תעתוק
משה זכס
ידיעות אחרונות
24/9/76
ערב ראש השנה
יום ששי
"מיבצע סוזאנה" מיסמך מזעזע - וכתב אישום מאת יעקב כרוז
הספר, המתאר את קורותיהם ועמידתם המופלאה של חברי רשת הריגול במצרים מחזק
את החדשות שהועלו נגד "האדם השלישי" על חלקו בהסגרת פיקודיו לידי שלטונות קהיר.
"מיבצע סוזאנה" הוא סיפום של חברי הרשת שנפלה במצרים, ביולי 1954. הוא נכתב בידי אביעזר גולן,
כפי שסופר על ידי מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנזון.
זהו, בראש וראשונה, מיסמך אנושי מזעזע. לפנינו קורותיהם של צעירים יהודיים מגולת מצרים, שנענו
ללא שאלות וללא היסוסים לקריאה שבאה אליהם מישראל לשרתה בחשאי, תוך סיכון חירותם וחייהם. אלא הם
אנשים שעשו את אשר הוטל עליהם ללא עירעור וללא פיקפוק בליבם. מתוך אמונה עיוורת בשולחיהם.
הם לא דימו בנפשם, כי אלה פעלו מתוך קלות-ראש, חוסר הבנה מדינית ובורות מקצועית. הם לא
העלו על דעתם כי שולחיהם יפקידו עליהם הרפתקן שיגרום לעלייתם לגרדום של שניים מהם, ולכליאתם הממושכת של אחרים.
אלה מהם שמסרו את נפשם חשבו עד רגעיהם האחרונים, ואלה שנמקו שנם ארוכות בכלא. האמינו באמת
ובתמים, כי משימות חיוניות הם ביצעו למען מולדתם. על הראשונים הקלה מחשבה זו למות. לאחרונה היא אפשרה להחזיק
מעמד ולחיות. הם לא ידעו- הם לא יכלו לדעת- כי אחרי המפלה עשו שולחיהם כמיטב יכולתם, כדי להתנער
מאחריות ולהטיל אותה איש על כתפי רעהו.
הוכחות נסיבתיות
כך יצרו השולחים- מעשים, שאין מנינם מגיע לכדי מספר אצבעות יד אחת-ארבע מסכתות.
האחת פעולת החבלה שבוצעו על ידי הרשת ונפילת חבריה בידי שלטונות מצרים בקיץ 1954. מטעמי סודיות נקראו בשעתם
אירועים אלה "העסק הביש"
השניה- המחלוקת שנתלקחה סביב השאלה "מי נתן את ההוראה" כלומר מר מי אישר את ביצוען של אותן פעולות. בעניין
אחרון זה ניטשה, כידוע, מריבה בין פנחס לבון, שר הבטחון דאז, ובין בנימין גיבלי, ראש אמ"ן בימים ההם, כדי להוכיח
שלבון נתן אישורו בתאריך מסויים, גרם גיבלי לזיוף מיסמכים והדיח לשקר את מי שהיה ראש היחידה שהפעילה
את הרשת ואת מי שנשלח לפקד עליה במצרים - אברי אלעד, שמסיבות בטחון ניתן לו בזמנו הכינוי "האדם השלישי"
אף-על-פי-כן, עיניין אישורן של פעולות החבלה לא בורר מעולם עד תומו, וספק אם הוא עוד ניתן לבירור חד-משמעי.
שלישית אולם לשאלה: "מי נתן את ההוראה", כלומר האם פעל גיבלי על דעת עצמו בלבד או בעצה אחת עם לבון-
היו תוצאת פוליטיות חמורות. הן מהוות את המסכת השלישית. והן אשר זכו לכינוי "הפרשה". אף על פי שהיא חדלה
להיות נושא "חי" אין לומר, שהלכותיה אינן מורגשות עד עצם היום הזה. מכאן- שהשם "אסירי הפרשה" שניתן בספר
(ותכופת גם בעיתונים) לחברי הרשת היא מטעה. בעקבות "הפרשה" נתפלגה מפא"י. נכתבו הרבה מאמרים וספרים,
אך לא נעצר ולא נשפט איש.-
הרביעית השאלה: כיצד נפלה הרשת- וזוהי המסכת הרביעית - לא זכתה לתשובה סופית עד עצם היום הזה. היא לא
נחקרה סמוך להתרחשות המעשה, בניגוד למקובל במקרים מסוג זה. היא התעוררה לראשונה בחודשי חקירתו הארוכים של
"האדם השלישי", אחרי שנעצר בדצמבר 1957, באשמת קשר עם המודיעין המצרים בגרמניה, ההוכחות נגדו היו נסיבתיות
בלבד. ולכן החשדות בעניין זה לא נכללו בין סעיפי האישום במשפט שנערך נגדו ושבו נידון ל 10 שנות מאסר..
(2)
גם ועדת חקירה, בראשות אל"מ (כים מיל) עמיעד שנתמתנה בפבואר 1958 לא הגיעה לסיכום סופי על-יסוד
הראיות שעמדו לנגד עיניה. היא המלצה על המשך החקירה ותלתה תקוות רבות בעדויותיהם של חברי הרשת
לכשישוחררו.
בניגוד להיגיון
מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון שוחררו והגיעו ארצה בראשית 1968. אותו זמן גמר את ריצוי
ענשו אברי אלעד בבית-סוהר ישראל. עד כה לא פורסם אם תוחקרו בנדון זה אחרי בואם. מכל מקום, נראה, שלא
נערך עימות (?) בינם לבינו. שכן, אחרת לא הייתה מרסל ניניו מציעה (בראיון ב"ידיעת אחרונות" - 17/9/76,
לקיים קונפרונטציה עימו. בכתב-פלסטר, שמהווה ספרו ושראה אור לפני כחודשים, מעליל, כידוע,
אברי אלעד על חבר הרשת שמואל עזאר ז"ל, שעלה לגרדום, כי הוא אשר הסגיר את הרשת.
גם אלמלא החשדות שהועלו נגד אלעד בחקירתו. מכיל הספר "מבצע סוזאנה" עדויות מספיקות,
כדי לשכנע את הקורא, כי הוא אשר הסגיר את פיקודיו. אחת הראיות הנסיבתיות הבולטות לביסוס החשד
נגד אלעד, שמתבררות בספר, היא העובדה. שלא נעצר אף אחד מבין חברי הרשת, אשר זהותו האמיתית ופרטיו האישים
לא היו ידועים לו.. כך למשלת זאק דנון, זאק פרחי, וג'והני מצא, מהרשת באלכסנדריה, ניצלו מידי
השילטונות המצרים, פשוט משום שהוא לא הכירם (כאן אני יכל להוסיף את אלו מקהיר (1) אנסו ובירה מזונו
יצחק לוי -גבלאוי- איש הסליקים - וגם אלי נעים (ששוחרר לאחר חודשיים) בגלל שמשה מרזוק לא מסר כלום עליו, ושכשהעיג לארץ
סבל מהתנכלות שהכריחו אותו לרדת מהארץ לניו יורק vs) לא שהוא לא עשה מאמצים בכיון זה.- כך למשל, הוא ידע רק
כינויו ("אלכס") של ג'והני מצא. אך לא את שמו האמיתי. הוא דרש לפגשו, כאשר הוסבר לו כי האיש בחופשה בשל
נישואיו הקרובים, ביקש רק לראותו מרחוק, על מנת שיוכל לצלמו. כך שיוכל בנקל לזהותו בבוא העת".
בניגוד להגיון הפשוט ולכללי הפעילות החשאית. הוא הורה לפיליפ נתנזון לשמור עותקים מכל שדר
שנשלח בענייני הרשת לכתובת כיסוי בפאריז או שנתקבל משם. -כאשר נתנזון ביקש- לפני התחלת פעולות החבלה
- להעביר מביתו את המעבדה, ששימשה להרכבת מיטעני-הנפץ. התנגד לכך אלעד בכל תוקף, אחרי
שנעצר נתנזון גילתה המשטרה בביתו מכתבים שלא הושמדו וגם את המעבדה..
באיזור שבו עמד נתנזון לחבל בבתי-קולנוע, ב 23 ביולי 1954, הוצבו מכוניות- כיבוי סמוך
לשעה שנועדה לפעולה. במשפט אנשי הרשת העיר שוטר, כי הוצב בפתחו של קולנוע "מטרו"- וזאת חרף העובדה,
שבהיעדר כרטיסים למקום זה, החליף נתנזון ברגע האחרון את הקולנוע שהתכון לפגוע בו, פירוש הדבר,
שלשלטונות נודעו היעדים קודם לכן.
עינויים קשים
במשפט הוזכר לא אחת מקור- מודיעין שטבעו לא הוסבר. ויקטור לוי ורוברט דסא נעצרו, חרף
העובדה שנתנזון -אשר נתפס כשמיטען-נפץ החל בוער בכיסו-כלל לא הזכיר את שמותיהם בחקירתו. אלעד-
אלעד הרגיע את שמואל עזאר ז"ל בטענה, כי אין צורך לברוח, משום שהוא-אלעד- הציב שני
(3)
שני אנשים בתלבושת שוטרים לשמור עליו. אותם שני אנשים בתלבושת שוטרים שהיו אמיתים- לא סתם אנשים בתלבושת-
עצרו לאחר מכן את עזאר. (פרט זה סופר על ידי ויקטור לוי במישדר טלויזיה ב10/9/76 אך לא נכלל בספר).
אף שלא היה זה מתפקידו, ביקש אלעד -וקיבל- מויקטור לוי (שלא העלה על דעתו לחשוד בו) את כתובותיהם של
דר' משה מרזוק ז"ל ושל מרסל ניניו מהרשת בקהיר. השנים נעצרו. אלעד עצמו נשאר, כידוע, אחרי המעצרים הראשונים
עוד שבועיים במצרים ועסק בנחת במכירת מכוניתו, בטרם יצא לאירופה.
נוכח העדויות המצביעות על הסגרתה הזדונית של הרשת, אי-אפשר שלא להתמלא חימה כאשר קוראים
על העינויים הנוראים, שבהם נתנסו חבריה בעת חקירותם. לא רק הגברים מביניהם עונו, כי אף מרסל ניניו, עד שהיא
ניסתה למצא מפלט בהתאבדות, עינויים הם שיטת-חקירה מקובלת במצרים, יעידו על כך, בין השאר,
המשפטים המתנהלים עד עצם היום הזה נגד צלאח נאצר, מי שהיה ראש המודיעין הכללי המצרי עד קיץ 1967,
בכל המשפטים הללו הוא מואשם באחריות להתעללות באסירים.
פרשה מיוחדת במינה היא תיאור אורח חייהם של חברי הרשת בכלא המצרי. היא מהווה חלק נכבד
בספר והיא מעוררת התפעלות, עמידתם המופלאת של הנידונים והצלחתם לשמור על צלם-אנוש-ועל צלם אנוש
יפה - בסביבה כה עוינת ובתנאים כה אכזריים. זהו "מיבצעם", אם מותר לומר כך, המפואר ביותר. מיבצע
זה הוא הישג אישי של כל אחד מהם, שמקורו באוצרותיהם הנפשיים הבלתי -נידלים.
ספר מרתק
זהו ספר שכל נער בישראל חייב לקרוא אותו. קורות חברי הרשת ישמשו נושא לגאווה בימים כתקנם
ומקור לעדוד בשעות קשות. יש גם לתרגמו ללשונות זרות, על מנת להזים את הדיבות המרושעות שהפיץ גם בנכר
"האדם השלישי".
יש גם לקוות, כי הספר אף יגרום לפעולות שיחשפו את תפקידו האפל של אברי אלעד
בהסגרת האנשים שהיו נתונים לפיקודו. המדינה חייבת זאת לחברי הרשת, לזכרם של אלה מהם שהלכו לעולם,
ולמען אלה שזכינו לראותם בארץ.