המצב הפוליטי של יהדות מצרים ממלחמת הקוממיות ועד למרד המצרי

המצב הפוליטי של יהדות מצרים ממלחמת הקוממיות
ועד למרד המצרי (15 במאי 1948 ועד 23 יולי 1952)
מדיניות הממשל והתנועות הרדיקליות כלפי היהודים:
מקרי קהיר ואלכסנדריה 1948 – 1949.
ב  4 לנובמבר 1947 היתה ההצבעה באום על חלוקת
פלסטינה למדינות יהודית וערבית. מאותו יום המתח עלה
בין הישוב וערביי הארץ. ב 14 למאי 1948 הוקראה מגלת
העצמאות על ידי בן-גוריון, שהכריז על יסודה של מדינת ישראל
הפינוי של הבריטים התבצע [?] לגמר המנדט [?]
לחימה עזה המדינה היהודית החדשה לשכניה הערבים
כולל מצרים.
כבר לפני ה 14 למאי האחים המוסלמים הכריזו על החלטתם
לשלוח מתנדבים לפלסטינה נגד היישוב.
מחמד חוסין היקל נציג מצרים באום הכריז ב 24 לנובמבר
1947: "החיים של מיליון יהודים במדינות המוסלמיות יהיו
בסכנה על ידי חלוקת פלסטינה… אם דם ערבי ישפך
בפלסטינה, דם יהודי במוכרח יישפך במקומות ארים
בעולם, אף על פי כל המאמצים הכינים של הממשלות
למנוע נקמה”
העיתונאות המצרית התחילה יותר מלפני כן לפקפק
בנאמנות של יהודי מצרים, ויעצה להמנע מכל
פעילות ציונית למען הקולוניזציה בפלסטינה.
היו שמועות על מאסרי יהודים, פשיטות משטרה
וחיפוסים ב 50 בתים ובתי מלון בקהיר.
כבר בהתחלת מאי 1948 המלך פרוק הכריז שרוב היהודים
המצרים הם נאמנים למצרים ושלא יוחלטו מהלכים נגדם,
אלא רק נגד פעילים ציוניים.
אף על פי כן יהדות מצרים היתה בסכנות חדשות
פועלים, סטודנטים המפלגה הואפדית הפגינו נגד
ממשלת מחמוד נוקרישי פשה המפלגה הסעידית.
כדי לטפל במצב בתקנה מלכותית ב 14 למאי הוכרז
ממשל צבאי במצרים ונוקרישי פשה כמושל צבאי.
הצנזורה שלטה, ואי שקט במידה גדולה בחלקים
דתיים ואתניים [?]. מ 14 עד 16 למאי
נעצרו 600 אנשים, והמספר הגיע מהר ל1300
וביניהם קרוב ל 1000 יהודים שהיו קשורים בעבר בפעילות
ציונית, פעילות שהיתה עד עכשיו כמעט לגלית, או נסבלת.
ב 20 למאי הוכרז כונס נכסים לרכושו של כל אדם
שנעצר במצרים, או שנמצא בחו״ל ושפעילותו
היתה נזק לבטחון של המדינה, לכל אדם שהושם
תחת השגחה. והיות ולא היה גבול חוקי לשים אנשים תחת
השגחה, התקנה הושמה בלי כל הגבלה ובלי ברור.
ומסוף מאי 1948 ועד התחלת 1949 רבים מנכסי
היהודים, פרטיים, מסחריים, וקהילתיים נתפסו. גם חברות
בתי כלבו חנויות, מפעלים … בתי קולנוע, התעשייה הקולנועית,
אחוזות חקלאיות, ימאים, תעשיות קוטנה ולבוש
בנקים...
רוב הרכוש היה בקהיר אלכסנדריה, ומעטים
בקהילות הקטנות במחלה אל קוברה, טנטה
ופורט סעיד.
לא רק מהלכים כלכליים בוצעו על ידי השלטונות נגד היהודים.
התכנסות יהודית נאסרה. ארגוני הקהילה הוכרחו למסור
רשימות וכתובות החברים. מיוני 1948 מאסרים נוספים
התבצעו בלי אשמה מיוחדת. פעילות ציונית מאורגנת
נעשתה בלתי חוקית והסוכנות היהודית סגרה את משרדיה במאי.
כשנוקרשי מונה מושל צבאי השליחים ברחו. היהודים בעלי נתינות
זרה ששחררו הוכרחו לעזוב את המדינה ולא לחזור אליה.
יהודים רבים שנולדו במצרים וגדלו בה והצליחו לקבל נתינות זרה
גורשו. הם קיבלו רק כמה שעות לגמור בעיותיהם המשפחתיות
והכלכליות. מקיץ 1948 כ 70 משפחות גורשו כל שבוע
מבתיהם שבאלק[?] בקהיר במרחק של 1 קילומטר מארמון המלך
פרוק או מהמקומות בהם הוא מבקר.
כשצב הגירוש הגיע משפחות יהודיות מכרו את רהיטהם
 ב 48 שעות במחירים אפסיים. אלו שהיה להם כסף היו צריכים
לשלם מחירים עצומים כדי לקבל דירה [?]. [?]
היו מוכרחים לעבור לחברים או לקרובים, והתנאים נעשו
קשים.
כדי למנוע יהודים לצאת לישראל, צו
של המושל הצבאי מ 23 מה 25 במאי 1948 קבע
שגם בעלי פספורט זר לא יוכלו לעזוב את מצרים בלי
exit viza (visa ליציאה) שיש לקבל ממשרד הפנים
שבועות רבים אחר כך אף יהודי לא הורשה לצאת את מצרים
אפילו לא בעלי פספורטים זרים, מצרים, או ללא נתינות.
בלחץ הקונסוליות הזרות והארגונים היהודים הבינלאומיים,
המצב הוקל כמדומה ביולי ואוגוסט 1948, ואלו שעזבו
יכלו לקחת רק סכומים קטנים של כסף, תכשיטים, ורכוש.
לא נערכו משפטים ואנשים הוכנסו למחנות מעצר
גם אם לא היו ציונים, וגם לרובם היו תיקים ריקים אצל
השלטונות, ובלי האשמות של ציונות או קומוניזם.
חלק מהתיקים היו מפוברקים.
רשת גדולה של שחיטות פעלה עם כל מקרה לא רק ליהודים
שהיו כלואים, אלא גם ליהודים שהיו חופשיים ושהרגישו
מאוימים. ליהודים עשירים כלואים או חופשיים הייתה יותר
תקווה להשתחרר או בכלל לא להכלא.
למהלכים הפוליטיים הקשים של השלטונות המטרה
היתה לשבור את הכוחות המתנגדים, מקומוניסטים
ועד לאחים המוסלמים, ולא רק נגד הציונים.
הממשל הצבאי הוכרז כדי להצדיק מהלכים למנוע
זכויות של חופש, ולהצדיק ארגון עצום של משטרה
שהיה נחוץ לממשלה לא פופולת ומלך ששנאו אותו
כדי להישאר בשלטון, אחרי התבוסה הצבאית, והסקנדל
הגדול של בריחה מסיבית של הפלסטינים מהארץ,
מצב שהאחראים לו בהחלט הייתה הממשלה
והמלך.
נקודת המפנה של מצב הקהילה היהודית במצרים
הייתה ב-15 למאי 1948. עד לתאריך זה
הקטאוי, הדיקורל והרב הרשי חיים נחום אפנדי
היו מכובדים מאוד ובעלי מעמד חשוב כלפי הארמון
והממשלות המתחלפות. דבר זה היה בהחלט המקרה
של הרב האשי שהיה מזרחן מפורסם, לשעבר הרב הראשי של
כל האימפריה העוטמנית, ובזמנו של מוסטפה
קמל ראש המרד הטורקי נציג (מיניסטר פלניפוטנציארי)
מיוחד של טורקיה בושינגטון וחבר של הנציגות
הטורקית לConférence של לוזאן אחרי מלחמת העולם
הראשונה.
סגן נשיא האקדמיה ללשון
הערבית בקהיר
קשריו ומעמדו היו חיוניים לקהילות היהודיות במצרים
אבל אחרי 15 למאי 1948 הכל השתנה.
הייתה הרגשה כללית בין היהודים של פחד. אבל
היהודים כנאו באלו שהיו במאסר במחנות. זאת בגלל
שהמאסר היה יכול להגן עליהם מההתקפות של אותו זמן
במיוחד שהיהודים בעלי אזרחות זרה נרצחו על ידי גורמים
קיצוניים. אף על פי הפחד היו גלויים שקטים של
שמחה וסולידריות עם המדינה היהודית החדשה.
מצד אחד הרב הראשי חיים נחום אפנדי (שלפעמים
האשימו אותו כאלו הוא אנטי ציוני) והמנהיגות של הקהילה סרבה
בצורה החלטית להוראת הממשלה להתפלל לניצחון הצבאות
הערבים על ישראל. ומצד שני [?]הכרזת [?]מדינת ישראל
[?] כבר בספטמבר אוקטובר 1948 להגיע
לניצחונות העלו למעלה למעלה למעלה את המורל של היהודים
ב 20 ליוני 1948 (ההתקפה בשכונת הקראים בקהיר)
12 בתים פוצצו. עשרים ושניים יהודים נהרגו, וארבעים
ואחד נפצעו. בהתחלה העיתונאות
והשלטונות האשימו את היהודים כאחראים לפיצוצים.
מנהל מחלקת הכבאות במשרד הפנים סיכם שהיו חומרי
נפץ שאוחסנו בבתים של דיירים.
עיתון Le Journal d'Égypte טענה שהרבה יהודים בשכונה
זאת מתפרנסים מעשית פצצות קטנות לילדים בחגים.
המשטרה רמזה שמתח רב קיים בין היהודים
הקראים והיהודים הרבנם ושכתוצאה היתה
הפיצוצים. יותר מחודש אחר כך השלטונות קבעו שזה
היה "הרג ללא כוונה על ידי אנשים לא ידועים”
ב 15 ביולי דווח שאוירון ישראלי הפציץ אחת
מהשכונות העניות בקהיר. מיד אחר כך מוסלמים עלו
על שכונת היהודים. שומרים יהודים, קרוב לודאי צעירים
מבין התנועות הציוניות שאומנו להגנה עצמית על ידי ההגנה -
דחפו אחורה את המתקיפים. אבל המשטרה עצרה הרבה
מהמגינים, והפורעים בזזו בתים ודירות יהודים.
4 ימים אחר כך התפוצצות גרמה לנזק רב לחנויות הכלבו
הגדולות היהודיות הידועות oreco a Cicurel.
כ חמש מאות חנויות בסביבה ניזוקו, רבים נהרגו או נפצעו.
והשלטונות הפיצו גרסה שהפצצה נזרקה מאווירון אויב.
וידיעה זאת פורסמה מיד אחרי המאורע על ידי ה
Journal d'Égypte שמסר "אני יכול עכשיו להגיד שהפיצוץ
נבע מטיל אויר שנפל באופן אלכסוני בכיון קולנוע
מטרופול, שנשלח מאוירון ציוני ושהתפוצץ”
ימים אחר כך השלטונות הסכימו שחומרי הנפץ לא נזרקו
מאוירון “כפי שנודע" אלא הושם מחוץ ל[?]"
הצנזורה המצרית התאמצה למנוע פרסום אלימות
והתפרעויות נגד יהודים וזרים שהתרבו מאוד
כמויות גדולות של חומרי נפץ ונשק נתגלו בסביבות קהיר.
באוקטובר 1948 השלטונות גלו מחבוא של נשק ותחמושת באיסמעיליה
באחוזתו של מחמד פרגלי המנהיג של האחים המוסלמים
הגדוד של האחים המוסלמים במלחמת פלסטין.
ב 15 בנובמבר המשטרה גילתה שוב נשק ומסמכים במחבוא
של האחים המוסלמים. כנראה נוקרשי שחשד בצדק
שהאחים המוסלמים תכננו כל פעולות התרור במצרים, כדי להוריד
מהאמינות של הממשלה, רצה לחסל אותם. יהודי מצרים והחוג
הישראלים האמינו שהאחים המוסלמים היו מאחורי כל האלימות והמאורעות
נגד הציונים והיהודיים.
העוינות בין נוקרשי לאחים המוסלמים הביא לרצח אל נוקרשי
פשה על ידי איש האחים המוסלמים ב 28 לדצמבר 1948,
ושל חסן אבנה מנהיג העל של האחים המוסלמים בפברואר
1949.
ב 22 לספטמבר 1948, בניינים רבים פוצצו, 19 יהודים
נהרגו ו 62 נפצעו בשכונת היהודים ונבזזו חנויות יהודיות
ושוב השלטונות האשימו "אנשים מסוימים בשכונות היהודים”
שוטרים ושומרים הוצבו בשכונת היהודים וחיפושים מבית לבית
נערכו, מצב חירום הוכרז בעיר, ומעצרי יהודים
התחילו שוב. חומרי הנפץ שהשתמשו בהם היו מאותו
סוג שגרם להתפוצצויות בשכונת הקראים. רגשות עוינים
ליהודים היו ברורים באוקטובר 1948. לאחר התבוסות הצבאיות
של מצרים בנגב
הארגונים היהודיים בעולם ובמיוחד הקונגרס הציוני העולמי
תקפו את נוקרשי כאשם, במיוחד שהיה לו ממשל צבאי
ויכל לשלוט ולמנוע מאורעות. הקונגרס האשים את ממשלת אל נוקרש
פארק שהיא ליבתה את המאורעות אלא גם ארגנו אותם
כדי להטות את אי שביעות הרצון של העם מהממשלה
עיתונות העולמית תקפה את הממשל המצרי גם
באירופה ובארצות הברית. העיתונאות המצרית כתבה
שכל מה שנכתב בעיתונות זרה היה "שקרים ציוניים”
מעניין שכש חוסין סירי, מדינאי בלתי תלוי,
מונה כראש ממשלה במקום עבד אלהד ב 26/7/1949
החלישו את התקפות העיתונים על הזרים ועל היהודים
במצרים. ומעניין הודעה רשמית הופצה שמגלה
שההתפוצצות ברבעים השונים בקהיר שנטען שנזרקו על ידי
מטוסים ישראלים, האחים המוסלמים
הם ששמו אותם.
שפיטלויב (שליח למצרים להחלוץ בקהיר ב 1948)
ב 3 לינואר 1950 היו בחירות במצרים
הwafd ניצח והוכמה ממשלה בצבא תחת מנהיגה נחאס פשה 
וההגבלות על היהודים הופסקו
מעניין שאף על פי שמשרד החוץ הישראלי דיווח שמצבם
של היהודים ישתפר וירוח שוב ליהדות מצרים.
אומנם הרב הראשי נחום אפנדי אבחן יותר נכון את המצב,
ובמכתב לאמיל נזר בנציגות ישראל בפריס, הזהיר
על אטמוספרה של נקמה אחרי תבוסת המצרים
בפלסטינה, וזה מורגש בחוגים האינטלקטואליים ואוניברסיטים.
אף על פי כן נזר (ציוני פעיל במצרים בעבר) היה אופטימיסט.
ואף על פי כן יהודים רבים עזבו את מצרים ב-1951.
הקהילות היהודית במצרים: ביעות פנים 1948- 1952
ב-15 במאי 1948 אוכלוסיית היהודים במצרים הוערכה
כ80000 נפש, מהם 3500 בקהיר, 25000 באלכסנדריה,
ו10000 בערים אחרות ובמיוחד פורט סעיד וטנטה.
שכונת היהודים בלב קהיר הייתה דחוסה אוכלוסייה
והיתר בלי אזרחות ורובם נהנו מעזרת הקהילה באופן כלכלי.
3500 ב-1948, 2500 ב  יולי 1949, חלק מהם בעלי אזרחות זרה
איכות החיים והתנאים התברואתיים היו יותר טובים
מאלו של ה"מלא" בצפון אפריקה הצרפתית, אבל אף
על פי כן נחותה. בשכונת היהודים הקהילה ניהלה
מוסדות להילחם בעוני ובמחלה: מרכז סוציאלי ומרפאתי,
טיפת חלב, מרכז לחלוקת תרופות ומרכז לחלוקת
לחם. במיוחד מוסדות אלו של הקהילה היו מאוד מועילים
להבטיח קורת גג, שרות רפואי עם הנזקים שנגרמו
לשכונה ביוני, יולי, ספטמבר 1948.
ב 1948 צעירי היהודים בקהיר ואלכסנדרה היו עוד
מושפעים מהתארגנות צרפתית. השפה הצרפתית היא
השפה העיקרית עד מאי 1948 בבתי הספר של הקהילה,
ובמיוחד בבתי הספר בקהיר La grande Ecole de la Communauté
israélite , Ecole Abreluay Betesh , la Goutte de lait
(4 בתי ספר בקהיר מהן 2 בשכונות היהודים)
(שניהם בשכונות היהודים) Ecole Green 
באלכסנדריה. צרפתית ואיטלקית la grande Ecole de la
6 בתי ספר Communauté , le lycée juif , le Petit lycee
L'Ecole du Baron de Menasce , L'Ecole maimonide
de la Renaissance , L'Ecole la Pespolo
יש לציין שכל המורים לעברית וליהדות שפעלו במצרים בבתי הספר היהודיים
אחרי 1948 בתי הספר של הקהילה הוכנסו תחת  
באלכסנדריה ובקהיר הובאו מהארץ על ידי הקהילות וגם הועסקו על ידן
ביקורת הדוקה של משרד החינוך המצרי והיו צריכים  
לשנות את תוכניותהם. ערבית וחינוך ערבי נעשו
העיקריים כתהליך לשנות את בתי הספר למצרים.
חינוך יהודי סבל, לעברית ויהדות הוקצבו רק 4 שעות
לשבוע, כנגד 14 שעות לצרפתית ועשר שעות לערבית.
והיה פחד שהשלטונות ישתלטו לגמרי על בתי הספר היהודיים.
בעיה נוספת רצינית של מנהיגי הקהילה ושל ההורים
הייתה ב-1940 הכניסה לאוניברסיטה - יהדות מצרים
הדגישה מאוד את הצורך בחינוך גבוה. גם לפני 1948 נהיה
קשה מאוד להתקבל לאוניברסיטאות. - ב1949 מעטים התקבלו
באוניברסיטאות פואד ופרוק ורק משפחות מיוחסות בעלות קשרים
יכלו להצליח לרשום את ילדיהם לאוניברסיטאות.
אחרים בעלי אמעים שלחו את ילדיהם לאוניברסיטאות באירופה.
המשפחות הלא עשירות היו צריכות להפסק את למודי ילדיהם
לאחר בית ספר תיכון. והלכו לעבודה במסחר ובעסקים.
צעירי היהודים לא הלכו לעבודות כפיים ומקצועות.
מ מאי 1948 ועד קיץ 1950 2000 יהודים עזבו
את מצרים בגלל המלחמה. היהודים העשירים השקיעו כספים
בישראל בלי לעלות, והפחות עשירים
התעניינו בעלייה.
ב 1951-52 במצרים הוצפה בתוהו ובוהו.
ב 8 לאוקטובר 1951 הממשלה הופדית הכריזה את ההסכם מאבק התחיל הופד והמפלגות האחרות המתנגדות לארמון האנגלו מצרי.
ב 8 לאוקטובר 1951 הממשלה הופדית הכריזה את ההסכם
מ1936, ומ1899 על ממשל משותף אנגלו מצרי מבוטל
והכריזה על איחוד מצרים עם סודאן. ובאותו זמן ממשלת הופד
דחתה הצעה של ארצות הברית, בריטניה וצרפת ליצירת
פקוד בעלי ברית להגנה על המזרח התיכון. כוונת ההכרזה
של 8 באוקטובר הייתה יציאת הבריטים ממצרים, אבל הבריטים
לא יצאו מסואץ, מתחים הביאו להתנקשויות
בין הכוחות הבריטים, וכוחות גרילה של קיצוניים, סטודנטים
ופועלים, בעידוד השלטונות. ההתנקשויות בין הצבא הבריטי
והגדודים המתמרדים בין נובמבר 1951 וינואר 1952 באו לשיאם
בקרב אסמאעיליה.
המשטרה המצרית לא יכלה או לא רצתה להשליט את הסדר
והאפד אבד את הרסן. - הארטילריה והמשוריינים הבריטים
שברו את ההגנה המצרית, וב 26 לינואר 1952 הפגנות
ענק נגד הבריטים התרחשו בקהיר והתפתחו לביזה ושוד.
ובזה "השבת השחורה" הוא יום ידוע בהיסטוריה המצרית.
מספר גדול של חנויות כלבו, בתי קולנוע ובתי מלון ומשרדים
סבלו הרס. הנכסים של יבנים, ארמנים, יהודים היו 
מטרה אבל גם רכוש של מוסלמים מצרים.
כתוצאה, המלך פרוק פיטר את ממשלת הואפד ומינה
עלי מהר, עצמאי שמרני כראש ממשלה - לוחמים מצרים
הוצאו מאזור התעלה.
ומינואר 1952 ועד 20 ליולי התחלפו 3 ראשי
ממשלה שלא הצליחו לשלוט, ורק ב-23 ליולי 1952
היתה המהפכה של הקצינים שהביאה לעלית גמאל עבדול
נאסר לשלטון.
מחתרת ציונית מנוהלת על ידי ישראל. פעילות
המחלקה למזרח התיכון של הסוכנות היהודית מ 1949 עד 1954
באוגוסט - ספטמבר 1948 הוועד הציוני ייסד מחלקה מיוחדת לעניינים
יהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה - בראשו היה יעקב
זרובבל ורוב שליחיו היו מהשומר הצעיר. התקופה היתה
של מלחמת של סוריה, עירק ירדן ומצרים היו במלחמה עם
ישראל, ובכונה לגייס כל המקורות כדי להציל את
היהודים "מדמורליזציה כללית”.
השליחים אורגנו ונשלחו לידי המוסד לעלייה, פעלו
במחתרת, ומנוהלת על ידי אלי פלג (מהשומר הצעיר) שהיה
בעצמו שליח במצרים מ1946 ועד 1948 מטעם השומר הצעיר.
בפריס. דרך פריס וירושלים המוסד לעלייה פעל בארצות
צפון אפריקה ובמצרים, ומסרדו בטהרן פעל
לקשר חיוני עם יהדות אפגניסטן - המשרד בירושלים היה
אחראי על יהדות לוב, תימן ובורמה.
עם חתימת הסכם הפסקת האש מפברואר 1949 בין ישראל
למצרים, בירושלים העריכו שפגה הסכנה המידית על יהדות מצרים,
אומנם המוסד לעלייה לא קיבל הערכה זאת ודרש עלית
הצלה ממצרים ומרומניה.
ובגלל הקשיים של העלייה ממצרים באותם ימים, אורגנה
וחוזקה ההגנה העצמית של על ידי צעירי תנועות
הנוער הציוני הציונות.
אף על פי שהיו ארבע תנועות נוער במצרים (השומר הצעיר,
הבונים, דרור ובני עקיבא) השומר הצעיר שלטה
בעזרת מנהיגיה במוסד לעלייה של העלייה ממצרים. ומסיבה
זאת דרך הדוחות ששלחה לארץ נתנה תמונה 
כאלו השומר הצעיר הייתה התנועה הציונית
הגדולה ביותר במצרים, דבר שלא היה נכון. השליחים
של השומר הצעיר יכלו לדווח על השומר הצעיר. התנועות
האחרות, היות ועבדו במחתרת כל אחת לבד, השליחים
שלא היו בקשר איתן לא יכלו לדווח עליהן,
טענות רבות של יתר התנועות על שליחי השומר הצעיר
על קפוח גם בתקציבים לתנועות.
בכל התקופה מ-1950 עד 1952 נעצרו לא רק פעילים
של תנועת הנוער אלא גם שליחים (של השומר
הצעיר ושל תנועת הבונים).
המשטרה במאי 1951 עצרה את הנהגת השומר
הצעיר בקהיר במשך חודש ימים ובחפוסים מצאה ספרות
מרקסיסטית שהגיעה מצרפת ומישראל וגם מסמכים
וחומר פרופגנדה של התנועה הציונית, של ההיסטוריה 
של השומר הצעיר, ורשימות של חברי התנועה, ושל התורמים
לתנועה. איש ממשל חשוב של מצרים ספר ל[?]
שיהודים מסוימים הודיעו למשטרה על הקבוצה שנעצרה
ולפי סיקורל ושליח העלייה האשמים היו כ 30 חברי
השומר הצעיר שגורשו מהתנועה הזאת בגלל דעותיהם
שהיו בעד מרקסיזם ורוסיה הסוביאטית ונגד הציונות וישראל
שני עורכי דין חשובים גויסו על ידי נציגי
המוסד לעלייה בעזרת מנהיגי הקהילה והביאו לשחרורם.
 העלייה לישראל 1948-52
תפקיד הארגון הציוני המחתרתי ושל המוסד לעלייה
I ארגון העלייה במחתרת 1948 – 1949 היוזמה המקומית
קהיר כמטרת למוד
בין האביב לסתיו 1948 רוב מנהיגי "החלוץ" "בני עקיב
והשומר הצעיר" והשליח של החלוץ שמואל שפיטלניק נעצרו,
שפטלניק ואחרים נשלחו לאל טור בסינאי.
כל השליחים ברחו ממצרים ב 15 למאי 1948
ועזבו את תנועות הנוער בלי הדרכה אידאולוגית.
וזאת עד 
לאביב 1949 עם הגיעו של השליח של המוסד לעלייה.
אלי פלג מהשומר הצעיר היה במצרים עד 25 למאי 1948 ועסק
גם בעלייה. הוא גם מסר את האחריות לעליה להשומר הצעיר
במצרים. ניסיון לארגן ועדה מ 3 תנועות הנוער (השומר, הבונים
ובני עקיבא ) עמד כמה חודשים, אבל השומר הצעיר חיסלה אותו.
והשתלטה גם על העליה וגם על המימון שנשלח מהיישוב לתנועות
הנוער. תלונות על כך הגיעו ליישוב מתנועות החלוץ (מפאי)
ובני עקיבא. אבל בפאריס ישב אלי פלג מהשומר הצעיר
כנציג הסוכנות והמוסד לעלייה. ודוחותיו של אלי פלג לעיתים
לא היו מהימנים. ושליטת השומר הצעיר בקהיר בעליה היתה
מוחלטת, פחות באלכסנדריה ולא קיימת בפורת סעיד, טנטה
ומנסורה.
של צעירים וחברי תנועות 
הנוער הציוניות.
בזמן שהעליה ממצרים הייתה במספרים קטנים לפני 5 מאי
1948, הכרזת המדינה שינתה את המצב: יהודים שאפו במספרים
גדולים לעלות ארצה או לעזוב את מצרים. פעילי העלייה
התקשרו עם היהודים במקומות עבודתם, בבתיהם, בביתם, בקרני רחובות
כדי לשמוע על רצונם. אבל התקנה מ 25 למאי 1948 הקשתה
בצורה בלתי אפשרית על כולם גם בעלי נתינות זרה, גם יהודים מצרים
וגם על אלה שלא הייתה להם שום נתינות.
בתקנה זאת, כל מי שרצה לעזוב את מצרים מהיהודים
היה צריך לקבל ויזה מיוחד ליציאה ממצרים.
ואם לחזור: ויזה לחזרה.
דרך ראובן פילפול (עורך דין של חברה מכובדת
במצרים) שהיה איש השי ואחר כך משרד החוץ הישראלי
במצרים) המוסד לעלייה והסוכנות היהודית הנחו
את פעילי העליה להציג את עצמם כנציגי
מחלקת העליה של הסוכנות וכאנשים רשמיים המורשים
על ידי מדינת העליה לעודד את העליה - וזאת כדי
להרים את המורל של יהודי מצרים בזמן המלחמה כדי שירגישו
שישראל מאחורי המאמצים להצילם. ועם הזמן ארגון העליה
התפתח ובו מנהיגים שלא היה להם קשר עם המועמדים לעליה
ופעילים שעבדו בשדה.
שבועות אחרי התפרצות המלחמה הלחץ
היה כבד על הפעילים למציאת מסמכים כדי לאפשר עלייה
וגם לסדר ספינות לעליה. אף על פי שהשלטונות במצרים
העדיפו להתעלם מהעלייה הבלתי לגלת עד כמה שאפשר, הם
מדי פעם עצרו יהודים כדי להוכיח שהשלטונות אנתי ציוניים.
כל קבוצת מארגנים הייתה מ3 איש שקיבלו הוראה לא להחזיק מסמכים
מסוכנים, ולא לפגוש אחרם מארגון העליה אלא אם זה היה
בקשר עם העליה. לכל אחד מהפעילים היה כינוי וכל עדוד
וארגון העליה בוצע במשנה זהירות ובחירה קפדנית!
כש מפגש נקבע אם מועמד לעליה במקום מסוים, הפעיל
לא חיכה יותר מ 15 דקות. - והכל נעשה כדי לעורר חשד
השימוש בטלפון היה מזערי ביותר למנו צתות.
היות והיה צריך קשר עם חברות האוניות ומשרד
כדי לספק את המידע הבסיסי לעולים, וזאת בצורה מחתרתית
נקשר קשר עם סוכנות הנסיעות סיטון בקהיר בבעלות מנשה סיטון.
ואף על פי שהקשר איתו היה על בסיס כלכלי, הוא נבחר בגלל
התלהבותו לציונות, ובגלל הקשרים הנרחבים שלו במשטרה, במכס
ובמשרד הפנים. ופעילים של העליה עבדו בתוך המשרד של סוכנות 
סיטון שנעשתה במשרד לעליה בקהיר.
ותודה לעזרתו של סיטון המחתרת הציונית הצליחה לקבל
תעודות מזויפות, ויזות, ואישורי יציאה. הוא לא רק ידע
לשחד קונסוליות זרות אלא גם היה בקשר טוב עם חברות
ספינות וקברניטי ספינות.
אחרי שנפגש בקרן רחוב עם פעיל העליה, המועמד
לעליה, אחרי שיובט[?], הוא היה מוזמן להופיע
בסוכנות של סיטון כדי לפגוש המארגן
של העלייה שעבד שם, ואז קבל מידע על סדר הנסיעה
תאריך, לאן להגיע לאלכסנדריה (נמל היציאה) לפגישה
סופית עם הפעילם, ושמות עובדי הסוכנות בנמלי אירופה -
ואז היו בוחרים איש מבינהם לתפקד כראש הקבוצה, שנושא
את רשימת העולים ולהיות נציגם.
הקושי העיקרי של העולים היה מסמכי היציאה/פספורטים,
ויזות, laissez-passer. בעלי נתינות זרה הקושי לא היה
רב. הקושי (העיקרי) היה עם אלה שלא היה להם נתינות שרצו
בכל תוקף לצאת בחצי השני של 1948. נוסף על
מאמציו של סיטון, פעילי העלייה גם דאגו לנשואי
סרק בין יהודים בעלי פספורט זר לבני זוג בלי נתינות
כדי שיוכלו לצאת בלי קושי רב. שמות של צעירים
בעלי נתינות זרה שנפטרו, וברשות המשפחות השתמש
בשם הצעירים שנפטרו כדי לקבל פספורטים לעולים
בלי נתינות, וזא בגלל שהנפטרים לא היו מדווחים
לקונסוליות. אם מועמדים לעליה לא היו מצליחים בכוחות
עצמם לקבל laissez passer, סיטון היה מתערב
לקבל את המסמכים על ידי שיחוד עובדי משרד הפנים המצרי.
כמובן המשטרה השגיחה על משרדו של סיטון
משרדו של סיטון היה המפגש של אנשים שונים שעזרו לעולים
ושל המהלכים הכלכליים עם חברות השפינות, ואנשי ממשלה
שעזרו לקבל ויזות ופספורטים. ולהכין את הרשימות של העולים
ולאסוף את הכספים הנחוצים.
אחרי יציאתו של אלי פלג, הקשר של מחתרת
העליה במצרים עם המוסד לעלייה באיטליה וצרפת
לא היה תמיד פועל ומתמשך. אחרי תפיסתה
של יולנדה הרמור באוגוסט 1948 האחריות 
על הקשר עם הארץ נפל על פילפול שבנסיעותיו
לצרפת ולאיטליה העביר כספים למחתרת של העלייה,
כספים מעלים מאוד שבאו מהמוסד לעלייה, מהסוכנות, ממשרד ה[?]
הישראלי. והכספים לא באו בצורה בצורה סדירה.
במרץ 1949 מחלקה לעניינים ערביים של המוסד לעליה נוסדה
בתוך המוסד לעליה בפריס בהנהגתו של אפרים שילו. ומאז
התמנותו, יחס יותר רציני התבטא לעליה המחתרת במצרים
והכספים הגיעו בצורה סדירה. ומחתרת הצליחה
להרים תרומות מעשירי הקהילה ומהעולים היותר עשירים
כדי לממן את עלייתם של העניים.
יש לציין שהסכומים הקטנים שהועברו דרך
פליפול היו רק בחלקם לעליה. יתכן שחלק מהכסף בא מהג'וינט
המחתרת הצליחה לקשור את מנהיגי הקהילה בקהיר
ובאלכסנדריה לתרום לעליה. מנהיגי הקהילה עזרו
הרבה לעליה המחתרתית. הקהילה עצמה באלכסנדריה
ובקהיר עזרו בסכום של אלף לירות לחודש כל אחת, וזא נוסף
על תרומות המנהיג. מחלקות מיוחדות בבתי החולים היהוד
בקהיר ובאלכסנדריה נפתחו לבדיקות הרפואיות של העולים
בהסכמת מנהיגי הקהילות. מנהיגי הקהילות היו נכונים
לעזור לעליה בצורה איתנה. על תנאי שזה יעשה בלי לעורר
תשומת לב צבורית, ובלי קשרים, אלא המעטים ביותר ורק עם
מנהיגי ארגון העליה הגבוהים ביותר.
באוקטובר 1949 כשהוחלט בישראל על צמצום העליה ממצרים
למכסות קטנות חודשיות
בגלל קשיי קליטה בארץ, מנהיגות הקהילות איימה להפסיק את עזרתה
וזאת היות ורבים מהמועמדים לעליה מכרו את רכושם, והיו 
על סף עליה. ולזאת מנהיגות הקהילות הודיעה למוסד לעלייה בפריס 
שהיא תפסיק את עזרתה.
מה היה יחסם של השלטונות המצריים כלפי העלייה של היהודים?
היחס היה מורכב. עד כמה ידעו השלטונות על ארגון העליה
המחתרתי בין מאי 1948 ועד אביב 1949? כנראה הם ידעו
טוב מאוד מה מתרחש. עד להירצחו של ראש הממשלה אל נוקראשי
בדצמבר 1948 על ידי חבר של האחים המוסלמים השלטונות לא הרשו
יהודים ללא נתינות או בעלי נתינות מצרית לעזוב את המדינה.
זאת לא אומרת שהם לא רצו שיהודים ומיעוטים אחרים יעזבו
את המדינה סוף סוף. 3 סיבות היו לסרוב השלטונות ב1948 
שהיהודים יעזבו את מצרים. (1) המצב הפוליטי והחברתי במצרים המעורער
לא הרשה שהמנהיגות הפוליטית תסכים או תרשה את יציאת היהודים:
השלטונות פחדו שהיהודים שרכושם לא נתפס על ידי כונס הנכסים
יבריחו את רכושם לחול בתקופה קריטית של משבר כלכלי.
(2) פוליטית לממשלה הייתה אופוזיציה חזקה מכיוונים שונים
כל ליברליזציה של העליה של היהודים היתה מתפרשת על ידי 
האופוזיציה כנתיה להיכנע לישראל או לארגונים היהודיים באירופה
ובארצות הברית. (3) מדיניות ערבית חיובית לעליה הייתה מזיקה
לקשרי מצרים עם המדינות הערביות האחרות שהיו עדיין במלחמה
עם ישראל.
בארגון המחתרתי של העליה היו בטוחים שהשלטונות ידעו
הרבה מאוד על ארגון העליה, היות והם ארגנו מעקב מסביב
לסוכנות סיטון לנסיעות. אבלם לא פעלו יותר מדי, כל הזמן שהפעילות
היתה מאורגנת בשקט.
נקודת המפנה - מדיניות מצרית ונוכחות שליחי
המוסד לעליה: קהיר 1949-50
באפריל או מאי 1949 בשליחות מישראל פעלו בקהיר מטעם המוסד 
לעליה -אליהו ברכה ("מקסי”) יליד אלכסנדריה, אחד העולים הבלתי לגליים
ב"מבצע פסח" (1946), וחיים שאול ("פול”). ברכה היה אז 
שייך למפאי, וחיים שאול ל"השומר הצעיר”.
למה 2 שליחים נשלחו. האם שליחותם הפסיקה את הריב בין תנועות
הנוער ועזרה לאחדות ציונית? השליחים באו היות והעליה ממצרים
גדלה מאוד, והיתה בעליה רצינית, והיה צורך לדאוג לבעיותהם
החברתיות והרפואיות, וגם כדי לחזק את המורל של הפעילים
המקומיים של תנועות הנוער. יתכן מאוד שהמוסד לעליה
שלח את שני השליחים ברכה ושאול למצרים כדי ליצור
שיוי משקל פוליטי בין החלוץ (מפאי) והשומר הצעיר
(מפ"ם).
באותה תקופה השלטונות נטו יותר להרשות ליהודים ללא נתינות
באופן בלתי רשמי, 
לצאת. הם התנגדו ליציאת יהודים בעלי
נתינות מצרית. ניצני השינוי במדיניות באו לאחר חתימת
הסכם הפסקת אש בין מצרים וישראל בפברואר 1949.
המלחמה בין שתי המדינות באופן מעשי תמה.
ממשלת אברהם אלהדי ואחר כך של חוסין סירי היו עסוקות מאוד
במאמצים לשקם את כלכלת מצרים על ידי עדוד השקעות זרות. 
השלטונות לא רצו להראות כפוגעת בזכויות של המיעוטים 
הלא מוסלמים. השינוי החיובי הזה לא
הסתמצם לעליה. ב 1949 והתחלת 1950 עם הגיע 
מפלגת הואפד לשלטון, לרבים מהיהודים של רכושם ואפס
הוחזר להם. העצורים שוחררו בצורה הדרגתית וההתקפת
הארסיות האנטי ציוניות בעיתונאות צומצמה זמנית
בגלל הקשיים הכלכליים והאי ביטחון המדיני במדינה
יהודים רבים רצו לעזוב. רובם, בעיקר עניים, המעמד בינוני 
הנמוך והמעמד הבינוני ראו בישראל אפשרות להתישב.
בברור שנעשה באמצעות פילפול נרמז שהשלטונות לא
יתנגדו ליציאת יהודים כל זמן שהמטרה ה"מוצהרת”
תהיה לנסוע לאירופה.
ייתכן מאוד שבאופן סודי ומאחורי הקלעים עם חתימת הסכם
הפסקת האש הוחלט על שחרור האסירים במחנות הריכוז במצרים
וגם לארגון בלתי רשמי של העליה הבלתי לגלת. אף על פי כל ההצלחות
האלו, מה שבטוח: היוצאים לא יורשו לחזור למצרים.
המוסד לעליה קבל ידיעה שועדת עליה נוסדה 
מנציג של כל אחת מ3 התנועות השומר הצעיר, החלוץ
ובני עקיבא. אבל היריבות בין התנועות החלוציות
המשיכה. ובמיוחד לאחר ששני שליחים מתנועות יריבות
הגיעו לארץ. השומר הצעיר ראתה בשאול את נציג העליה,
והחלוץ ובני עקיבא את ברכה כמדריכם. אף על פי שברכ
נסה בכל כוחו להוכיח שהוא רחוק ממפלגתיות,
שאול ומנהלו אלי פלג בפריס האשימו אותו שהוא
רצה להוריד מהשפעת השומר הצעיר במצרים. 
ברכה חזר לפריס באוגוסט 1949 ודיווח לדרגות
הגבוהוים, והוחלט שברכה יהיה המתאם היחיד
והוא חזר בספטמבר 1949 והוא פעל עד פברואר 1950. 
אלי פלג בפריס (השומר הצעיר) המשיך לסכסך בין תנועות
הנוער כפי שפעל לפני כן.
ברכה בחר בצעיר מהחלוץ לעזור לו: יוסף פיצ’וטו
("פיק") שנעשה נציגו העיקרי ויד ימינו בכל דבר הקשור
בארגון המקומי של העליה וגם בקשר עם הקונסוליות.
ברכה בפברואר 1950 הוחזר ונשלח לאלג’יר לעזור בארגון
העליה מצפון אפריקה. (קרוב לוודאי בלחצו של אלי פלג)
התפתחות נוספת היתה בזמן שהותו של ברכה במצרים.
וזאת הוצאתה ההדרגתית של סוכנות הנסיעות של סיטון
לסוכנות אחרת ובה 2 שותפות אחד נוצרי קופטי ואחד יהודי.
כבר בנובמבר רוב רשימות המועמדים לעליה הועברו לסוכנות החדשה 
וזאת בגלל הרגשתו של ברכה שנאמנותו של סיטון הייתה בסימן שאלה.
מסוף 1949 קבוצות רבות של עולה עזבו את מצרים כל חודש
כל קבוצה של לא יותר מ 250 איש. וכבר בספטמבר 1949 הועברו
כל סידורי הנסיעה לסוכנות החדשה. סיטון הפסיק את עניני העליה
באוקטובר 1949 כשהוא עזב את מצרים
כשליח ברכה התאים את עצמו לתנאי המחתרת. אף על פי שהוא
גם הונחה לתת הדרכה חינוכית לתנועות הנוער, הוא שמר על
פרופיל נמוך והסתפק בעליה- הוא שתף פעולה רק עם
אנשים מעטים (מנהיגי המחתרת). הוא לא פגש אף פעם
מועמדים לעליה - כשהיה חייב לדבר עם חברי המחתרת שלא
היו המנהיגים, הוא השתמש בשיטה של שליחי ההגנה
לחול לפני 1948 (הוא עמד מאחורי וילון קהה). הוא רק לעיתים
רחוקות בקר באלכסנדריה, עיר מולדתו, כדי שלא יזוהה על ידי חברים
לשעבר, ושכנים. 
עיקר הבעיה היא של היהודים בלי נתינות (35 עד ארבעה אלף
משמונים אלף יהודי מצרים). כשהשלטונות נתנו ליהודים לצאת
זאת הייתה רק צעד אחד אמנם חשוב. ממשלות אירופה
אלהן היו צריכים לשהות היהודים במעבר לא רצו
לשתף פעולה. מדינת ישראל והסוכנות היהודית היו מוכרחות
לתת בטחונונות קשות שמטרת אנשים אלו הסופית היא באמת 
ישראל. בזמן שכשהעולים היו במספרים קטנים המחתרת דאגה
למסמכים מזויפים בלי לעורר חשד, כעת עם עליית
מאות רבות של יהודים כל חודש מ יוני 1949, היו צריכים סדורים
מיוחדים עם האירופים. רשימות חתומות על ידי "מקסי” (אליהו
ברכה, היו מגיעות למוסד לעליה באירופה, שהיו מעבירים אותן לשלטונות
איטליה או צרפת, שהיו נותנות הוראה לקונסולים שלהם במצרים
לתת ויזה לכניסה לאיטליה או לצרפת לרשימה של האנשים. ואז
אחרי קבלת ויזה סודרו סדורי העליה. העולם שהגיעו
לאיטליה שוכנו עד לעליתם לארץ במחנה העולים בברינדיזי
ואלו שהגיעו לצרפת במרסיל.
ולזאת העלייה ב-1949 נקראתה העליה השקיטה אף
על פי שארגונה נעשה במחתרת. היה צורך תמיד “לדם חדש” בארגון העליה
היות והפעילים אחרי תקופות מה גם הם עלו, והיה צריך להכין מחליפים
מאמרים היו בעיתונות המצרית שהיהודים שיצאו ממצרים
הגיעו לישראל. “אל אהרם" כתב ב1950 "עכשיו ברור שהיהודים שעוזבים
את מצרים שמגיעים לצרפת ואיטליה ממשיכים משם לישראל, כוונתם הסופ
באוקטובר 1949, בגלל קשיי קליטה בארץ של העליה ההמונית
מתימן, מעירק ורומניה, והיות והוצאת היהודים מארצות אלו היו
של "עכשיו או אף פעם” המוסד לעליה פקד על 
ברכה לשלוח רק אלף עד אלף ומאתיים לחודש ולא יותר.
ברכה ומנהיגי העולים הגיבו באמירה שאי אפשר למנוע יציאת
אלו שכבר עברו את הבדיקות הרפואיות וכבר אושרו לעליה
כשהעולים שמעו על ההוראות החדשות, הם אימו לעשות הפגנות
ליד משרד הנסיעות. יהודים רבים עזבו את עבודתם, מכרו את רכושם
והיו מחכים לויזה ולסידורי נסיעה. רבים פרצו למשרד העליה באלכסנד
בנס, המשטרה לא התערבה, אחרת קשים רצינים היו יורדים על ארגון
העליה בעיר זאת
העלייה ממצרים מ 1950 עד 1952
בשנת 1950 מדיניות “מכסות העליה" שהוכנסה בישראל
נמשכה - ב 19 ליוני 1951 בנימין עיברי וצבי הר זהב ממוסד
העלה בצרפת שלחו הוראות לכל נציגיה, רשמיים ובלתי לגלים,
במורוקו, אלזיר ומצרים. בגלל קשיי הקליטה בארץ השליחים
חייבים לדבוק בצורה הדוקה להוראות הבאות
(1) אסור לעבור את המכסה שהוחלט עליה לכל מדינה. -
אך כל חריגה מהמספר צריכה לקבל אישור קודם
(2) לכל קבוצה, ראש קבוצה שישא את רשימת העולים הרשמית
(3) כל עולה חייב לעבור בדיקה רפואית הדוקה, ולשאת אתו אישור רפואי
שרופא בדק אותו לפחות שבוע לפני נסיעתו
(5) כל מקרה סוציאלי קשה (אלו שלא יכולים לעבוד, או שהם לא רצויים
מבחינה סוציאלת) הטיפול בהם יהיה על חשבון התקציב שהוקצב
לשליח למדינה זאת, במקרה ולא יצליחו להחזירם למדינה ממנה הם 
באו
(5) עדיפות לעליה: צעירים וחברי תנועות נוער חלוציות, רווקים ורווקות
עד גיל 40, זוגות עם ילד אחד או שניים, לא בני 6 שנים ויותר.
(6) אסור בצורה החלטית לשלח זקנים, נשים בהריון ונשים עם תינוקת
כמובן, כשהוראות אלה הגיעו לשליח ולוועדת תעליה
בקהיר, שהייתה מורכבת מהחלוץ, דרור, השומר הצעיר,
ובני עקיבא, היו תגובות התנגדות של Protest.
ובמכתב solenel נמרץ דחו הועדה והשליח את קצוץ
המכסה ל 300 נפש כל חודש וביקשו לפחות 600 איש כל חודש
ובחודשי הקיץ הרבה יותר. וביקשו להתיחס לעליה ממצרים
לעליה מארץ אויב, כפי שהתחשבנו בבעיות יהודי תימן
עירק ורומניה.
"זילבר" ("Cilbert") שבא לאחר ברכה, לא היה פחות
בוטה, והעלה אותם בעיות שהעלה ברכה ב1949.
עולים מכל הגילם חייבים לצאת את מצרים. יהודים
שרוצים לעלות לארץ אי אפשר לעשות הפליה
מכל סוג ולמנוע מהם את זכותם הקדושה. בתגובה
להוראות הסוכנות היהודית מ 19 ביוני 1950, "זילבר" 
הסביר לממונים עליו בספטמבר 1950. 
הביטחון הלאומי והמצב הכללי מאוד מתוח. אחרי הידיעות 
על גירוש 4000 ערבים לרצועת עזה, העיתונות המקומית
משלחת מבצע פרופגנדה נגד היהודים,
והיו בקשות שהממשלה תבצע פעולות הגמול. הוזכר 
שהמלך פרוק חזק בקשה זאת. הצעות אחרות כולל הכפלת
ארבע מיליון לירות מצריות של יהודי מצרים לכסות את צרכי הפליטים
העיניים, וגרוש כל היהודים ממקומות עבודתם במנהל הממשלתי 
המצרי... כל השמועות האלו מכניסות את הציבור היהודי לפניקה.
וזאת בזמן שאנו אומרים ליהודים יום ולילה לחכות ושאי
אפשר לצאת כעת. באלכסנדריה כבר היו ויכוחים צעקניים
וחלונות משרד העליה נשברו. בקהיר עולה אחד איים במכתב
אם כל היהודים לא יוצאים לישראל, בזמן שכל ההודעות בישראל
מודיעות לכל היהודים בכל מקום
שכל יהודי “מנער ועד זקן" רצוי - הוא ימסור למשטרה
את שמות הפעילים של העליה. אני מצרף רשימה של בקשות לעליה
של זקנים ואחרים... אני מעביר לך את בקשתינו, כדי שיתיחסו
אלהן ברצינות ושיברו לישראל ושתשובות תתקבלנה. האנשים 
האלו אינם יכולים להתקשר למשפחותיהם בישראל ואתם תקותם
היחידה". אנו מנסים להרגיעם על ידי שאנו אומר
להם שאנו עושים למענם ברור בארץ, ובזאת רק אנו 
מצליחים לשכנעם להשאר עוד במצרים. אם בקשותהם ילכו 
לאבוד או יזרקו לסל, יום אחד תמצא את האנשים האלה בSedney
באוסטרליה. הם כבר לא יאמינו לנו וימצאו דרך לצאת 
בלי עזרתנו. 
המוסדות בישראל לעיתים קרובות הסכימו לעיתים קרובות
שיותר יהודים יכנסו לישראל ממצרים מאשר ההקצבה.
כמובן מדיניות ההקצבות המוגבלות של יהודים במצרים אכזבו
מאוד את יהדות מצרים. אפילו באוקטובר 1950
103 יהודים שהגיעו למעלה מההקצבה לאיטליה לא נקבלו
למחנה העולים בברינדילי.
יש לציין שיהודים רבים לא רק בעלי נתינות זרה,
אלא גם אלו בלי נתינות התארגנו ויצאו את מצרים בכוחות
עצמם, ולא דרך ארגון העליה. למשל קבוצות קטנות
יצאו לישראל ב1949 דרך רודוס וקפריסין במטוסים. וביניהם 
אנשים שלא היו עוברים את הבדיקות הרפואיות ולא היו מאושרים. 
הוראות נתנו לנציגי העליה באתונה לעקב החולים ביוון, 
אלא אחרי שיטופלו. המארגן היה רימונד בושה
היו גם מארגנים אחרים שהתגברו על ההקצבה של הסוכנות
ומצאת 15/9/48 ועד 31/12/1949 ועד 7.268 יהודים ממצרים
עלו לארץ. ומ 1948 ועד 1950 עלו 21.500 עולים ממצרים
אף על פי המהפכה המצרית של יולי 1952 פתחה שינויים גדולים
במצרים, ועל פי המשפט של ציונית המואשמת בריגול ובחבלה
במצרים ב1954, לא היו מהלכים דרסטיים נגד רוב היהודים, 
רק יהודים מעטים חשבו שיש עתיד ורוד ליהודים במצרים.
המצב השתנה בצורה קיצונית בסוף 1956 
עם מלחמת סינאי, ואז שוב הוטלו הגבלות על היהודים
ורכושם הושב בידי כונס נכסים. ב1956 ו957 עלו יותר מ 1400 יהודים
ממצרים.
העליה. טום סגב כותב שאנשי המוסד לעליה היו
מחסידי ה העליה המוגברת הנאמנים בלי להתחשב עם
אפשרויות הקליטה של ישראל. הם לחצו על ראשי הסוכנות היהודית 
להגדיל את המכסות שנקבעו. - נוסף על גורמים הומניים
ועל מסירותם של שליחי המוסד לעליה, המוסד לחץ על 
הגדלת מכסות העליה כדי למנוע ירידה בהשפעתו,
שקרתה לאחר הכרזת המדינה. המוסד לעליה
נהנה ממדה רבה של עצמאות בענייני עליה "ב", והוא לקח
חלק נכבד בארגון בריחת היהודים מאירופה. אחר כך הוא
נעשה זרוע תפקודית של מחלקת הליה של הסוכנות היהודית.
אף על פי שיצחק רפאל ראש המחלקה לרוב עבד הגדלה 
זרוז העליה, מעמד, היה לא קל, ולא תמיד התייחסו אליו 
ברצינות יתר ראשי הסוכנות היהודית וממשלת ישראל.
ובאותו זמן, אף על פי עדודו לעליה מוגבת, רפאל החליט 
להמעיט מהשפעת המוסד לעליה בכוונה לנטרל לגמרי 
היחסים המתוחים בין המוסד לעליה למחלקת העליה של הסוכנות
הייתה במיוחד בצרפת ובאיטליה, המרכזים מהם הקשרים 
עם הקהילות היהודיות באירופה המערבית, המדינות הערביות
המוסלמיות התנהלה, ובין השליחים של שני ארגונים אל
אני פעלתי בפורט סעיד ובטנטה שאלות ותשובות.
שאלות על העלייה מהקהילות הקטנות ומפורט סעיד?
האם הארגוני העליה פעלו משם? או שהקהילות הקטנות
התקשרו לארגוני העליה בקהיר ובאלכסנדריה?
ואיך פעלה העליה באלכסנדריה? יודעים שמשרד העליה
פעל באלכסנדריה עד מאוחר ב1954 ובראשו עובדיה דנון 
שהיה פעיל מקומי. הוא פעל במשרד נסיעות בתור
זרוע של המוסד לעליה.
שלישית האם השומר הצעיר המשיכה לשלוט על
ארגון העליה בערים הגדולות אחרי החצי השני
של 1949? או שהחלוץ ובני עקיבא מנעו ממנה
מונופול זה? רביעית אנחנו יודעים שבחודשים
האחרונים של המשטר הישן השלטונות הקשו על 
המארגנים, אבל באיזו מידה?
לשאלה אחרונה יש לי מידע חלקי. לאחר
שריפת קהיר ב 26 לינואר 1952, בנימין אבותבול
("זק") שליח המוסד לעליה עזב את מצרים בבהילות בגלל
סיבות בטחון. העליה המשיכה על ידי פעילים מקומיים.
היו מעצרים וחקירות של פעילים רבים, ביניהם מוריס טואיק
ויצחק לוי. משרדי הנסיעות שעבדו עם המחתרת
נעשו בהם חיפוסם של המשטה, ורשימות של עולים נתפסו,
והוחזרו אחר כך לסוכנות הנסיעות. אומרים ששטות המשטרה האלו 
לא היו חדשות והן נמשכו לעיתים. וזה מוכיח שהשלטונות ידעו
על זהות "עובדי" סוכנות נסיעות אלו בשנים 1948 עד 1952,
ועל שליחי העילה של המוסד לעליה -
ולבסוף המוסד לעליה פורק בישראל ב 31 למרץ 1952,
אומנם רבים מאנשיו המשיכו לפעול בצורות שונות בפעולות
מחתרתיות, ובמיוחד באירופה המזרחית - והיות והסוכנות
היהודית לא פעלה ישירות אף פעם ל"עליה ב" במצרים,
האם ארגון ישראלי אחר ירש תפקיד זה?
ב5 בפברואר 1952 יצחק רפאל דווח לאליעזר אונגר
וליעקב רבס, 2 ממנהלי המחלקה לעליה בצרפת, שבמפלגת 
מפאי הוחלט לפרק את המוסד לעליה. אבל כדי שסוג העבודה המבוצע
על ידי המוסד לעליה ישאר בידי מפאי, היתה הצעה
ליסד ארגון אחר יפעל בפעילויות המחתרתיות.
הומלץ שסדור זה יהיה בלעדית במשרד החוץ הישראלי
תחת השגחתו של ראובן שלוח, אחד המומחים הגדולים
ביותר בישראל בעניינים ערביים ובפעולות מודיעין
שפרסומו המבריק המקצועי היה מאוד מכובד, אפילו
לפני יסודה של ישראל.- הודיעו לרפאל ששלוח יהיה 
האחראי על העליה ממצרים ומסוריה, בזמן
שמחלקת העליה של הסוכנות היהודית תחליף את 
המוסד לעליה במרוקו ובאלזיר. בהם שליחים ישראלים נהנו 
מחופש יותר גדול של תנועה בגלל נוכחות השלטון הקולוניאלי 
הצרפתי
לא ידוע אם ארגון עלה בראשותו של שלוח המשיך את פעולותיו
במצרים ובסוריה, או שהעליה היתה תפקידם של ציונים מקומיים
בלבד. תשובות??