תעתוק
(1)
יד טבנקין ינואר 1986
הגנה יהודית בארצות המזרח
ההעפלה וההגנה במצרים
25/2/85
שמעון ענתבי: מדוע לא הוחלפו השבויים המצרים באסירים היהודים
במצרים
(באמצע שנות השלושים פעל
קיבוץ הכשרה של החלוץ על אדמות
"טוריאל") ובו קבוצה קטנה של אליטה של צעירים והתאמנו להכנה לעלייה
בארץ.
גם אני יליד קהיר. הייתי מזכיר תנועת "החלוץ האחיד" יחד עם יצחק לוי (מוטון) במשך שנתיים
עד 1948, ומזכי הסוכנות היהודית במצרים מתחילת 1947 עד ה 15 במאי 1948.
נאמר כאן שלא זוכרים במדויק את משרדי הסוכנות היהודית נשארו פתוחים ערב הכרזת המדינה.
ברצוני להדגיש, שעד ל 14- במאי ב12 בצהרים היה המשרד פתוח ואני ישבתי שם. יש לזכור,
שבתחילת 1948 נשאל ראש ממשלת מצרים, נוקראשי פשה, בפרלמנט המצרי, האם זה נכון
שמשרדי הסוכנות היהודית לארץ-ישראל פתוחים ופועלים בקהיר ובאלכסנדריה. הוא הכחיש זאת בכל
תויקף ידיעה זו והצהיר, שאין כל פעילות ציונית במצרים. אך למחרת הופיעו שוטרים במשרד, שהיה
ברחוב עמאד-א-דין, בצורה רשמית עם שלט גדול בחוץ וביקשו להוריד את השלט. ומאותו יום
התייצב משמר מיוחד לשמור על הבנין כאשר בכניסה עמדו שוטרים חמושים וליד משרדי ישב שוטר
מצרי. עד ה 14 למאי 1948 היה גם צלם מטעם המשטרה המצרית שצילים כל מי שנכנס ולכן
כמעט ולא נכנסו יותר אנשים פנימה. אני קיבלתי אז הוראות מיולנד להמשיך ולהחזיק מעמד.
בעקבות דברי בוסנק, עלי לציין, שלא רק השליחים נעלמו אלא שגם הכספים הפסיקו
להגיע למצרים. לפני כן הגיעה בקביעות תמיכה מהקהילה היהודית, ומהארץ. ממסד הקהילה
היהודית, שהיה מעוניין שנסגור את משרדינו, בשל חשש מתגובות השלטונות נגד היהודים,
ביקש שנפסיק את פעילותנו והפסיק להעביר לנו את הקצבתו הכספית המוסכמת.
אני מוכרח לציין, שבחצי השנה האחרונה היה זה דר' בוסנאק, אחיו של אליה,
שסיפק לי את הכסף לתשלום שכר הדירה, ואמה "הלוותה" לסוכנות או לממשלת ישראל, באמצעותי
את יתר הכספם הדרושים לתשלום החשמל ושכר העבודה של המשרת המקומי.
על כל אלה- לא זכינו ליחס הולם בהגיענו ארצה, אך על כך אני מעדיף שלא להתעכב.
לעומת זאת, בפריס קיבלו אותנו מאד יפה והעניקו לנו חופשה והבראה, שהרי יצאנו אז
מהכלא (על כך ארחיב מאוחר יותר). אני מציין זאת, פשוט כדי לחזק את דברי בוסנאק. זו
שאלה זועקת, שלא קיבלה כל מענה עד היום לצערי. אני מקווה שזה קרה רק לגבי יהדות
מצרים.
(שמעון ענטיבי: מזכי הפדרציה הציונית עד ל 14 למאי 1948 עת נסגר המשרד. והוא נלקח למחנה
ריכוז)
בימי שיחות שביתית הנשק ברודוס היינו במחנה מעצר. ניגשו אלינו קצינים מצריים ואמרו: "אין
שום ספק שתצאו. יחליפו אתכם בודאי באלפי השבויים המצרים -זה יהיה התנאי של ממשלת ישראל,
כדי שנשחרר אתכם". התוצאה הייתה, שהסכמי רודוס נחתמו בעוד נושא יהודימ מצרים העצורים
לא עלה כלל במשא-ומתן הזה. ואנחנו, במקום להשתחרר, נשלחנו לעוד חצי שנה למחנה אטור,
בחצי האי סיני, ביחד עם עצירים מן "האחים המוסלמים".
מה שמזעזע עוד יותר הוא, שאותה תופעה חזרה על עצמה, עם חברינו ב"עסק- הביש".
ב1957 הייתה מדינת ישראל חזקה, ולא הבינונו משום מה לא הוחלפו חברינו האסורים בשבויים המצריים,
ולא שוחררו מיד אחרי מבצע סיני. כיום אנו למדים, שסיבות פוליטית מעורבות בתככים אישיים, במשרד הבטחון,
(2)
ובצמרת צה"ל, הן שמנעו שחירור עצורי "הפרשה". במבצע סיני נפל בידי כוחות צה"ל
מפקד רצועת עזה, הגנרל דיגווי, ששימש ב1954 שופט במשפט קהיר. ישראל החזיקה
אותו עם עוד אלפי שבויים מצריים, פה בארץ. היינו משוכנעים, וכפי ששמענו מאנשי "עסק
הביש" גם היו משוכנעים בבית הסוהר במצרים, שישחררו אותום תמורת הגנרל הזה ותמורת
יתר השבויים. אך המצרים שוחררו ללא שום דרישה ישראלית לתמורה.
אני מקווה מאד, שהמכון לחקר התנועה הציונית בארצות המזרח ב"יד טבנקין"
יראה כאתגר במחקריו, להסביר- ולו רק כחובתה כלפי כל החברים שהיו במצרים, פעלו,
סיכנו את חייהם ונאסרו- שלא לחינם הלכו לעולמם משה מרזוק ושמואל עזר ז"ל, ולא לשוא פעל
אלי כהן (אמנם בתפקיד אחר). לצערינו, עד היום, עדיין אינינו רואים את החזר החוב הזה, לפחות
כלפי אלה שעלו לגרדום למען מדינת ישראל.
באשר למחנות הריכוז או מחנות ההסגר:
כחודש לפני ה15 במאי 1948, התחילו להגיע אלינו בדרכים שונות, בעיקר דרך
יולנד, הידיעות הראשונות על הבחורים העומדים להיאסר. אז דובר בעיקר בעצירת בחורי
התנועה, ולא בעצירת בחורות.
אם כי הייתי בעל דרכון מצרי תקין ויכולתי לעזוב את מצרים בטרם פורענות. קיבלתי הוראה
לא לזוז. איניני יודע אם הייתה זו הוראה מהארץ. אבל יולנד הרמר מסרה לי שעדיף, בשעה זו, להישאר
במקום, להיעצר ולהיכנס למחנות - המאסר. היות וידענו מראש שצעירים יהודים רבים עלולים להיעצר,
והיה מובן מאליו שאין להפקירם לבדם במחנות- המאסר, ידענו שעלינו לנסת לארגן ולעו[?]
אותם. נכון הדבר, שחברים רבים יכלו לברוח, אבל הדבר לא אורגן, והתוצאה ידועה: חברים
רבים ישבו מיטב זמנם במחנות האלה.
כשנכנסו השוטרים לחדרי לחפש, היו כלים מסויימים של "ההגנה" מוסתרים בחדר, והיה
ברור לי שאכנס לבית-הסוהר. הקצין הבחין בסדר ובנקיון בחדר (ערכנו סדר לפני הופעת
המשטרה). ואמר לי "אני רואה שטיפלת בחדר". למזלי, הוא לא מצא מה שהיה מונח במרחק
של מטר אחד ממנו ורק אמר לי: "תגיד לאחיותיך ולאחיך להתלבש". כשהתקוממתי נגד מעצר
אחיותי - (אני לא יודע אם יש לכם מושג מה משמעות הישיבה בכלא במצרים לבחורה) - נאמר לי
"אנחנו לוקחים אותכם רק לחקירה ונחזיר אתכם מיד". כך הבטיחו לאמי האלמנה, שנשארה עם עוד
שתי ילדות קטנות
לקחו את אחיותי לבית הסוהר לאסירים זרים, שהיה בלב קהיר, ושם הן פגשו עוד כמה
חברות מהתנועה ובחורות קומוניסטיות. את הבנים לקחו תחילה לעבאסיה (בבולוק זינאב)
ומשם לקחו אותנו להאקסטפ, במדבר, מחוץ לקהיר. משם לאחר 10 חדשים, אספו שלושים מאיתנו
שלחו אותנו למשך 1/2 שנה למחנה א-טור בסיני, בו ישבנו, עם פושעים שנידונו למאסר עולם ועבודת-פרך.
(3)
- "האחים המוסלמים" וקבוצת קומוניסטים ערביים. כבר בדרר לא-טור התגלתה תוכנית של
"האחים המוסלמם" להשליך אותנו לים, בעת חציית תעלת סואץ. באמצע הלילה הודיעו לנו כך,
אך במקום זאת זרקו מספר מלחים, לאות נקמה את כל חפצינו לידם. בטענה שראו עשן עולה מהם.
עד כאן לגבי המאסה.
נכון שהנושא היום הוא "ההגנה וההעפלה", אך מכאן, אולי, נובעת את
ההתמרמרות שלנו, על שבחרתם להשמיע בעיקר את דברי השליחים. אמנם זה מאוד
חשוב, אך אין זה הכל. היתה ציונות במצרים זמן רב לפני 1948. הייתה ציונות
אחרת במצרים, ציונות שלא צמחה בדרך השלילה- לא עליה בגלל פוגרומים. במצרים
היתה קהילה שעברה תקופת זוהר, ישבה על סיר הבשר אך אספה את מטלטליה והחליטה
לעלות, אמנם בחלקה לישראל. [ואני מדגיש ומתגאה כל השנים בארץ- כן, חייתי על סיר
הבשר. כשבאתי לארץ תמיד היו אומרים לנו– "אתם חייתם על סיר הבשר,
ואנחנו באנו מאירופה, ממחנות ריכוז".]
לדעתי, זו היתה ציונות מסוג אחר, שיש לחקור. על מנת להבין איך צמח נוער
אידיאליסטי שבחר בארץ ישראל, עוד לפני 1948, במקום ללכת לגלות אחר. אני בטוח שאותו ציבור
היה זוכה לרמת חיים גבוהה יותר במקום אחר. עובדה, שחלק גדול מיהדות מצרים, גם אחרי
1948, הסתדר יפה באירופה ובארצות-הברית, בלי קשיים של הגירה וקליטה.
אביא לדוגמה את אחי הצעיר: כשהיה בן 15, ביקש ויזה להגירה לארצות הברית.
לאחר שהשתחרר ממחנה האקסטפ, הוא קיבל במצרים את הוויזה לארה"ב, אך העדיף [?]
לארץ עם הוויזה הזאת ויושב פה עד היום. אני ממליץ מאד לחקור, בעזרת יהודים
ממצרים, בעזרת שליחים וכן ע"י תעודות ומסמכים, מדוע עלתה היהדות הזו, ברובה,
לארץ, ללא פוגרומים וללא כל כורח.
נכון גם לציין, שהשליחים עזרו לנו להתארגן ולעבור את כל תהליכי הדכנה
לקראת העליה לארץ-ישראל, ולא יכולנו, כמובן, להגיע לארץ ולהיקלט בישוב, ללא היד
שהושיטו המוסדות בארץ.
המנחה: לדברי שמעון: אי רוצה להגיד לעצמנו, כי למדנו מתוך נסיון של חמש שנים בהן
אנחנו מלווים את המחקר על התנועה הציונית והחלוצית בארצות ערב, שאם מתוכנו - ומתוכם-
לא יקומו החוקרים שיחקרו את כל הסוגיות העדינות והקשות שדורשות תשובה, הן מבחינת
המחקר והן מבחינה ציבורית -איש לא יעשה זאת.- זו היא התשובה היחידה.