תעתוק
שליחים ועליה
כבר מסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים במיוחד, הפעילות הציונית, הוגברה,
בעזרת השליחים מהמוסדות בארץ: ההגנה, הסוכנות, והמוסד לעליה (האחראי על
על ה"ב" העליה האילגלית). מה 1939 כשהבריטים הגבילו את העליה בצורה רצינית.
נוסף על אסוף כספים על ידי הפדרצויות הציוניות, התחילו תנועת הנוער החלוציות
והפעולה החנוכית בעזרת שליח הישוב. "החלוץ הצעיר" שנוסד בקהיר ב1933
באלכסנדריה ב1934. העיברי הצעיר (השומר הצעיר" שנוסד בקהיר ב 1933
ובאלכסנדריה ב1934. העיברי הצעיר (השומר הצעיר) בקהיר ב1932, - ובני עקיבא
(הפועל המזרחי והציונות הדתית).
באופן זמני התנועה הרביזיוניסטית (Zeev Jabotinsky) פעלה במצרים עד ל 1944
כשנרצח השר הבריטי היושב במזרח התיכון הלורד מוין בקהיר על ידי אליהו חכים
ואליהו בן זורי מהלחי.
תנועות הנוער פעלו בצורה חוקית או כמעט חוקית עד 1947-48.
מאורעות מלחמת 1948 ולידת מדינת ישראל היו נקודת
המפנה בקהילות יהודי מצרים.
שליחי הישוב בארץ למצרים. פעולתם הציונית למען העליה
בין 1942 ומלחמת הקוממיות ב1948 התפתחויות חשובים קראו בקהילת מצרים היהודית:
(1) העליה לארץ ישראל התחילה להתארגן בעזרת הסוכנות היהודית והמוסד לעליה "ב" (העליה הבלתי לגאלית)
העלייה היא בהשראת הציונים המקומיים במצרים, תנועות הנוער החלוציות, הציונים המבוגרים הפועלים
במסגרת הפדרציה הציונית בקהיר ובאלכסנדריה, תנועות הנוער הציוניות החלוציות התארגנו בארגוני צופים.
מ1930: העיברי הצעיר -> השומר הצעיר- החלוץ הצעיר (עם סניפיהם באלכסנדריה ובקהיר), בני עקיבא
(התנועה הציונית הדתית), וצעירי הרביזיוניסטים (חרות ולחי)
עם התפרצות מלחמת העולם השניה, הציונות במצרים, נעשה יותר פעילה תרבותית, ומכוונת לעליה
במסגרת הצבא הבריטי במצרים היו כשבעת אלפים, רובם באזור תעלת סואץ, בקהיר, ובאלכסנדריה
וסביבתם. המצאות החילים היהודים הרימה את הרגשות הגאוה של יהודי מצרים
שתי התנועות (השומר והחלוץ) קבלו אדמה להדרכה חקלאית כדי להכין את הצעירים
לחיים חקלאיים.
באלכסנדריה הייתה אז יותר הצלחה בשנים אלו, היות והרב ראשי מויז ונטורה היה ציוני נלהב, ותמך
בתנועות הציונית, וארבע בניו היו חברי תנועת "החלוץ"!
בקהיר, עיר הבירה, והמרכז הפוליטי והמנהלי, הארגונים היהודיים היו תחת עיניהם הפקוחות של
שלטונות מצרים ותנועות הנוער נסו לפעול בצורה שקיטה. בזמן שהרב מויז ונטורה באלכסנדריה היה ציוני נלהב,
הרב נחום אפנדי רבה הראשי של כל קהילת מצרים, וכנציג הרשמי של היהודים לפני השלטונות, לא הראה
באופן רשמי או צבורי כציוני.
ידוע שהוא צדד בפעולת השליחים בשקט. מזכירו האישי, הרב שואקה, למד תורה בבני עקיבא בקהיר,
בידיעתו ובהסכמתו.
הרב נחום היה זהיר ובאופן פוליטי מאוד מוצלח והוא ידע טוב את הסכנות ליהודי מצרים אם
הם היו בפומבי מצדדים בציונות ובישוב.
הסוכנות היהודית מינתה את לאון קסטרו כנציגה במצרים.
עד 1948 הפעילות הציונית התנהלה בלי התנגדות רצינית מאוד של
השלטונות המצרים והבריטים.
שליחי הישוב- הכנה לעליה 1943- 1946
שליחים, חברי קיבוצים בארץ, נשלחו למצרים לאחר סמניר בארץ, להגנה עצמית לחקלאות,
לשיפור ידיעת הצרפתית וידיעת בעיות הקהילות הגיעו למצרים משנת 1940..
השליחים נשלחו על ידי ההגנה והמוסד לעליה.
תפקידי השליחים 5: (1) הגנה (2) מגבית (3) עליה (4) חנוך ציוני (5) וארגון ובקורת על מוסדית ציוניים
השליחים היו לוי אברהמי בפברואר 1943 שליח ההגנה, שפעל, בנוסף
לחיילים היהודיים בצבא הבריטי שהיו נציגי ההגנה במצרים. ב1945-6 שלמה חביליו
וזק צביה ארגנו את הנוער הציוני להגנה עצמת, כולל תרגילי ירי בתחמושת חיה. וב1946
42 צעירם מקהיר ואלכסנדריה חברי החלוץ והשומר הצעיר נשלחו לארץ, ובקיבוץ
מנרה, עברו הדרה צבאית על ידי מדריכם של ההגנה, ובחזרה למצרים חזקו את הארגון המחתרתי.
להגנה בקהילות, כדי להמנע מהתקיפות שהיו ב 2-3 לנובמבר 1945 לקראת ה 2 בנובמבר
במקומות שונים בקהיר ובאלכסנדריה.
לא היו התפרצויות של אלימות בנובמבר 1946. מחליפו של חביליו, זק צביה
המשיך את הדרכת ההגנה המקומית.
תפקידו האמתי של לוי אברהמי, היה אסוף ורכישת נשק ותחמושת לישוב. הנשק
גרמני שהוחרם על ידי הבריטים אחרי תבוסת הגרמנים.
ההגנה גם פעלה ולאסוף מודיעין על הבריטים, והמצרים. אברהמי ומשה שרתוק
בעזרת מהמחלקה המבנית של הסוכנות היהודית בן אשר מאלכסנדריה גיסו את יולנדה הרמור, אשת חברה מוצלחת במצרים.
יולנדה, ממשפחת גבאי החשובה באלכסנדריה הצליחה להכנס לחוגי האיליתה הפוליטית המיוחסת
במצרים. בהתחלה, היא לא הייתה ציונית, אבל בהדרגה היא נעשתה מעורבת מטעם מוסדות הישוב
מהתחלת שנות הארבעים, וספקה מידע על המשטרה המצרית, ומ 1945 מהליגה הערבית
שמרכזה היה בקהיר.
תפקידי השליחים לא היו מוגדרים, ולעיתים אחד תפקד גם בתחום של השני.
במסגרת הצבא הבריטי במצרים היו כ 7000 חיילים יהודים מהארץ
ולאחר תבוסת רומל באל עלמים, הגיעו שליחים למצרים מטעם הסוכנות, ההגנה, והמוסד לעליה.
בינואר 1944 הועד הפועל הכוני בירושלים מינה את לאון קסטרו כנציגו במצרים
ב1945 ו1946 שלמה חביליו וזק צביה ארגנו את הנוער הציוני להגנה עצמית. וב 1944 42 צעירים
וצעירת מהחלוץ ומהשומר הצעיר עברו בקבוץ מנרה הדרכה צבאית והוחזרו במצרים.
שמות חשובים של מנהיגי הקהילות בתנועה הציונית במצרים:
יעקב ויסמן; בן אשר (שמוצאו מהארץ); לאון קסטרו עורך דין (ממקורביו של המנהיג הלאומי המצרי
המהולל בשנות 1918-19, שפעל במפלגתו הואפד, לשחרור מצרים מבריטניה); ודר אלברט
מוסרי, רפוא, שספג בפריס, בזמן למודי הרפואה, את הציונות של הרצל, ויסד, עם אשתו מזל, וערך
את העתון "ישראל" בקהיר, ב3 שפות: ערבית, עברית, וצרפתית והפיץ את הציונות ואת
הסולידריות עם הישוב בתקופה בין שתי מלחמות העולם.
מלמוד העיתונות היהודית במצרים אפשר ללמוד על הקשר ההדוק בין יהדות מצרים
והישוב בארץ, ולא רק על הפעילות הרבה נגד הנאצים, בקהיר ובאלכסנדריה, וגם על גישת
היהודים ללאומנות המצרית.
העיתון "ישראל" דווח בצורה מפורטת על המאורעות והתקפות הערבים על היהודים והרציחות
בירושלים, וביפו ובפתח תקוה, ורצח יוסף חיים ברנר ב 1921.
ובאפריל 1921 ניחום סוקולוב מהנהגד הארגון הציוני העולמי יצא בקריאה מרגשת
ליהודי מצרים לתרום כספים לקרן היסוד.