תעתוק
אני דר' ח.סעדיה. רופא משפחה, ברמת הנשיא בבתי-ים - מיוצאי מצרים.
בהיותי חברו לספסל הלמודים למשה מרזוק בפקולטה לרפואה באוניברסיטת קהיר, ובהיותי חברו לתנועה,
ובמדה מסוימת לפעולה, אנסה להביא כמה קוים בולטים, מדמותו, כאדם,, כרופא,
וכיהודי ציוני מסור לעמו.
חודש ינואר הוא חודש מלא משמעות ליהודי מצרים, במיוחד, ולא רק ליהדות הארץ
בקצור, בינואר 1945 הועלו לגרדום בתליה שני בחורים צעירים מארץ ישראל, אליהו בית צורי ואליהו
חכים (בני 17 ו22), ועשר שנים אחר כך בינואר 1955, שני בחורים צעירים
מיהדות מצרים הרופא המנת דר' משה מרזוק, והמהנדס שמואל עזר. גם הזוג
הראשון וגם הזוג השני הועלו לגרדום בקהיר, וארבעתם באותו בית
קלא הידוע לשמצה ואימה, בית הסוהר סגן באב אלכלך, ב"מוחפזה" של קהיר
(במרכז המושל של קהיר).
אין ספק שנכונותם של צעירים רבים מיהדות מצרים לפעול
אפילו לסכן את עצמם ולהקריב את הכל למען עמם , וביניהם גם
משה מרזוק, שמואל עזר, ואלי כהן, הושפעו מאוד מהדרמה שהתרחשה
בקהיר ב1945, כששני האליהו (חכים ובית צורי) הרגו את
לורד מוין מי שסמל את אויב הישוב ואויב הצלת פליטי השואה.
הבית ברחוב "שגרת הדור" בררבע העשרים בזמלך בכניסתו נהרג הלורד מוין,
וגשר "בולק" על הנילוס, בקרבתו נתפסו שני הבחורים היהודים מהארץ, רכובים על אופנים
זכורים טוב לכל הדור של צעירים שגדלו באותה תקופה.
בקצור: יהדות מצרים מאז ומתמיד הייתה קשורה לארץ ישראל - ובזמן מלחמת העולם השניה
הקשר הרגשי, הלאומי, והאנושי עם היהדות בכלל ועם הארץ בכלל היה עוד יותר חזק.
בשערי מצרים התחוללה המלחמה עם רומל שסמל הנצים ואויבי העם היהודי. חילי
הבריגדה היו בני בית של המשפחות של הקהילה היהודית (ולא רק של מוסדות הקהילה), וגם
עזרו לארגון תנועות נוער שונות. כל משפחה, שמעה, וסבלה, והיתה מליאה חרדה, לידיעות
המזעזעות שהיו מגיעות על הטבח הנורא של בני עמינו במחנות ההשמדה של הנצים. הל[?]
למלחמה באנטישימיות בקרב האינטלקטואלים הייתה פעילה מאוד. - ולעתים בני הקהילה, ונבחרי הקהילה
קיבלו בנמלים את קבוצות שארית הפליטה, המעפילים בדרכם לארץ ישראל, בעגינת
האוניות בנמלי מצרים. עלינו לדעת שבהרבה מאוד שטחים יהודי מצרים היו קשורים בארץ, לא
רק בגלל שבבתי הספר היהודיים למדנו עברית וספריות הודת בצורה מבוססת ומסודרת, ולא רק תורה
ותפילה ודינים, והמורים ברובם היו מורים מהארץ שהתישבו במצרים. אלא גם רבים מהיהודים
בעלי האמצעים ראו כמצוה דתית לקנות אדמה בארץ, בלי להבחין בערכה האמיתי
ובגודל התמורה שדרשו בשבילה. לא רק יוזמת בחורי הבריגדה לארגן תנועות הנוער
היו מתקבלות כדבר מובן מאליו. אלא, אפילו, היה טבעי ביותר לרבנות במצרים כשהמדינה
הייתה קרוב ליסודה, 1946, 1947, 1948, תבקש ותקבל רבנים כמו הרב עובדה יוסף
שהוא כעת הראשון לציון, לחזוק הרבנות והנהגת מוסדות בית הדין וההלכה.
ויהודי מצרים ראו כטבעי ביותר, ולא כמעשה גבורה מיוחד, שהרב ונטורה רבה הראשי
של אלכסנדריה, היה ציוני מובהק ומחנך דור של נוער ביהדות ואהבת ארץ ישראל והעם. שהרב
נחום, רבה הראשי של מצרים, אף פעם לא נכנע ללחצים של הממשל ואף פעם לא הוציא
הצהרה אנטי ציונית או אנטי ישראלית. או שמזכירו האשי של הרב נחום למד עברית
לצעירים בתנועות הנוער (בידיעת הרב הראשי). או שקברניטי הקהילה חלצו תמיד ועזרו ל
חברי הנהלת התנועות הציוניות שנעצרו או נשבו על ידי השלטונות, או שהקהילה היהודית
במצרים ממנה בכוחות עצמה יותר מ806 של הוצאות העלייה של יהדות מצרים.
ליהדות זאת היו שני מאפינים בולטים הראשןו היתה מדת סולדריות לא רגילה בין [?]ל חלקיה, לא
היתה שום אפליה או רגש התבדלות בין חלקיה וכולם, ספרדים (על כל גבניהם), אשכנזים,
קראים או רבנים היו מלוקדים בצורה לא רגילה ופועלים בכל המוסדות והשטחים, בבתי
הספר, בבתי החולים, במוסדות הקהילה... למען כל הקהילה. עניים נהנו מהעזרה השלימה
של הקהילה, וילדים ממשפחות ירודות ביותר למדו, והגיעו לאוניברסיטה ולכל המקציעות
ודרגות ההסכלה - כולם קראים ורבנים, ספרדיים ואשכנזים היו נאמנים להדות, ליהודים
לקהילה בצורה באמת בלטי רגילה. -
שני: לא הבינו או לא רצו להבין פלגים שוניים
במאבק היהודים למען המדינה, או מפלגות. וכששני הבחורים של הלחי נתלו, כל
יהדות מצרים התאבלה. כאלו בנים של משפחה כל שהיא בקהילה נפלו. ובמיוחד
ידעו את מטרת פעולתם ולמען מה הם פעלו ונפלו -
משפחתו של משה
האב הרוקח - בית מרקחת
האם המלומדת
הביא האמים
חנוך בבתי ספר ממשלתיים, מצרים.
אבל הבית היה יהודי. יהודי מאוד
התענינותו והתקרבותו לציונות עם תנועת החלוץ- למוד
עברית..
- ובמשך השנים הרבות שהינו ביחד סטודנטים לרפואה בקהיר
היחסים ההדוקים בינינו והשיחות הרבות...
העתון "אל כתיב"
מאמרים מעמיקים על יהדות
ציון, וסולידריות הגורל של העם
- לא שנא מצרים ולא שנא אנשים בכלל
אהב את הפלח, את החלש
מי אני
עליתי ארצה באוניה "פצה" ממצרים ב16/8/51
(1) מי אני?- כעת אני רופא משפחה בקופת חולים. ומרצה בבית הספר לרפואה בתל- אביב.
אז מ1943 עבדתי בעיתון הצרפתי Le Progrès Égyptien, והיתי עורך עמוד "3" (ידיעות פנים ופוליטיקה פנימית.
ואחר כך, ועד 1950 ב משרד הערבי של שגרירות צרפת. ותקופת-מה עשיתי את הפרלמנט המצרי בשביל AFP
ציוניות מ1945בבני עקיבא. מ46 בהנהלת בני עקיבא - מ1946 מסימות שונות של זרועות
הישוב בארץ, במצרים. - בינואר 1948 "הוכנסתי לצל" כמזכיר הנהלת הצללים של בני עקיבא עם 2 חברים אחרים
של ההנהלה.- בשבת 15/5/48 התחלתי לפעול כמזכיר התנועה במחתרת (המזכיר ועוד חבר הושמו במאשר
ב Huckstep) - מ15/5/48 ועד ספטמבר 1951 עברת תפקידים שונים, לפי הצרכים: מזכיר פנים
מזכי חוץ – אחראי עליה - אחראי הגנה -
ובעזיבתו של שלמה הלל את מצרים מוניתי על ידו בראש העליה ממצרים.
כמובן שנינו הרכבה של התנועה, הופסק הקשר עם בני פחות מגיל 11 - הוחלף השם מבני עקיבא
לבחד (ברית חלוצים דתיים) (כדי לבלבל את האויב) ועבדנו בתאים קטנים של 4 איש ומדריך
דר' חיים סעדיה
מי אני: כעת דר' חיים סעדיה, רופא משפחה בקופת חולים בבת-ים - מרצה בבית הספר לרפואה
תל-אביב
אז: מ1943 עבדתי 1) בעתון הצרפתי Le Progrès Égyptien בהתחלה כcorrecteur
(מגהה)
ואחר כך כ עורך "עמוד 3" (עמוד ידיעות פנים, ופוליטיקה פנים-מצרית)
2) ב Bureau Arabe d’Information של
שגררות צרפת בקהיר (אחראי על השלמת כרטיסיה מיוחדת על אנשי
מצריים החשובים - ותקופת-מה "עשיתי" את הפרלמנט המצרי בשביל
AFP, Le Progrès, שגרירות צרפת.
Égyptien
מ1945 - בני עקיבא
מ 1946 הנהלת בני עקיבא
מ1946 בצעתי משימות שונות של זרועות הישוב בארץ
בינואר 1948 "הוכנסתי לצל" כמזכיר בהנהלת הצללים של בני עקיבא
עם 2 חברים אחרים של ההנהלה
ב15/5/48 בשבת התחלתי לפעול כמזכיר התנועה במחתרת (המזכיר
ועוד חבר הושמו במאסר בHuckstep)
מ15/5/48 ועד ספטמבר 1951 עברתי תפקידים לפי הצריכים: מזכיר פנים
מזכיר חוץ - אחראי עליה- אחראי הגנה -
ובעזיבתו של שלמה הלל את מצרים מוניתי על ידו בראש העלייה ממצרים