היסטוריה של יהודי מצרים 1954 - 1970

היסטורה של יהודי מצרים 1954 - 1970 יהודי מצרים תחת שלטון נאצר 1954 - 1970
בשנים 1948 – 1967 מאז קום מדינת ישראל ועד מלחמת ששת הימים, ובעיקר תחת שלטון ג'מאל עבדול נאצר, מצב
היהודים במצרים מבחינה פוליטת, חברתית וכלכלית הידרדר באופן משמעותי, בשנים הראשונות של השלטון הישן
1948 - 1952, נחשפו היהודים בקאהיר ובאלכסנדריה וכן בעיירות ברחבי הדלתא להגבלות בחופש תנועה,
והם נאלצו ל לקיים פעילות ציונית בתנאי מחתרת חמורים, רכושם הוחרם על-ידי השלטונות. ומספר לא מבוטל
של פעילים ציונים ומנהיגים קהילתיים נשלחו למחנות הסגר, לבתי-כלא, או שהיו תחת מעקב המשטרה הפוליטית
אומנם חלה הטבה זמנית במעמד היהודים לאחר הסכמי שביתת הנשק בין ישראל מצרים, ובשנת 1951 כאשר
הלאומנים המצריים שמו את הדגש על המאבק נגד המשך הנוכחות הבריטית הצבאית והכלכלית, אך גם בתקופות אלה
מצב היהודים היה שונה לחלוטין מעמדם הסוציו- אקונומי והפוליטי בשנים שקדמו למלחמה בין ישראל למצרים.
למרות שיהודים בעלי נתינות זרה- והם היוו כוח לא מבוטל בקרב יהודי מצרים- נתקלו בפחות מכשולים
במאמציהם לעזוב את מצרים, הרי יהודים בעלי נתינות מצרית ובמיוחד חסרי-נתינות- רוב רובים של יהודי מצרים,
נאלצו לצאת בין מאי 1948 לקיץ 1949 התירו המצרים ליהודים חסרי נתינות לעזוב באופן לגלי אך בדיסקרטיות 
מרובה. ארגון העליה נעשה במחתרת באמצעות פעילי תנועות הנוער החלוציות, ומפברואר או מרץ 1949
ביוזמן שליחי המוסד לעלייה "ב". - נוכת ההידודרת במצב הכלכלי, פוטרו פקידים בכירים וזוטרים, והנטייה
בחבברה המצרית לעודד את תהליך ההומוגניות הלאומית על חשבון המיעוטים הדתיים והאתניים, העדיפו יהודים
רבים להגר. בין מאי 1948 וינואר 1950 עזבו את מצרים כ 20000 יהודים וכ15000 עלו לישראל דרך איטליה וצרפת,
ובסייוע המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית.
ההפיכה הצבאת של ה 23 ביולי 1952, שהעלתה לשלטון את הקצינים החופשיים ובסופו של דבר גם את
נאצר, לא הביאו לשיפור במעמד היהודים למרות גישתו הסובלנית של הגנרל מוחמד נגיב המתון, ורצונו להציג אותם
כגורם מקדם ומועיל בחברה המצרית. דעותיו לא נתקבלו בהתלהבות יתרה על ידי הקצינים הצעירים, שעתידים היו
להשתלט על המערכת הפוליטית, ושראו ביהודים אלמנט לא רצוי. חרף חשיפת "הפרשה" ביולי 1954 ומשפטם
של הפעילם הציונים אשר הואשמו במעשי חבלה ובריגול למען ישראל בדצמבר 1954 ובינואר 1955. עדיין לא
היה חשש לפרעות או לביצוע מדיניות קשה חסרת-פשרות מטעם המשטר החדש כלפי היהודים, אך הקהילות
היהודית היו על סף יאוש. העתונות הרשמית והרשמית-למחצה ובטאוני המפלגות נתנו ליהודים להרגיש
כי הם מהווים גוף זר בחברה המצרית; השכבות העניות העדיפו לצאות, אך מאז פירוק המוסד
לעלייה ב' במארס 1952 וחוסר האפשרות מצד הסוכנות היהודית לפעול באופן לגלי או בלתי לגלי בתוככי
מצרים לא הצליחה ישראל לארגן עלייה בקנה מידה משמעותי בשנים 1952 -1956, מה עוד שבעיות הקליטה
הקשות בארץ באותה תקופה היו ידועות ליהודי מצרים, השכבות הבינוניות והאלמנטים האמידים
העדיפו להגר לאמריקה -הלטינית, למערב אירופה ולארצות-הברית, אך רבים התקשו למכור את רכושם או
להעביר כספים ולכן דחו את הגירתם. מן הדוחות השונים שעיינתי בהם בארכוניים ועל סמך ראיונות
מסתבר כי היהודים היו זהירים בלשונם בשיחות, מחשש מפני מלשינים יהודים בקרב הקהילות, שפעלו באופן
עצמאי במטרה לשפר את מעמדים אצל השלטונות או בשורות המשטר.
גורמים שונים עתידים היו להשפיע על המשך קיומן התקין של הקהילות היהודיות במצרים בתקופת
משטר נאצר בעיקר מאז 1955, המגעים הסודים בין נציגי ישראל ומצרים לא הניבו פרי, הטרור כנגד
ישובי הספר בדרום מדינת ישראל בעידוד המשטר הצרי-גבר וכן נטיה לרדיקליזציה של המשטר
המצרי בתקופה הנ"ל.
פעולות התגמול של צה"ל בעזה ובסיני, שנאת זרים ומיעוטים עקב הלאמת תעלת סואץ (יולי 1956)
ומלחמת סיני -סואץ הקיצו את הקץ על יהדות מצרים כקהילה מגובשת ובעלות משמעות מבחינה מספרית.
מדיניות השלטון המצרי היתה גירוש יהודים ו"עידוד" האחרונים לעזוב (בנוסף לטקטיקת הגירוש) עיקול נכסים של
יהודים (ובשנת 1960 -1963 גם הלאמת הרכוש), הגבלות בחופש תנועותם בתוככי המדינה, שלילת האזרחות המצרית
מאותם יהודים שקיבלוה, ומעמדם כפליטים (כאשר הגיעו לאירופה בקבות המלחמה) הנזקקים לתמיכת האירגונים
היהודים הבינלאומים. בשנים 1957- 1958 ותחילת שנות הששים אנשי המשטרה הפוליטית ומשרד הפנים
נשלחו לישיבות וועדי הקהילה בקאהיר (ואולי באלכסנדריה) לעקוב אחרי המתרחש בדיונים, יהודים רבים הואשמו
בריגול למען ישראל בשנים 1960 -1961, ומדיניות נאצר אז היתה לא רק לאחד את העולם הערבי כדוגמת
איחוד בין מצרים וסוריה (פברואר 1958 - ספטמבר 1961)  אלא לחזק את תודעת ההומוגניות בלאומניות
תופעה שהפכה את חי המיעוט היהודי (והיווני), לבלתי - נסבלים. הכוונה הייתה לעודד הגירה,
מדיניות זו הנקראת Egyptianization, אם כן, עודדה את הגירת היהודים (להוציא את השנים 1968 - 1969
כאשר המשטר החזיק ביהודים זמנית כבני-ערובה בעקבות מלחמת ששת הימים) חרף העובדה שהמשטר ידע
כי חלך מהיהודים ישתקעו בישראל. גישה זו היתה הפוכה ממדיניות השלטונות במורוקו באותה תקופה כאשר
האחרונים הגבילו את יצאת היהודים בשנים 1957 - 1961, הן משום לחצים או תמיכה מהליגה הערבית
ונאצר, והן משם שרצו שהיהודים ישארו עם רכושם ויתרמו למולדתם.
במשך אותה תקופה, בין שתי המלחמות יוצאו את מצרים 35000 יהודים, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים היו
במצרים כ2500 יהודים בלבדו, יציאתם אורגנה בסיוע הצלב האדום הבינלאומי שפעל בתוך מצרים, בין היתר בשם
ארגוני "היאס" והזיוינט" ארגונים אלה העניקו סיוע כספי, לפחות לקהילת בקאהיר דרך נציגי הצלב
האדום הבינלאומי, "היאס" טיפל בחכירת האוניות ו/או מימון הנסיעה בהעברת יהודים לאירופה בדרך כלל
בדרכם לארצות- הברית, קנדה ואמריקה הלאטינית. מאז שנות החמישים המאוחרות הלך והצטמצים מספר
היהודים ששאפו לעלות לישראל, כולל העיניים, ישל ציין כי הצלב האדום הבינלאומי סייע בדיסקרטיות
לארגן את יציאת יהודים: בשנים 1960 - 1962 ניהל ארגון זה משרד הסברה, כמעט חשאי, באלכסנריה
שהעניק מידע ליהודים שרצו להגר, כך גם בקהיר, ש[?]עסק משרד הצלב האדום הבינלאומי בענייני ההגירה
בתיאום עם ראשי הקהילה.
מה היתה מדיניות הסוכנות היהודית והמוסד לעליה ב' בעניני העלייה ממצרים
כיצד התנהלה העלייה? האם היו גופים מתחרים שארגנו עלייה ב', או עליה לגלית למחצה?
האם היו יהודים שעלו לישראל ביוזמתם הפרטית? . מה היה מצבם במחנות ההסגר בשנים
1948 ו1967- 1970? האם נחשפו לפגיעת פיזיות במלחמות 1948, 1956, 1967
ובמלחמת ההתשה 1969 - 1970? כיצד הגיבו מנהיגי הקהילות לתופעות אלה
ולנסיבות משתנות? נושאים אלה ואחרים. המחקרים יימשכו לצורך העמקת הידע
על הקהילות החשובות של מצרים בעת המודרנית? .