני רק מכיר את אלמנתו..."
(ג'יין. שקר! הוא בכלל לא יודע מי אני. לפני כמה שנים הוא הגיע למקום מגורי לאסיפת בחירות ושם
הציגו לו אותי בפעם הראשונה. הוא בכלל לא ידע במי מדובר. אמרתי לו את זה בפנים....")
איסר הראל: "בכל ה"עסק הביש" שכחו את הגיבורים האמיתיים ובינט הוא אחד מהם. הוא היה
איש נהדר. למה לא פורסם עליו עד היום שום דבר? בטח לפי בקשת המשפחה. ככה אני מתאר לעצמי."

(7)
(7)
משה
זכס
סופשבוע
מעריב
9/5/86
(מאמר עיקרי על ידי צבי לבל)
קוראים יקרים
התיק של מאיר בינט בארכיון המערכת קטן ורזה. לכמה אנשים מזיז השם הזה משהו? מי בכלל מכיר אותו?
מעט מאוד נכתב עליו בשלושים ושתיים השנים האחרונות, וגם המעט הזה רק מזכיר את האיש כדרך אגב, כנספח שולי של
"הפרשה" הגדולה, פרשת "העסק הביש" שהפילה ממשלות בישראל ופעם אף גרמה להקדמת הבחירות לכנסת. כל אותם פרסומים
בודדים מתייחסים אליו בשם אחד ומזכר יותר - מקס בנט, שהתאבד בכלא בקהיר במהלך משפטם של נידוני "הפרשה"
יוצא דופן אחד ויחיד הוא מאמר שהוקדש כולו לאיש, פרי עטו של דר' עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו
"הראשון של "מעריב", המאמר פורסם ב24 בצדמבר 1954, אחרי ההתאבדות. קרליבך היה שכנו של בינט בתל-אביב.
ומותר להניח שהיתה ביניהם היכרות עמוקה יותר מעבר לשברירי המידע אודותיו שהגיעו בעת ההיא ממצרים
ושהותרו לפרסום בישראל. לכן, אולי, יכול היה לכתוב עליו בין השאר את הדברים הבאים: "אין בפתק שהשאיר אחריו
אף מילה אחת על מעניו-שופטיו. לא שנאה ולא נקם ולא הצדקת עצמו. אף צל זכר של כל היסורים שעברו עליו....
מתוך מיבצר השנאה הוא פונה רק אל פינת האהבה היחידה שנותרה לו בעולם, אל האישה אשר הספיק לחיות איתה
רק ארבע שנים, אל הילדה אשר לא הספיק לראות את גידולה.... פרידה חרישית - כה ענוגה וכה גברית...
פעם ונדאי עוד ייכתב על מקס בנט, כל סיפורו. ופעם עוד ייאמר כל אשר חנך בקרבו, בשעות ההן בכלא קהיר.
ויהיה זה סיפור של גבורה עילאית - דרמה אנושית גדולה".
את מה שדר' קרליבך יכול היה רק לרמוז עליו לפני 32 שנה, חושף השבוע עמנואל רוזן בהרחבה ולראשונה בפתח המוסף
דרמה אנושית וסיפור גבורה של מרגל ישראלי שנשתל בצמרת המצרית, אשר נקראים בנשימה עצורה עד הסוף העצוב.
זהו "אני מאשים" של אלמנה נגד מפעיליו של בעלה, אשר גרמו לו עוולה כפולה. האחת חוללה את שרשרת הנסיבות האומללות
שהביאו להסגרתו ואל קיצו הטרגי. השניה קשורה בהעלמת תרומתו האמיתית לבטחון ישראל וההתכחשות לזכרו.
הוא היה מקצוען משכמו ומעלה בהשוואה לחברי רשת "העסק הביש" וכלל לא היה קשור בפעילותם. אלמלא הם היה גורלו
טוב יותר. האמת הזאת, הנחשפת עתה במלואה, לא נעימה. יש בה כדי ליצור רגשי אשם. אולי משום כך בחר מי שבחר למחוק
את הפרשה הזאת מההיסטוריה.
מסך של שתיקה נפרש מעל האיש, והאישים אשר היו קשורים בפעילותו וחיים עמנו לא מוכנים גם היום אף להשיב על
האשמותיה הכבדות של האלמנה. מדבר רק אברהם דר ("ג'ון דרלינג") מי שארגן את רשת "העסק הביש" במצרים, והוא מחזק
אותן במילים בוטות. וכך נמנע ממאיר בינט, לא רק הכבוד המגיע לו; הוא לא זכה אפילו לאפס קצה ההוקרה הלאומית
אפשר נפלה בחלקם של אלי כהן, ולהבדיל של נידוני "העסק הביש". כל המאמצים שנעשו מאחורי הקלעים להנציח את זכרו
- נתקלו בקיר ובמוח אטום במשרדי הממשלה.
הסיפור שמאחורי מפעלו של מאיר בינט ז"ל, רב סרן בחיל המודיעין של צה"ל, הוא עסק ביש בפני עצמו.
צבי לבל

(8)
משה זכס
מעריב
סוף שבוע
9/5/86
עמנואל רוזן
אברהם דר: הכל בגלל טיפש אחד
"ומדינת ישראל הטילה טאבו על מאיר בינט. היא מעולם לא הודתה שמקס בנט שנתפס במצרים היה רב סרן בצה"ל,
מעולם לא הודתה שהוא היה שם בשליחותה, מעולם לא עשתה דבר כיד להנציח את שמו. בתחילה, כאשר המשפט בקהיר עוד היה
בעיצומו וכאש היו לנו אסירים במצרים, המחתרתיות הזאת היתה מוצדקת. אבל אני חושש שהמשיכו בה מעל ומעבר
למוצדק כי איש לא בדק את הסיפור ואיש לא התענין בו. זו שערוריה בשעתו, כאשר משרד התקשורת המוציא בולים לזכרם
של נידוני המחתרת, ביקשתי שיוציאו בול גם על שמו. השר ציפורי אפילו לא השיב לי". אמר אברהם דר, הלא הוא ג'ון
דרלינג, סוכן המודיעין שגייס את חברי רשת "העסק הביש" במצרים.
דר, כיום בן 60, אי שעסקים המתגורר בחיפה, מהלל ומשבח את אישיותו של בינט ואת המקצועיות והשלמות
בה ביצע את תפקידו, בעיקר בקהיר. הוא קובע חד-משמעית כי בינט פעל ללא דופי ונתפס אך ורק בגלל מחדלים חמורים
של מעפיליו בארץ, שלא כמו מרגלים אחרים שנכשלו בגלל טעויות של עצמם וסטיות מהנוהלים שנקבעו להם".
ב1952 כאשר הוקמה יחידת המודיעין המיוחדת, היה זה דר שהורה לבינט לצאת לגרמניה ולרכוש שם זהות חדשה,
של גרמני נוצרי, אשר לחם בשורות הנאצים ברוסיה דר מספר כי השיבה לנופים המוכרים בגרמניה היקשתה מאוד על
בינט. "הוא סיפר לי שכאשר חזר למקום מגורו במיינץ וראה שם את בית הכנסת השרוף, פרץ בבכי באמצע הרחוב -
ולמרות זאת הוא הצליח להכנס בשלמות לזהותו החדשה ולרכוש לעצמו מעמד בכיר בחברה המצרית הגבוהה.
"בינט הגיע לשיא השלמות שסוכן-מודיעין יכול לשאוף אליה: הזדהות אמיתית עם האנשים שבקירבם הוא חי, ובריחה מתחושה
יומיומית של מירמה. הוא הזדהה נפשית עם תפקידו כנציגו של מפעל לפרוטזות, כי ראה בכך הזדמנות אמיתית לעזור לאנשים פצועים,
וגם הזדהה עם השלטון המהפכני במצרים, כמו רבים מאיתנו כאן בארץ. במקביל, הוא מילא את תפקידו במסירות והעביר לארץ
מידע ממקור ראשון, בעיקר על מאבקי הכת בפוליטיקה המצרית ועל ענייני ציוד והצטיידות".
"לבינט - אמר דר - לא היה שום קשר לאנשי "העסק הביש", הוא לא היה מעורב בפעילות שלהם ובתפעולם.
הוא נלכד בגלל טעות של מפעילו, אשר לי לא היה חלק בה. (באותה תקופה היה דר מחוץ ליחידה ולמד באוניברסיטה
בירושלים - ע.ד.) איזה טיפש מקרב מפעיליו בארץ רצה להעביר כסף ל"יחידה" בקהיר והחליט לנצל לשם כך את
בינט. הם העבירו לבינט את הכסף וביקשו ממנו להפגש עם מרסל ניניו (מאנשי "העסק הביש") ולתת אותו לה. זאת היתה שטות
נוראה. בינט נקט אומנם בכל אמצעי הבטחון והוא לא גילה למרסל את שמו, אבל כאשר נתפסה מרסל ועונתה היא
מסרה לחוקריה בלית ברירה את סוג המכונית שלו וכך הם הגיעו אליו, אחרי שסרקו בשיטתיות גראג' אחרי גראג'. הם
פרצו לדירה שלו באמצע הלילה, קשרו אותו לכיסא, הפשיטו את מכנסיו וכאש ראו שהוא נימול - הכיו אותו באכזריות
נוראה" - דר אינו יודע אם ביקש בינט לצאת ממצרים, אחרי שנלכדה החוליה, ואם ביקש - האם קיבל את ההוראה לצאת או שזו
התמהמהה. הוא אינו פוסל את האפשרות שבינט ציפה להוראה שלא הגיעה ואומר: "כולם פעלו מתוך היסטריה ושלומיאליות וגם
בינט נפל קורבן לכך. אני, שחזר ליחידה אחרי ה"ברוך", הורחבתי ממידע ולא נתנו לי, להיות בעניינים. מה שיכולתי לעשות למענו ולמען
ג'יין אלמנתו - עשיתי". דר מספר כי דאג למנות לבינט עורך-דין אנגלי (ג'ורג וולסון), ואחר-כך עורך דין מצרי -כל זאת
בעקיפין, כאילו אשתו של בינט היא שדואגת לכך. מעורכי הדין שמעו דר ואנשיו על מצבו של בינט ערב התאבדותו: "הוא היה ציני לחלוטין,
כמו אדם שקיבל עליו את הדין. - הוא חש כאילו הוא אכזב אותנו, למרות שלא היה אשם כלל וכלל. - הוא ראה בזה כשלון אישי ולא יכול
היה לעמוד בבזיון של רב סרן בצבא הישראלי שצריך לעמוד לדין בבית משפט מצרי - ולהודות". - על האשמותיה של ג'יין בינט כי הוזנחה באירופה
ונמנע ממנה מידע על בעלה, אומר גר: היא צודקת, אבל חששנו מאוד. היא דיברה יותר מידי, כתבה מכתבים והיה חשש שיתגלה הקשר

(9)
עם ישראל. מישהו היה חייב להיות קשוח איתה-
ואני מילאתי את התפקיד. יש לה טענות, זה ברור.
גם היא נפלה קורבן לכל השלומיאליות הזאת."

שם (חובה)

דוא״ל (אופציונלי)

הערה (אופציונלי)

ההצעה תיבדק לפני שתופיע באתר.

ביטול