שני רבנים - שני מנהיגים

שני רבנים- שני מנהיגים
הרב חיים נחום אפנדי - והרב הדר משה ונטורה
שני רבנים חשובים כיהנו במאה הערים במצרים: חיים נחום אפנדי ודר משה ונטורה
חיים נחום מונה ב1925, על ידי המלך פואד. כרבה הראשי של מצרים ו[?]
לכל היהודים: הספרדים. האשכנזים, והקראים. הוא כהן במשך 35 שנים בתקופת 2 מלכים (פואד ופרוק)
ושני נשיאים (נגיב ונאצר).
הדר' משה ונטורה כיהן משך משך 11 שנים באלכסנדריה, תחת המלך פרוק.
הרב נחום הגיע למצרים עם עבר חשוב של החכם באשי של האימפריה
העוסמאנית, פעילות דיפלומטית מוצלחת בשרות, תורקיה (בשוויץ, צרפת, וושינטון), -ולימודים
בפריס בסימנר הרבני, ולמודים ב Collège de France (שפות והיסטוריה של המזרח) הוא הצליח
כל הזמן, להצטייר במרוחק מהציונות הפוליטית.
- הרב משה ונטורה, הוסמך לרבנות בתורקיה, ולמד בסורבון בפריס, וקבל תואר דר'
לפסיכולוגיה ופילוזופיה. הוא היה ציוני נלהב.
קהילת קהיר היתה יותר דתית, ויותר מצרית. מנהיגיה השתיכו
לאריסטוקציה המצרית היהודית שנתנה למצרים: שר אחד, חברים בפרלמנט, ופקידים בתפקידי
מפתת בממשלה: היו 4 עם תואר פשה, ורבים עם תואר בי.
קהילת אלכסנדריה, יותר קוסמופוליטית פחות דתית, ומנהיגיה: יהודים אמידים
בעלי נתינות זרה.
- היהודים נקרעו בין 6 כוחות: השיגיהם הכלכליים- יהדות-התמערבות-
ציונות - קומוניסים- ואמביבלנציה. לאומנות מצרית, למענה פעלו, - וממנה אחר כך חששו.
בצורתה האיסלמית הערבית
הנוער היה מנוכר מהממסד של ועד הקהילה.
- אף על פי שהרב נחום הצטייר כמרוחק מהציונות, הוא שמר קשרים עם מנהיגים
וארגונים ציוניים.
הרב נחום היה, לרוב מכושר לשכבה האמידה היהודית, שהוא השתמש בה 
בכשריו עם הממשל, וגם בעזרה לרוב הקהילה שהייתה עניה. אנחנו מדברים עם שנת 1925
- הרב ונטורה היה איש חינוך, ציוני נלהב, ומקורב לקבוצות שמחוץ לבורגנות
האמידה; הוא היה אהוד על ידי הנוער, והמעמד הבינוני והעני הוא שינה
"מתנות, ופרוטקציה".
והסביר: כרב ראשי אני דיין, ושופט, אינו מקבל מתנות.
לפי דבריו, הדרוש ביותר לאדם הוא החנוך. אין טעם לתת כסף לעני- 
אלה ללמדו ולאפשר לו להרוויח את לחמו בכבוד.
תודעה יהודית ישי לעורר אצל החילונים, להם יש לדאוג, יותר מאשר
לאחרים. הוא תמך בציונות המעוגנת בדת. ו4 ילדיו היו בתנועת נוער ציונית.
תפקודם: הרב נחום, כרבם של כל היהודים, לפי מינויו, הקשר שלו עם הקראים, במיוחד הצעירים
היה טוב. הסופר הקראי מורד פרג בי הקדיש לו שני ספרים
הרב אמץ את המנהגים הדתיים המיוחדים ליהדות מצרים. סדר "התואחיד"
ו"פורים של מצרים", שהיו נערכים ב"חארת אל יהוד", לב ליבה של יהדות מצרים.
ביום גאות הנילוס, הרב היה יוצא לתפילה משותפת עם המופתי המצרי
והפטריארך הקופטי. באותו יום, יהודי מצרים לא היו אומרים וידוי, והיו אמרים הלל בלי ברכה.
-X שלוש בעיות בקשו את טפולו של הרם נחום:
(1) התרחקות המעמד האמיד מפשוטי העם. הוא פעל לקרב את האליטה לצרכי הקהילה.
(2) מצבה הגרוע של "חארת אל יהוד", היה נחוץ לשקם את בתי ה"הקדש" בהם גרו,
העניים ולבנות לה מוסדות: בית ספר, בית יתומים, ומרפאה, ועזרה לעניים
3) מצב הרבנות: פקידי הרבנות שהשתכרו מעט, ושלטו. ובית הדין הרבני שחסר לו סדר
הרב נחום עשה סדר ברבנות
בבית החולים היהודי שנחנך שנה אחר מנויו, ההי חדר מיוחד, שמור לרב נחום,
שהיה איש חולני. הרב גם אשפז את עצמו, כל פעם שהתבקש להכריז הכרזה נגד
הציונים, או נגד הישוב בארץ ישראל, בחדר זה השתמש הרב לעיתים קרובות, ובמיוחד
בתקופות הקשות של המלך פרוק, - ועבדול נאצר.
בקהיר ישיבת "אהבה ואחוה" היתה המפורסמת ביותר, ובראשה חכם אהרון שויקה
זכר צדיק לברכה. אחיו של הרב אהרון, הרב אברהם שויקה, מזכירו של הרב נחום לימד
באהבה ואחוה וגם, לימד תורה בבני עקיבה, בידיעתו ובאשורו של הרב נחום.
אחרי מלחמות סיני, הרב אברהם שויקה פעל כנציג הצלב האדום, בטיפול באלפי היהודים שנאסרו
עזר להם ואירגן להם את היציאה ממצרים, - וזאת בהוראת הרב נחום, שמנה אותו כסגנו.
מתוך "אהבה ואחוה" יצאה בני עקיבא. ומזכירה הראשון, נדב ספרן, שנודע אחר כך
כפרופסור נדב ספרן, מהארוארד, המזרחן, ויועצם של נשיאים.
לרב נחום הייתה השפעה נכרת אצל המלך פואד. הוא היה חבר בסנט
משנת 1933, סגן הנשיא האקדמיה לשפה הערבית (المجمع اللغوي). המלך פואד
סמק עליו כיועץ לענינים צבורים, וגם פרטיים (אומרים שהרב עזר לו בניסוח
נאום המלך" לפתיחת הפרלמנט)
בחברה המדעית ללימודים היסטורים יהודיים, שהוץ יסד, נאספו 450 מסמכים
ישנים ומסמכים שנשארו בגניזה, בקהיר, שתורגמו, ופורסמו.
הרב נחום פרסם "קובץ הפרמנים והחוקים העוסמנים", שנשלחו לוואלים
ולבדיוים של מצרים משנת 1577 ועד 1904, ותרגם אותם לצרפתית)
באפריל 1935, הרב נחום ארגן באופרה המלכותי כנס לקראת 800 שנה ללידת
הרמב"ם, תחת חסותו של המלך פואד. במחקריו הרב חקר במיוחד את "חארת אל יהוד"
ובהרצאותין, הזכיר, לעיתים קרובות, את היום בו 7000 יהודים שהתאסלמו, בגזירת
השליט האכזרי "אל חאקים באמרללה", חזרו, ביום אחד, ליהדות כשהשליט חזר בו.
ב1938 הרב היה כמעט עוור והפסיק את מחקריו, אך המשיך לכהן כרב ראשי בעזרת הסגל שלו, ובית הדין הרבני.
בשנות ה30 הגיעו ידיעות על האכזריות הנאצית. "בני ברית" יסדה את הLICA, ורצתה
לארגן הפגנות וכנסים שגריר גרמניה מחה, והLICA הוצאה מחוץ לחוק. הרב נחום ערך את
הכנס בתוך בית הכנסת הגדול, ושדרים נשלחו לראשי הממשלות, בהתנגדות לשלטון ההיטלרי.
הרב ונטורה, הוא אחד את הספרדים והאשכנזים לקהילה אחת מגובשת.- הוא יסד ישיבה בה תלמידי תיכון
יהודים, מבתי ספר לא יהודים וגם מבתי ספר יהודיים, למדו למודי קודש.
ב1944 הרב ונטורה יסד את בית ספר התיכון "הרמב"ם", בית ספר תיכון דתי
יחיד במצרים. רוב תלמידיו היו ממשפחות מעוטות יכולת. הקהילה ספקה להם לבוש, סיוע כלכלי
וכרטיס לנסיעה לבית הספר, כדי שהמחסור לא יפגע בלימודים| רמתו של תיכון זה הייתה גבוהה, והוא
נתן לישראל מנהלי בתי ספר, רופאים, ומדענים. בין תלמידיו של הרב ונטורה הייה שמואל עזר ז"ל
אלי כהן ז"ל, ורוברט דסא יבדל לחיים ארוכים.
היהודים באלכסנדריה שמעו בחרדה על מחנות ההשמדה, ועל "הפיתרון הסופי". ב1942
הרבנות ערכה בבית הכנסת הגדול, תפילה והתיחדות עם אחינו שבמחנות. דר ונטורה פנה
בצרפתית: "שמע ישראל, שמעו אתם עמים מוסלמים ונוצרים. ממקום קדוש זה, אנו קוראים
למעצמות המאוחדות: אנא, בואו לעזרה, לפני שיהיה מאוחר מדי".
גם במצרים, ואחר כך בארץ, פרסם הדר' ונטורה עבודות רבות, במיוחד בכתבי הרמבים, מחשבת ישראל,
הוא היה מרצה לפילוזופיה באונברסיטת
אלכסנדריה מ1942 עד 1947
חנוך, פסיכולוגיה, פילוזופיה, ולימוד עברית.
ב1947 לחצה העילית של הקהילה, על הרב ונטורה, להצהיר הצהרה ובה
הסתיגות קהלתו, משאיפת הציונות. דר' ונטורה סרב לעשות כן.
הרב התפטר בינואר 1948, והוא גורש ממצרים ב17 למאי 1948, בגלל פעילות
ציונית.- אחרי פעילות חנוכית בחו"ל, עלה דר' ונטורה לארץ, והמשיך את פעילותו
החינוכית הברוכה בארץ. הוא נפטר ב1978 למחרת תשעה באב.
פרוק הוכתר בגיל 16. "אי לך ארץ שמלכך נער"(קוהלת). הוא היה 
מושחט, והולל.
בשנות השלושים היה משבר כלכלי,: רעב ועוני בכפרים. התגורו, בכפיפה אחת
עניים – ושכבה של זרים ויהודים, ופאודאלים מצרים עשירים. באוכלוסיה הזו של
עשוקים, התחזקה האידאולוגיה של "האחים המוסלמים", שנצלו נחשול שנאת הזרים.
תקופת פרוק אופינה, במלחמת העולם השנייה במיוחד בלאומנות איסלמית ערבית,
ואנטי בריטית, ורגשות פרו גרמנים בעם, בממשל, ובצבא (עלי מהר, ראש הממשלה, הגנרל אל מסרי, ואנואר סדאת
נאסרו על ידי האנגלים). היו הפגנות אנטי היודיות בכל תקופת שלטונו של פרוק. וב2/2/42
קרא ההמון: ""تقدم يا روسيل".
כל השנים ב2 לנובמבר, היו התפרעויות נגד היהודים. ו2/11/45 נשרף בית הכנסת
האשכנזי. -| והנוער הציוני התארגן להגנה, בהדרכת מדריכים מההגנה.
ב1947, מצרים פרסמה את "חוק החברות" המחיב ש90% של הפועלים, 75% של הפקידים,
יהיו מצרים (זאת אומרת מסלמים). ראש ממשלת מצרים הבטיח לרב נחם שיקל בהרבה על היהודים, לקבל
אזרחות מצרית כדי שלא יפגעו. ראש הממשלה לא עמד בהבטחתו | וב1947 היתה גם החלטת האו"ם על החלוקה
מאלכסנדריה הרב נחום הסתפק בהודעה שהוא עומד מאחורי המכתבים של קטאוי בי,
וגוהרט, לקונגרס היהודי העולמי ב1947: שפלסטינה לא יכלה לקלוט בצורה טובה את היהודים.
כשפרצה המלחמה ב1948, הרב נחום סרב לעבוך תפילות לנצחון צבא מצרים על ישראל.
ממשלת מצרים השתמשה בחוק הצבאי כדי להסתער על ירביה מ15 למאי 1948
היא עצרה מאות "אחים מוסלמים", "קומוניסטים", ו"ציונים", שהוסמו במחנות, ורכושם הוחרים
ב18 ליולי 48 נצטוו כל היהודים הגרים בקוטר של 600 מטר מהארמון, ומהליגה הערבית
להתפנות מדירותיהם תוך 24 שעות. הרב נחום הצליח, בעזרת הדיפלומטים הזרים
לצמצם את זאת ל 200 מטר ורק 250 משפחות פונו מביתם. הם שוכנו בבית הכנסת.
היו עוינות, התפרעויות, פצצות ב"חארת אל יהוד", פצצות ב חנויות כל בו.
מ1948, מנהיגי תנועות הנוער תפסו את המנהיגות בקהילה, וארגנו
ושלחו את העלייה בעזרת שליחי המוסד לעלייה.
מענין שב1947, -אף על פי שהרב נחום היה מאוד עסוק במאורעות, הוא
בקש וקבל, מהרבנות בירושלים, את הרב עובדיה יוסף, לחזוק הרבנות, עובדיה יוסף
היה צעיר נמרץ, וידען שהוסיף הרבה לרבנות, ולישיבות, בהם הוא למד. הוא למד גם
עם הרב נחום. הוא מונה אב בית דין, וממלא מקומו של הרב נחום. הוא התמודד גם
עם בעיות קשות, בשחיטה, בה הוא ניהל מאבק קשה, תוך מסירות נפש, ואיומים שהופנו
אליו. לא פעם התנכלו השלטונות לרב, ולא פעם נקרא למוכבראת. כל תלונה היתה
סכנת מאסר. ב 1950 הוא התפטרה.
ב25 לינואר 52 היתה ה"שבת השחורה", ו"שרפת קהיר" - אחרי תבוסה של
הגרילה המצרית נגד הבריטים, בתעלה. - הורע מצב היהודים - פן ערביות אסלמית
בעית ארץ ישראל, חוק החברות ב1947, המלחמה ב1948, ביטול בתי הדין המעורבים
ב1949 Tribunaux Mixtes.
המהפכה
: ביולי 52 היתה "מהפכת הקצינים החופשיים", ומתאריך זה, גם גויסו קצינים
נאצים לשרות מצרים, בצבא, במוכבראת, ובצנזורה על העיתנות ובשרותי הבטחון האחרים.
רבים מעשירי מצרים, כולל חברי ועד הקהילה, עזבו את מצרים.
אומנם גנראל נגיב התנהג בידידות עם היהודים. הוא בקר בבית הכנסת
בכיפור, ובמוסדות יהודיים. ב1958, כששרה ואקף (הקדש) השיך אלבקרי כנה את היהודים "חזירים"
הורה לו נגיב, להתנצל. כאשר אלבקרי, הציע להתנצל טלפונית לרב, - גער בו נגיב וה[?]
לו ללכת לרב, ולהתנצל אישית, ובפומבי.
על אף שמשרד החוץ הישראלי העריך שעם נגיב שירווח ליהודי מצרים, הרב נחת כתב לאמיל
נזאר (ציוני מצרים שנעשה דיפלומט ישראלי, בפריס) והזהיר על אווירת נקמה, לאחר התבוצה של צבא מצרים
עבדול נאצר
נגיב הודח ב1954. ונאצר תפס את השלטון, בוטלו בתי הדין השרעיים, כדי
להחליש את "האחים המוסלמים". וכמובן, גם בית הדין הרבני, ובתי הדין הנוצריים
השלטונות מנעו מימוש רכוש הקהילה כדי לממן את ביתי הספר, בית החולים ובית האבות.
ב1956 המהפכה יצאה לדרכה בכיוון הסוציאליזם.
ואז באה מלחמת סיני. הקיום היהודי במצרים קבל את המהלומה האחרונה. נעצרו
כל ראשי האב, והמבוגרים, היהודים וקרוב ל3000, גורשו ממצרים.
בשנת 1960 הגיע הרב נחוב לגיל 88, חולה מאוד, ועוור. למרות זאת, מעמדו
היה חזק, עד כדי כך שהשלטונות חששו מהשפעתו, במצרים ובחו,ל. בעצת רופאיו, הוא
בקש להתפטר. הוא שהה בצרפת בקיץ לטיפול. וחזר בו מהתפטרותו. הרב נחום הגיע
לקהיר כדי להיות עם צאן מרעיתו בחגי חודש תשרי. ובראש השנה, כהרגלו, היה
חזן ב תפילת מוסף, בסוף התפילה, הרב נחום התמוטט בין המתפללים.
הוא נפטר ב14 לנובמבר 1960.
בהלוויתו לוו אותו אלפים יהודים ולא יהודים. ובאופן יוצא מן הכלל,
הלוויה הייתה, לקול השופר.
XX עלה בגורלו של רב נחום לשמש בתפקיד מכריע בקהילה, בתקופת הזוהר
(המלך פואד), וגם בתקופות הקשות, בהם, הקהילה הייתה קהילה מאוימת, החיה
בתוך עם, מושפל מבפנים (הימצאות האנגלים), ומובס מבחוץ (המלחמה עם ישראל)
שתי שאלות יש לשאול:
(1) האם הרב נחום היה אנטי ציוני?
(2) האם הרב נחום היה יהודי חצר? יהודי מדינה? או שתדלן?
(1) האם היה אנטי ציוני? לא! הוא ידע על פעולת התנועות הציוניות וגם על השליחים. והיה בקשר
עם ארגונים ציוניים. -עשרות פעמים "ברח" הרב נחום לחדרו בבית החולים היהודי, כדי לא להכריז
הכרזות אנתי-ציונית. ובמלחמת העצמאות, להתפלל בבית הכנסת, למען ניצחון צבאות מצריים.
כל השנים הוא התערב אצל השלטונת כדי לשחרר או להציל, יהודים, ולארך למנוע התנכלוית.
בכל כוחו ניסה לקבל חנינה לאליהו חכים, ואליהו בית צורי. שלטונות מצרים נתו להסכים האגלים התנגדו.
מ1947 ועד 1952 נעצרו קבוצות גדולות של צעירים מתנועות הנוער הציונית (החלוץ, השומר ובני עקיבא)
וכולם שוחררו בהתערבות הרב נחום.
ב1954 הרב נחום בא להתחנן על חייהם של דר' משה מרזוק ושמואל עזר. הדיקטטור נתן לו לחכות 3 שעות
בלישכתו, וסרב לקבלן. - ואז, הרב נחום, רצה להתפטר. לחץ כבד הופעל על ידי ועד הקהילה
וגם על ידי השלטונות המצרים, כדי שלא יתפטר.
(2) האם הרב נחום היה יהודי חצר? יהודי מדינה? או שתדלן?
יהודי חצר באו משורות הסוחרים האמידים, הבנקאים וספקים גדולים של המדינה או הצבא.
הרב נחום התחכך עם השלטון, לא על ידי ממנו; ובעודו נעוץ בעולם היהודי, ובקהילה.
הוא פיצה על חוסר הממון שלו, בתושיה, ובקשרים הדיפלומטיים שהוא טווה.
הוא היה צריך להיות ערב לנאמנות של הקהילה. הנאמנות הכפולה הייתה
קשה. כיצד ניתן לשרת בעת ו בעונה אחת את המדינה ואת הקהילה, שחלק מן הכוחות
הפנימים שלה, היו מנוגדים לאינטרסים של המדינה (ציונים, וקומוניסטים)
האם יכול היה הרב נחום להתיצב לימינה של הציונות בלי להסתכן?
חוסך התמיכה הפומבית בציונות, היה, גם, המחיר שהיה צריך לשלם כדי
להמשיך להנהיג את הקהילה, הוא, באמת היה שתדלן, דיפלומט, ופוליטיקאי
אפשר לומר על הרב נחום, שהוא היה ה"דיפלומט ביותר בין הרבנים, ו"הרבני
ביותר בין הדיפלומטים.