רדיפות יהודים במצרים

הרדיפות של 1948, 1956, ו 1967 במצרים, שאילצו את 
היהודים לגלות מן הארץ מחמת איומי כלא ועינוים, מזכירות להפליא
את הרדיפות הגדולות של ימי-הביניים, כאשר נאצלו הכופרים לבחור
בין הגלות לאסלאם, אם אמנם לא הועלו המוקד. וכמו בתקופת
ימי - הביניים כן עתה, המדינה מפקיעה לה שרירורית את כל נכסיהם בלי
שיעזו הקרבנות להתגונן או להעמיד תביעות, בשמחתם על כי
מ[?]יתים להם את נפשם לשלל.
במצרים סבלו היהודים התעללות פחות מאשר בשאר ארצות
שנסתערבו. מצרים היא ארץ של ציביליזציה עתיקה, וימים רבים הייתה מרכז של
חכמת קדומים וצומת של תרבויות. פתוחה הייתה לעולם החיצון, וברוחב יד
העניקה לעמים זרים ממורשתה הרוחנית ואף היא מצידה העשירה מחכמת
נכר. יתר על כן, אהבת- השלום הנטועה באפיו של העם המצרי מנעתו
מהתפרצויות של אלימות פראית כגון אלו שהכתימו את ספרי- קורותיהן של
כה הרבה אומות אחרות. אם יצא המצרי לפעמים מגדרו הרי זה משום
שנדחף על ידי פוליטיקאים ותאולוגים, אולם בכללו של דבר גילה רזא של נות
אנושי יותר מן העילית שלו
חמורים ליקוייה של החברה המצרית, 80% מן העם הם בורים
השקועים בעניות בת אלפי שנה, ועל תוצאות האימפריאליזם, שהתבטאו
בעימות כלכלי ותרבותי משפיל עם המערב, - נוספו שאיפות התפשטות
פן-מוסלמיות בלתי מציאויות. - היחסים בין העדות מורעלים על ידי גורמי
חוץ, והמבנה החברתי המסורתי פורק על ידי פראגמטיזים חומרני
המשמש תחליף למדע. כל אלה, על חומרת המצוקה האנושית הכרוכה
בהם, מעיבים על ראית העובדות ההיסטוריות לאשורן.
בהתחשב בחסרונות הללו אכן גילה העם המצרי, קרבנם העיקרי
הדה של אמת במגעיו האישיים עם אנשים שמנהיגיו הועידום לשנאתו.
גירושם של יהודי מצרים משתבץ איפוא בהקשר של מלחמות ושל
תמורות חברתית מכאיבות. מצרים ארץ עניה, הנחנקת בשל רבויי טבעי
מסחרר
ודאי הדבר שההתגברות על הפיגור והחדרת החינוך
עתידות לתרום תרומה כבירה לצימצומה של שנאת היהודים במצרים
ותסייע להתקרבות בין העם היהודי לעם המצרי.