שני רבנים - שני מנהיגים (2)

שני רבנים. שני מנהיגים
הרב חיים נחום אפנדי - ודר’ משה ונטורה
דר' חיים סעדיה- בית ספר לרפואה, אוניברסיטת תלאביב
שני רבנים חשובים כהנו במאה העשרים במצרים. הרב חיים נחום אפנדי והרב דר' משה ונטורה
חיים נחום מונה ב 1925 על ידי המלך פואד, כרבה הראשי של מצרים וסודאן, לכל היהודים:
ספרדים, אשכנזים, וקראים. הוא כהן 35 שנים, בתקופת 2 מלכים (פאוד ופרוק) ושני נשיאים (נגיב ונאצר)
הרב דר’ משה ונטורה כיהן משך 11 שנים כרבה של קהילת בלכסנדריה, תחת המלך פרוק.
הרב נחום הגיע למצרים עם עבר חשוב של החכם באשי של האימפריה העוסמנית, פעילות
דיפלומטית מוצלחת בשרות תוריקיה, -ולימודים בפריס בסמינר הרבני, ולמודים בCollège de France
(שפות והיסטוריה של המזרח). הוא הצליח כל הזמן להצטייר כמרוחק מהציונות הפוליטית.
דר’ משה ונטורה, הוסמך לרבנות בתורקיה, ולמד בסורבון, בפריס, וקבל תואר דר’ לפסיכולוגיה ופילוזופיה
והיה ציוני נלהב.
קהילת קהיר הייתה יותר דתית, ויותר מצרית. מנהיגיה השתיכו לאריסטוקרציה המצרית
היהודית, שנתנה למצרים: שר אחד, חברים בפרלמנט, ופקידים בתפקידי מפתיח בממשלה. היו 4 עם
תואר פשה, וכמה עם תואר בי.
קהילת אלכסנדריה הייתה יותר קוסמופוליטית, פחות דתית. ומנהיגיה: יהודים אמידים
בעלי נתינות זרה.
ובשתי הקהילות. בעל המאה, הוא בעל הדיעה.
היהודים נקרעו בין 6 כוחות: השגיהם הכלכליים, יהדותם - התמערבות-
אמביבלנציה: לאומנות מצרית למענה הם פעלו, - וממנה, אחר כך חששו, בצורתה ה אסלמית
-ערבית;- ציונות - וקומוניזים
הנוער היה מנוכר מהממסד של ועד הקהילה.
אף על פי שהרב נחום הצטייר כמרוחק מהציונות, הוא שמר קשר עם מנהיגים
וארגונים ציוניים. וכדיפלומט מנוסה הצליח בתנאים המשתנים לנוות בעולם המצרי
נחום היה תנפה לרוב מכושר לשיכבה האמידה היהודית, שהוא השתמש בה בכשריו עם
הממשל, וגם בעזרה לרוב הקהילה שהיתה עניה, בשנות 1925.
הרב ונטורה היה איש חנוך, ציוני נלהב, פומבית, ומקורב לקבוצות שמחוץ לבורגנות
האמידה. והיה אהוד על ידי הנוער, והמעמד הבינוני והעני. הוא שנה "מתנות"
ו"פרוטקציה, והסביר: "כרב ראשי אני דיין, ושופט אינו מקבל מתנות".
לפי דבריו, הדרוש ביותר לאדם הוא החנוך. אין טעם לתת כסף לעני, - אלא
ללמדו, ולאפשר לו להרוויח את לחמו בכבוד.
תודעה יהודית יש לעורר אצל החילוניים, להם יש לדאוג, יותר מאשר לאחרים.
הוא תמך בציונות המעוגנת בדת, וילדיו היו בתנועת נוער ציונית.
תפקודם הרב נחום, כרבם של כל היהודים, לפי מנויו, הקשר שלו עם הקראים היה טוב, ובמיוחד
עם הצעירים. הסופר הקראי מורד פרג בי הקדיש לו שני ספרים.
הרב נחום אמץ את המנהגים הדתיים המיוחדים ליהדות מצרים: סדר "התוואחיד",
ו"פורים של מצרים", שהיו נערכים ב"חארת אל יהוד", לב לבה של יהדות מצרים. ביום גאות
הנילוס, הרב נחום יצא לתפילה משותפת עם המופתי המצרי, והפטריארך הקופתי. באותו יום
יהודי מצרים לא היו אומרים וידוי, ואומרים הלל בלי ברכה.
שלוש בעיות בקשו את טיפולו של הרב נחום:
(1) התרחקות המעמד האמיד מפשוטי העם. הוא פעל לקרב את האליטה לצרכי הקהילה.
(2) מצבה הגרוע של "חארת אל יהוד. היה נחוץ לשקם את בתי ה "הקדש" בהם גרו העניים
ולבנות לה מוסדות: בית ספר, בית יתומים, מרפאה, ועזרה לעניים.
(3) מצב הרבנות: פקידי הרבנות שהשתכרו מעט, ושלטו. ובית הדין הרבני שחסר לו סדר.
הרב נחום עשה סדר ברבנות.
בבית החולים היהודי שנחנך שנה לאחר מנויו, היה חדר מיוחד, שמור לרב נחום,
שהיה איש חולה. הרב גם אשפז את עצמו, כל פעם שהתבקש להכריז הכרזה נגד הציונים, או נגד
הישוב בארץ ישראל., בחדר זה השתמש הרב לעיתים קרובות, ובמיוחד בתקופות הקשות של
המלך פרוק, ועבדול נאצר.
בקהיר, ישיבת "אהבה ואחבה" הייתה המפורסמות ביותר, הפנינה, ובראשה החכם אהרון
שויקה, זכר צדיק לברכה. אחיו של הרב אהרון, הרב אברהם שויקה, מזכירו של הרב נחום, לימד ב"אהבה
ואחוה", וגם למד תורה בבני עקיבא, בידיעתו ובאישורו של הרב נחום. אחרי מלחמת סיני
הרב אברהם שויקה פעל כנציג הצלב האדום, בטיפול באלפי היהודים שנאסרו, עזר להם, ואירגן
להם את הציאה ממצרים, וזאת בהוראת הרב נחום, שמינה אותו כסגננו.
מתוך "אהבה ואחוה" יצאה בני עקיבא, ומזכירה הראשון, נדב ספרן, שנודע אחר כך
בארצות הברית, כפרופסור נדב ספרן, מהארווארד, איש מדעי המדינה, ויועצים של נשיאים
לרב נחום הייתה השפעה נכרת אצל המלך פואד, האנגלים, המימסד הדיפלומטי, והממשלה.
חבר הסנט מ1933, סגן הנשיא באקדמיה ללשון הערבית "אל מגמע אל לוג'ווי". המלך פואד
סמך עליו כיועץ לעניינים צבוריים, וגם פרטיים (אומרים שהרב נחום עזר למלך בניסוח "נאום המלך" לפתיחת
הפרלמנט). בחברה המדעית ללימודים היסטוריים יהודיים, שהרב יסד, נאספו 450 מסמכים
ישנים, ומסמכים שנשארו בגניזת קהיר, שתורגמו ופורסמו.
הרב נחום פרסם "קובץ הפרמנים והחוקים העוסמאניים" שנשלחו לואליים ולככדווים
של מצרים משנת 1577 ועד 1904, ותרגם אותם לצרפתית
באפריל 938 הרב נחום ארגן, באופרה המלכותי, כנס לקראת 800 שנים ללידת הרמב"ם,
תחת חסותו של המלך פואד.
במחקריו חקר הרב נחום במיוחד את "חארת אל יהוד". ובהרצאותיו, הזכיר לעיתים קרובות
את היום בו 7000 יהודים שהתאסלמו, בגזירתו של השליט האכזרי "אל חאכם באמרללה",
חזרו, ביום אחד, ליהדות, כשהשליט חזר בו
ב1938 הרב נעשה כמעט עוור, והפסיק את מחקריו, אך המשיך לכהן כרב ראשי, בעזרת הסגל
שלו, ובית הדין הרבני
בשנות השלושים הגיעו ידיעות על האכזריות הנאצית. "בני ברית" יסדה את הLICA, ורצתה
לארגן הפגנות, וכנס. שגריר גרמניה מחה, והLICA הוצאה מחוץ לחוק. הרב נחום ערך את
הכנס בתוך בית הכנסת הגדול, ושדרים נשלחו לראשי הממשלות, בהתנגדות לשלטון ההיטלר
הרב ונטורה: הוא אחד את הספרדים והאשכנזים לקהילה אחת, מגובשת. הוא יסד ישיב בה
תלמידי תיכון מבתי ספר לא יהודיים, ומבתי ספר יהודים, למדו למודי קודש.
ב1944 דר' ונטורה ייסד את בית הספר התיכון "הרמב"ם", בית ספר תיכון דתי יחיד במצרים.
רוב תלמידיו היו ממשפחות מעוטת יכולת. הקהילה סיפקה להם לבוש, יסוע כלכלי, וכרטיס לנסיעה
לבית הספר, כדי שהמחסור לא יפגע בלימודים. רמתו של תיכון זה הייתה גבוהה, והוא נתן
לישראל מנהלי בתי ספר, רופאים, ומדענים. בין תלמידו של הדר ונטורה היו שמואל עזר ז"ל
אלי כהן זל, ורוברט דסא, יבדל לחיים ארוכים.
היהודים באלכסנדריה שמעו בחרדה על מחנות ההשמדה, ועל "הפיתרון הסופי"
ב1942 ערכה הרבנות תפילה והתיחדות, בבית הכנסת הגדול, עם אחינו שבמחנות. דר ונטורה
פנה, בצרפתית "שמע ישראל, שמועו אתם עמים מוסלמיים ונוצרים. ממקום קדוש זה, אנו
קוראים למעצמות המאוחדות. אנא, בואו לעזרה, לפני שהיה מאוחר מדי"
גם במצרים, ואחר כך בישראל, הרב ונטורה פרסם עבודות רבות, במיוחד בכתבי הרמב"ם,
אל קוזארי, מחשבת ישראל, חנוך, פסיכולוגיה, פילוזופיה, ולמוד עברית, הוא היה מרצה לפילוזופיה
באונברסיטת אלכסנדריה מ1942 ועד 1947.
ב1947 לחצה העילית של הקהילה, על הרב ונטורה, כדי שיצהיר הצהרה ובה
הסתיגות קהילתו משאיפת הציונות. דר' ונטורה סרב לעשות כן. הוא התפטר ב
ינואר 1948. הוא גורש ממצרים ב17 למאי 1948, בגלל פעילות ציונית.
אחרי פעילות חנוכית בחו"ל, עלה דר' ונטורה לארץ, והמשיך את פעילותו
החינוכית הברוכה בארץ. הוא נפטר ב1978 למחורת תשע באב.
תקופת המלך פרוק:
פרוק הוכתר בגיל 16. "אי לך ארץ שמלכך נער" (קוהלת). הוא היה מושחת והולל.
בשנות השלושים היה משבר כלכלי במצרים. רעב ועוני בכפרים. התגוררו
בכפיפה אחת עניים, ושיכבה של זרים ויהודים, ופאודליים מצרים עשירים. באוכלוסיה
הזו של עשוקים, התחזקה האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" שנצלו נחשול
שנאת הזרים.
בתקופת פרוק, ובמיוחד בזמן מלחמת העולם השניה, היתה לאומנות איסלמית ערבית,
ואנטי בריטית, ורגשות של אהדה לגרמנים, פעם, בממשל, ובצבא (עלימהר, ראש הממשלה, והגנרל
אל מאסרי, הרמטכל, וקצינים כמו אנואר אל סאדאת נאסרו על ידי הבריטים). היו הפגנות
אנטי יהודיים ואנטי בריטיים, בכל תקופת שלטונו של פרוק. וב2/2/42, קרא ההמון
"תתקדם, רומיל!".
ב2 לנובמבר, כל השנים, היו התפרעויות נגד יהודיים. וב 2 לנובמבר 1945 נסרף
בית הכנסת האשכנזי. והנוער הציוני התארגן להגנה, בהדרכת מדריכים מה"הגנה".
בהתקרב רומיל לאלכסנדריה, אלפי יהודים מאלכסנדריה הגרו לקהיר, ושוכנו
בבתי כנסת בקהיר, ובתי ספר, כולל הקראים. - הרב נחום דאג, אצל הבריטים, ל[?]ד לארץ
ישראל, למנהיגי הקהילה המעורבים עם הבריטים, והמנהיגים הציונים.
ב1947, מצרים פרסמה את חוק החברות המחייב ש90% של הפועלים, ו75% של
הפקידים, היו מצרים (זאת אומרת מוסלמים) ראש ממשלת מצרים הבטיח לרב נחום להקל בהרבה
על קבלת האזרחות המצרית, כדי שלא יפגעו. ראש הממשלה לא עמד בהבטחתו. וב1947
היתה גם החלטת האום על החלוקה.
הרב נחום הסתפק בהודעה, שהוא עומד מאחורי מכתבים מ 1944 של קטאווי
וגוהר לקונגרס היהודי העולמי שפלסטינה לא יכולה לקלוט בצורה טובה את היהודים
כשפרצה מלחמת השחרור, סרב הרב נחום לערוך תפילות לנצחון הצבאות הערביים על ישראל.
מ15 למאי 1948 ממשלת מצרים השתמשה בחוק הצבאי כדי להסתער על אוביה. נעצרו מאות
"אחים מוסלמים", "קומוניסטים", וציונים", ורכושם הוחרם.
ב 18 ליולי 1948 נצטוו כל היהודים הגרים בקוטר של 600 מטר
מהארמון, ומהליגה הערבית להתפנות מדירותיהם תוך 24 שעות. הרב נחום הצליח,
בעזרת הדיפלומטים הזרים, ונציג האפיפיור במצרים לצמצם זאת ל200 מטר. ורק 250
משפחות פונו מביתם, הם שוכנו בבתי הכנסת.
ומאז היו עוינות, התפרעויות, פצצות ב"חארת אל יהוד", וגם בחנויות הכל-בו.
מ1948 מנהיגי תנועות הנוער תפסו את המנהיגות בקהילה, וארגנו
ושלחו את העלייה, בעזרת שליחי המוסד, והרבנות.
מענין שב1947, אף על פי שהרב נחום היה מאוד עסוק במאורעות, הוא ביקש
בעזרת חכם אהרון שוויקה שנסע לארץ ישראל, לקבל מהרבנות בירושלים, את הרב עובדיה
יוסף, לחזוק הרבנות במצרים. עובדיה יוסף היה צעיר נמרץ, וידען, שהוסיף רבות לרבנות
ולישיבות בהם הוא למד. הוא למד גם עם הרב נחום. הוא מונה אב בית דין, וממלא
מקומו של הרב נחום. הוא התמודד גם עם בעיות קשות, בשחיטה, בה הוא נהל מאבק קשה
תוך מסירות נפש, ואיומים שהופנו אליו. לא פעם, התנכלו השלטונות לרב, ולא פעם
נקרא ל"מוכבראות" וכל תלונה היתה סכנת מאסר. ב1950 הוא התפטר.
ב 25 לינואר 1952 הייתה "השבת השחורה", ו"שריפת קהיר", אחרי תבוסה של הגר[?]
המצרית נגד הבריטים, בתעלה. ושוב הורע מצב היהודים.
המהפכה:
מהפכת הקצינים החופשיים הייתה ביולי 1952 ומתאריך זה גוייסו קצינים נאצים לשרות
מצרים בצבא, במוכבראת, ובשרותי הבטחון האחרים. ורבים מעשירי מצרים, כולל חברי ועד
בקהילה, עזבו את מצרים.
אמנם גנראל נגיב התנהג בידידות עם היהודים. הוא בקר בבית הכנסת בכיפור
וגם במוסדות יהודיים. וב1953, כששר הואקף (ההקדש), השיך אל בקרי כינה את היהודים
"חזירים", הורה לו נגיב להתנצל. כאשר אל בקרי הציע להתנצל טלפונית לרב,-גער
בו נגיב, והורה לו ללכת לרב נחום, ולהתנצל אישית, ובפומבית.
על אף שמשרד החוץ הישראלי העריך ש, עם נגיב, ירווח ליהודים - הרב נחום
כתב לאמיל נזאר (ציוני ממצרים, שנעשה דיפלומט ישראלי, בפריס) והזהיר, על
אווירת נקמה, לאחר התבוסה של צבא מצרים.
תקופת עבדול נאצר
נגיב הודח ב1954 ונאצר תפס את השלטון. כדי להחליש את "האחים המוסלמים"
בוטלו בתי הדין השרעיים. וכמובן גם בתי הדין הרבנים וגם הנוצרים.
השלטונות מנעו מימוש רכוש הקהילה כדי לממן את בתי הספר, בית החולים,
ובית האבות.
ב1956 המהפכה יצאה לדרכה בכיוון הסוציאליזם.
ואז באה מלחמת סני, והקיום היהודי במצרים קבל את המהלומה האחרונה.
נעצרו כל ראשי האב, והמבוגרים, היהודים. וקרוב ל 3000 גורשו ממצרים.
בשנת 1960 הגיע הרב נחום לגיל 88, חולה מאוד, ועוור. למרות זאת
מעמדו היה חזק עד כדי כך שהשלטונות חששו מהשפעתו במצרים, ובחו"ל. בעצת רופאיו
הוא בקש להתפטר. הוא שהה בקיץ בצרפת לטיפול. וחזר מהתפטרותו. הרב נחום
הגיע לקהיר, כדי להיות עם צאן מרעיתו בחגי חודש תשרי. ובראש השנה
כהרגלו, היה חזן בתפילת מוסף. בסוף התפילה, הרב נחום התמוטט בין המתפללים.
הוא נפטר ב 14 לנובמבר 1960. בהלוויתו ליוו אותו אלפי יהודים ולא
יהודים. ובאופן יוצא מן הכלל, הלוויה הייתה לקול השופר.
עלה בגורלו של הרב נחום לשמש בתפקיד מכריע בקהילה, בתקופת הזהב
(המלך פואד), וגם בתקופות הקשות בהם הקהילה הייתה קהילה מאוימת, החיה
בתוך עם מושפל מבפנים (המצאות הבריטים), ומובס מבחוץ (המלחמה עם ישראל).
הרב נחום לא היה רב שיגרתי. הוא לא הצטיין בתרומתו בתחום הרוחני. לא כתב איזהו
חיבור שעשוי היה להקנות לו מעמד של סמכות רבנית. הוא היה למעשה איש מפתח לאותה תקופת
פוליטיזציה אינטנסיבית שידעה היהדות. האחריות על ניהול ענייניהם של היהודים היתה
מוטלת על כתפיו, ולא על כתפי הציונים המקומיים או ההסתדרות הציונית העולמית
שתי שאלות יש לשאול:
(1) האם הרב נחום היה אנתי ציוני?
(2) האם הרב היה יהודי חצר? יהודי מדינה? או שתדלן?
(1) האם היה אנתי ציוני? לא! הוא ידע על פעילות התנועות הציונית וגם על
השליחים. והיה בקש עם אירגונים ציוניים. עשרות פעמים "ברחי" הרב נחום לחדרו בבית
החולים היהודי, כדי לא להכריז הכרזות אנתי- ציוניות, ובמלחמת העצמאות סרב להתפלל
בבתי הכנסת לניצחון הצבא המצרים.
כל השנים, התערב אצל השלטונות, כדי לשחרר, או להציל, יהודים, ולא רק למנוע התנכלויות
בכל כוחו, ניסה הרב נחום לקבל חנינה לאליהו חכים ואליהו בית צורי. שלטונות מצרים
נתו להסכים. האנגלים סרבו.
בין 1947 ו1952 נעצרו קבוצות גדוליות של צעיריים מתנועות הנוער
(החלוץ, השומר הצעיר, ובני עקיבא), וכולם שוחררו בהתערבות הרב נחום.
ב1954 הרב נחום בא להתחנן על חייהם של דר’ משה מרזוק ושמואל
עזר. הדיקטטור נתן לו לחכות 3 שעות בלשכתו, וסרב לקבלו. - ואז הרב נחום
רצה להתפטר. לחץ כבד הופעל עליו על ידי ועד הקהילה, וגם על ידי השלטונות
כדי שלא יתפטר.
(2) האם הרב נחום היה יהודי חצרי? יהודי מדינה? או שתדלן?
יהודי חצר באו משורות הסוחרים האמידים, הבנקאים, וספקים גדולים של
המדינה, או הצבא. הרב נחום התחכך עם השלטון, לא על ידי ממונו. ובעודו
נעוץ בעולם היהדות והקהילה. הוא פיצה על חוסר הממון שלו, בתושיה, ובקשרים
הדיפלומטיים שהוא טווה.
הוא היה צריך להיות ערב לנאמנות הקהילה. הנאמנות הכפולה
הייתה קשה. קיצד ניחן לשרת בעת ובעונה אחת את המדינה, ואת הקהילה
שחלק מן הכוחות הפנימיים שלה היו מנוגדים לאינטרסים של המדינה
(ציונים, וקומניסטים). האם היה יכל הרב נחום להתיצב לימינה של
הציונות בלי להסתכן? חוסר התמיכה הפומבית בציונות, היה, גם, המחיר
שהיה צריך לשלם כדי להמשיך להנהיג את הקהילה. הוא באמת היה שתדלן,
דיפלומט, ופוליטיקאי.
אפשר לומר על הרב נחום, שהוא היה "הדיפלומט ביותר בין הרבנים"
ו"הרבני ביותר בין הדיפלומטים. הוא פעל כדיפלומט מעולה, שנסה, ולעתים קרובות
הצליח, להגן על צאן מרעיתו.