חניך בני עקיבא במצרים משחזר את העבר

חניך בני-עקיבא במצרים משחזר את העבר, אחרי ביקורו
 הצופה
בארץ הנילוס
26/12/80
 עזבתי קאהיר כיהודי נרדף
 חזרתי בראש מורם מ.שאול
עבור דר’ מדרכי אביצור, סמנכ"ל משרד העבודה והרווחה, היה
הביקור במצרים ביקור מרגש בעטיין של שתי סיבות: ראשית – הוא שב הפעם
עם אשתו ובנו – “הביתה", אל הבית והשכונה בקהיר בה גדל, אל
סניף בני עקיבא שבראשו עמד, אל בית הכנסת שלו, אל הבתים בשכונת [?]
ששינו את פניהם בלי הכר, אל מוקדי התרבות של הכרך הענקית
בו היה הוא וחבריו לתנועה מבלים עיתותיהם. שנית, הוא נפגש
עם ראשי מערכת הרווחה הסוציאלית של מצרים, החליף אתם דעות
ורקם עימם תובנות לשיתוף פעולה פורה בעתיד.
"החוויה הפרטית, האישית, והחוויה הציבורית התערבבו א[?]
בעצם היו למיקשה אחת" – אומר דר’ אביצור. התחושה החזקה ביותר
שאפפה אותו עת הגיע לשערי קהיר היתה: עזבתי כאן בן 24,
ב1949, כיהודי נרדף בשל פעילותי הציונית, חזרתי לביקור כישראלי,
בראש גאה ומורם".
מרדכי אביצור, אז מרסל וויצייס, עשה את השנתיים האחרונות
לשהותו במצרים כאסיר בשל פעילות ציונית-חשאית. ובשל היותו מראשי
הפעילות בפדרציה הציונית. על אף שלא היתה חוקית עד 15 במאי
1948. (עד תאריך זה היה מותר למעשה להניף את הדגל ה"יהודי"
בש[?] ובאירועים, לצד הדגל המצרי). וייציס הצעיר החל את
פעילותו הציונית-ציבורית כחניך בתנועת הנוער הציונית היחידה (?)
אז בקהיר, “השומר הצעיר". זו לא נודעה אז במאפייניה האנטי-דתיים;
כשהתחילו להגיע שליחים מהארץ, וכן חיילים יהודיים מהצבא הבריטי, נפתח
גם סניף בני-עקיבא הראשון וחבורה של צעירים דתיים-לאומיים ובראשם מ
וויציס, עזבו את השומר הצעיר ועברו לבני עקיבא. השליח הראשון היה
עקיבא קלטנבוים, לימים קשת, ואתו פעלו יעקב ברייט, צבי כספי (היה איש
משרד החוץ, ואז חבר קבוצת "אמונים"). בין הפעילים הבולטים בחבורה
המייסדת של הסניף היו רוברט דסה, דר’ חיים סעדיה (היום רופא בבת ים)
והאחים מרזוק: דר’ משה מרזוק הי"ד – אז סטודנט לרפואה וכעבור שנים רופא
שעלה על הגרדום בעקבות נפילת הרשת ב"פרשה", ואחיו יוסף המתגורר היום
בארץ. “הפעילות היתה ברמה אקדמאית גבוהה" (לא נכון!) – משחזר דר’ אביצור
- אך לא נעדרו גם כל הסממנים של תנועת נוער דתית רגילה. הדגש הושם
על אהבת ארץ – ישראל. ולהגשמת האידיאולוגיה הוציאו
את החניכים לשני טיולים גדולים בארץ, בקיץ של שנת 1945 ושנה לאחר
החתונה המשולשת
מכן".
כאן, בתנועת הנוער פגש מדרכי את רעייתו שמחה. חבריו לתנועה
יודעים לספר כי הוא נשא אותה לאישה… שלוש פעמים. כשהיה אמור להתקיים
טכס החתונה היה מרדכי במאסר, רב הקהילה, הרב סעד מוניר, הורה לקיים בכל
זאת את הטכס, כדי להוציא דרכון צרפתי בו תירשם גם שמחה הצעירה כבת
משפחת וויציס ותוכל לעזוב את מצרים עם מרדכי בבוא העת. אולם מה עושים
כשהחתן בבית הסוהר?- החליט הרב מוניר לקיים טכס פוקטיבי כשהחתן
בו היה אביו של מרדכי. וכך היה, חמישה ימים לפני שנודע למרדכי
כי משחררים אותו, ובלחץ הקהילה התירו סוהריו לצאת לביתו לכמה שעות
בליווי משמר כבד של קצינים ושוטרים ושם יכול היה סוף-סוף לקיים את
טכס החו"ק כדת וכדין. כששוב עורך את החו"ק הרב מוניר; כעבור מספר
ימים, ביום שחרורו מהכלא, נישאו מרדכי ואשתו בשלישית, הפעם בטכס אזרחי
בקונסוליה הצרפתית בקהיר כדי לאשר את נישואיהם. מיד לאחר מכן הפליגו
לפריז, שם ריכז מרדכי במשך שנה את גרעין ההכשרה של בני-עקיבא. יחד
עם חבריו עלה ארצה והתיישב בשדה אליהו. יצא לנהל ביבנה וטירת-צבי,
ועשר שנים היה חבר כפר דרות.
דר’ אביצור נחשב למומחה לעניינים ערביים במשרד הרווחה בו הוא
מכהן כסמנכ"ל לתפקידים מיוחדים (בצד עבודתו האקדמאית כמרצה בבר-אילן
ופעילות צבורית עניפה בתנועה בירושלים.). משום כך ראתה הנהלת המשרד
חשיבות מיוחדת לנסיעתו למצרים והטילה עליו את המשימה לטוות את חוטי
הקשר הבסיסיים עם המערכת המקבילה במצרים. אולם קודם.