ב1488 מלומד יהודי איטלקי בשם עובדיה בן אברהם בקר במצרים בדרקו לירושלים, וכתב לאביו מכתב בו הוא מתאר את יהדות מצרים תחת שלטון השליט הממלוכי קאיתבי. באלכסנדריה היו 25 משפחות עם שני בתי כנסת אחד מהם בית הכנסת של אליהו הנביא ובאחת הפינות של בית כנסת זה, דלקה ננר נשמה, לנצח דלקה ולא כבתה. הגבאי המקומי הסביר לאורח שלפני כעשרים שנה בערך הופיע אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בפינה זאת של בית הכנסת בפני הרב המקומי והתריע בפניו שחובה להתלכד כי אסונות ממשמשים ובאים על הקהילה המקומית ועל יהדות מצרים בכלל. ולזכר למאורע זה נר נשמה דולק יומם ולילה כאות סגולה שאולי תידחה את רוע הגזרה ובבית כנסת זה המנהג הוא שמסירים נעליים טרם כניסה לבית הכנסת. בקהיר היו 700 משפחות יהודיות המרוכזות ב"חארת אל יהוד". הם מחולקים ליהודים רבנים שהם הרוב, לבין יהודים קראים בערך 150 משפחות, יהודים שומרונם בערך 50 משפחות, וכולם גרים בחארת אל יהוד. עובדיה בן אברהם כותב שהיחסים בין בין הרבנים לבין הקראים, הם די טובים. אבל שניהם כאחד סולדים מהשומרונים אשר עורכים זבח על הר גרזים, שהוא הקדוש בעיניהם ולאו דווקא ירושלים. והקראים נחשבים כיהודים לכל דבר אלי עובדיה Goshen N 13 September 1996