תעתוק
(1(
משה גרשוני-
הגנה יהודית החיילים הארצישראליים במצרים
בארצות המזרח
עליה רכש - אימונים וארגון ההגנה בקהיר
יד טבנקין - ינואר 1986
חייל בבריגדה בחיל-התובלה
ערב פלישת צבאת גרמניה לצפון-אפריקה היו מספר יחידות עבריות במצרים, - ולאחר מכן, לאחר
הנסיגה הגרמינת מאל-עלמין, עברנו לאירופה.. נשארו מספר יחידות במצרים והיה קשר
מתמיד בין היחידות באירופה לבין היחידות במצרים. - דרכי הקשר עם הארץ עברו גם כן
דרך היחידות הארצישראליות. בכל אחת מיחידות הצבא במצרים היה איש אחראי מטעם "ההגנה"-
בראש האחראים עמד אליהו כהן בן-חור, והוא היה הדוחף והמפעיל של פעילות ההגנה לגווניה
השונים. - לוי אברכמי היה נציג "ההגנה" במצרים וישב בקהיר.
הפעילות הגדולה החלה עם התקדמות רומל לכיוון אל עלמין והחרדה לגורל הארץ.
ישבנו בקנה, במצרים העילית, והחלנו להתאמן. בכל יחידה הוקמה מחלקת אימונים שאימנה את [?]
חיילינו. כאן גם צצה תכנית הנסיגה ממצרים, סוכם שאם (חס וחלילה) ייסוג הצבא
הבריטי לכיוון הודו, ניסוג אנחנו דרך נמל צפיגה לסיני, ומשם נחזור ארצה- אותה תכנית
לבשה עור וגידים באימונים, ובהתארגנות לעבור ארצה עם כל כלי הנשק שלנו.
לאחר הקרב על אל- עלמין ונסיגת צבאות האויב, עסקנו באיסוף נשק שלל למען "ההגנה"
בארץ, פעולה שהקיפה מספר גדול של חברי ה"הגנה" בתוך יחידות הצבא. לא אספנו כל רובה
איטלקי או גרמני, אלא בעיקר תחמושת למכונות יריה, ומכונות יריה נגד אוירונים - אלא
הדברים אשר היו נחוצים בארץ. את זה ליקטנו במדבר בכל מיני מקומות- במחסני שלל,
בקווים שנעזבו על ידי הגרמנים ועוד. - היינו אורזים אותם בתוך מערכות סליקים בתור ציוד
מוחזר אל הצבא הבריטי, ובצורה מוסווית היינו מעבירים אותם לארץ בכל מיני דרכם - במשאיות
בודדות וגם בשירות חיילינו שנסעו לארץ -ישראל.
החיילים עשו את זאת. הם הסתכנו ונסעו מאות ואלפי קילומטרים עם ציוד, שידעו שהוא
בלתי-לגאלי, והגיעו איתו מהמדבר המערבי דרך קהיר והתעלה לארץ, לקיבוץ רוחמה,
לגבעת השלושה או לדורות. אלו היו מקומות הריכוז לפריקת הציוד הזה, ומשם חולק בארץ
בהתאם להנחיות ה"הגנה".
לא כל החיילם היהודיים מארץ ישראל, שהיו בצבא הבריטי, קורצו מאותו החומר.
לא כולם היו חברי "ההגנה" - הייתה בעיה עם חיילים קומוניסטים שהיו בתוך היחידות שלנו,
שהתנגדו לפעולותנו. היינו להחביא התחמושת והנשק, עד לשיגור המשלוח. זו היתה מערכת
די משומנת של מכונאים וטכנאים, שהכינו את המכוניות, ואנשי שלישות אשר הכינו את זיוף הניירות;
עבודת הניירות הייתה לפעמים קשה יותר מעבודת האריזה, והייתה צריכה להיות מדוייקת להפליא, על מנת
לעבור את ביקורת המשטרה הצבאית הבריטית. נוסף לכל היו דרושים היתרי-תנועה, סבירים במאמינותם,
על מנת לנוע מהבדבר המערבי ועד לארץ ישראל.
(2)
ההעפלה מאירופה
אותה תקופה החלה כבר ההעפלה מאירופה. חלק גדול של אנשי הפלי"ם, אשר היו צריכים
להפעיל אוניות מאירופה לארץ, עברו דרך היחידות העבריות במצרים, אליה הגיעו במסווה
של חיילים, קיבלו תדריכים והועלו בפורט-סעיד על אוניות (יווניות או אנגליות, לפעמים
אף צבאיות), במסגרת של החלפת חיילים היוצאים לחופשה. כך הם הגיעו לאירופה,
בעיקר לנמל בארי, כדי לקבל על עצמם את הפעלת האוניות.
ההגנה בקהיר
עסקנו גם בארגון ההגנה בתוך קהיר, בחארת-אל-יהוד. את פירוט סיפור ההגנה
נשאיר לשלמה חביליו, שבא אז באופן מיוחד מהארץ למצרים למטרה הזאת, ונשאר גם לאחר
מכן להפעיל את ההגנה - אנחנו לקחנו על עצמנו להתחיל לחנך את הנוער היהודי המצרי לה[?]ה.
הפעולה הראשונה הייתה בשיתוף פעולה עם שלמה, בעת שהוצאו ממצרים קבוצת צעירים וצעירות,
במסווה של חיילים, לקורס מדריכים להגנה שהתקיים בארץ, בקיבוץ מנרה. אנוכי, היתי אתם
שם, וקיבלתי פעם מכת קפא"פ מאחד המצרים, אותה אני זוכר עד היום. לאחר מכן חזרו למצרים
והיו לעזר לשלמה חביליו.
עליה ממצרים
לקראת סוף המלחמה הוחלט גם להעלות יהודים ממצרים עצמה, מתוך תנועות הנוער. במסגרת
ה"הגנה", בשיתוף פעולה עם יחידות הצבא שישבו במצרים, החל מיחידות המהנדסים ועובדי הנמל
ועד פלוגות ההובלה, הוחלט להעלות כמות גדולה יותר של עולים ולא להסתפק בהסתננות יהודים,
שהייתה פעולה שיגרתית אצלנו. - ההתמחות והנסיון שרכשנו בהברחת יחידים, נטעו בנו את
הבטחון שנוכל לבצע את העליה במספרים גדולים יותר, בפרט לקראת סוף המלחמה, עת גבר[?]
תנועת החיילים הביתה, לקראת הפסח ב 1946, סודרו שתי רכבות מיוחדת אשר היו צריכות להעביר
מאות ואף אלפי חיילים ממצרים לארץ ישראל. באותן רכבות ארגנו קבוצות גדולות של עולים, אשר קיבלו
הדרכה מנציגי היחידות. הייתה סמלת אחת שעבדה בשלישות הצבאית, במטה הכללי הבריטי בקהיר
(G.S.Q) והיא ארגנה לנו 200 תעודות -חייל ריקות אשר העברנו לארץ לפני המבצע. בארץ היה
יהודי שהתמחה בזיוף מסמכים, והוא הכין לנו, בהתאם לשמות, לפי יחידות, תעודת חייל עבור אותם
החיילים המוסוים, כדי שיוכלו לעלות לארץ, התעודות האלו חולקו בתוך היחידות, ומכל יחידה
בא נציג לקהיר או לאלכסנדריה, ובקצרה הדריך את האנשים כיצד להית חייל באותו 48 שעות של נסיעה.
כל חייל שהיה מסתבך, היה אומר "Jew Palestinian, “me no English”". הדרכנו
את אותם הבחורים, מה שם היחידה שלהם ואיפא היא ממוקמת, ומה שם מפקד המחלקה ואיפה הוא גר
בארץ-ישראל ומי הם בני משפחתו, וכל מיני פרטים נוספים כדי שלא יתבלבל, מפני שחששנו, שבאיזה שהוא
מקום עלולה להית גם חקירה בעברית - והיו דברים מעולם. - בערב פסח ב13/4/46 יצאה לדרך
הרכבת.