הנקודות המאפיינות את הקהילה היהודית במצרים

הגנה יהודית בארצות המזרח
ינואר 1986 יד טבנקין הנקודות המאפיינות את הקהילה היהודית במצרים
במה היתה אותה קהילה שונה מקהילות אחרות בארצות ערב או בארצות
הים התיכון?במה הצטיינה קהילת יהודי מצרים?
קודם כל, בגידול דמוגרפי נמרץ, הודות להגירת יהודים, הן מהאימפריה העותמנית והן מאירופה.
ב-1897 היו רק כ 25 אלף יהודים במצרים. עשרים שנה בלבד לאחר מכן, ב 1917 היו כבר 60 אלף,
וב 1942 היו 80 אלף יהודים במצרים.
קהילת יהודי מצרים הייתה שונה מקהילת יהודי תוניס או מרוקו בדבר נוסף: זו הייתה הקהילה
ההטרוגנית ביותר במזרח-התיכון. היו בה יהודים ספרדים ואשכנזים לצד בני המקום, שהיו בני
ארצות המזרח האמיתיים. כמו כן היו הקראים, והיו התימנים שהגיעו למצרים בדרכם לארץ.
לקהילה ההטרוגנית הזאת היו בעיקר שני מרכזים - בקהיר ובאלכסנדריה.
השלטון בקהילה היה כמעט כבכל הקהילות: בעל המאה היה בעל הדעה. גם באלכסנדריה
וגם בקהיר, היה זה שלטון אוליגרכי, של שכבה דקה עשירה, מול מעמד בינוני המתנגד
לאותו שלטון. מעמד שהתחיל להתרחב ולהתבסס.
יהודי מצרים התחלקו לשלושה סוגי אזרחים: היו בעלי נתינות מצרית, בעלי נתינות זרה
ומחוסרי נתינות (apatrides). השוני הזה השתקף גם בקיטוב המעמדי-חברתי, הכלכלי, הלשוני
והפוליטי ששרר בקהילה, כתוצאה ממתחים וממחלוקת פנימית.
הציונות הגיעה למצרים בסוף המאה ה-19. יחד עם המהגרים היהודים שבאו מארצות הים
התיכון, והאגודה הציונית הראשונה "בר-כוכבא", הוקמה בקהיר בינואר 1897 על ידי
מרקו ברוך יליד קושטא. היו בה עוד אלפי מהגרים שגורשו מארץ-ישראל בימי מלחמת העולם
הראשונה, על ידי השלטון העותמני. מצרים גם שימשה תחנת מעבר, בראש ובראשונה לעלייה
מתימן, וגם לעלייה מאירופה שהגיעה דרך אלכסנדריה.
עושרה של הקהילה היהודית במצרים היה אחד הדברים הבולטים ביותר והפך את
הקהילה למרכז המגבית הציונית במזרח-התיכון.את הקהילה היהודית המצרית
מעריכים כקהילה העשירה ביותר בין כל הקהילות היהודיות במזרח התיכון. אבל בימי
מלחמת העולם השנייה הגדירו אותה כקהילה העשירה ביותר גם בין קהילות אירופה, אסיה ואפריקה.
הנוער היהודי, ששימש מורה דרך לאותה קהילה בעיתות מצוקה, היה מנוכר מהממסד
הקהילתי אך היה פעיל בארגונים, בארגוני נוער הספורטיביים, הצופיים והחלוציים, החל מ"מכבי" בשנות
 העשרים והמשך ב"החלוץ הצעיר", וב"העברי הצעיר" משנות השלושים. כבר בשנות השלושים צומחת תנועה
 חלוצית באלכסנדריה - "החלוץ הצעיר" ובקהיר "העברי הצעיר”.
הקהילה הזאת הייתה שונה מיתר הקהילות גם בפעילותה נגד הנאציזם. עם עליית הנאציזם
בגרמניה התנהלה במצרים פעילות רצינית ביותר כנגדה – הוכרז ובוצע חרם על סחורות ועל סרטים במשך
שנים! בראש המאבק הזה עמדו לא רק מבוגרים, לא רק ארגון "הליגה נגד האנטישמיות הגרמנית"
(L.I.C.A) La Ligue Internationale contre l’Antisémitisme Allemand אלא גם צעירים בליגת התלמידים
נגד האנטישמיות La Ligue Internationale Scolaire contre l’Antisémitisme (L.I.S.C.A)
תלמידי בית הספר נסחפו גם הם למאבק הזה. אני חושב שבשום מקום לא היה מאבק כל כך רצוף
ואפקטיבי נגד גרמניה הנאצית.
במצרים התקיים משפט נגד הנאציזם עקב הוצאת חוברת אנטישמית מטעם הקלוב 
הגרמני בקהיר בשנות השלושים. יהודי גרמני תבע את הקלוב למשפט הדיבה, ועו"ד ליאון קסטרו
ניהל את המשפט הזה לא רק נגד המועדון הגרמני אלא נגד התורה הנאצית. פרוטוקול
המשפט הזה קיים בארץ בספריית “יד בן צבי”.
במסגרת הפעילות הפוליטית בקרב הארגונים המקומיים ניכרת השתתפות אישים יהודיים
פעילים במפלגת ה”וופד". עיתון המפלגה, בצרפתית, "לה ליברטה" (La Liberté) נוהל
על ידי עו"ד ליאון קסטרו.
השלכות מלחמת העולם השנייה והתמורות שהיא חוללה במצרים.
מצרים בימי מלחמת העולם השנייה הייתה זירה של קרבות,אך גם זירה של פעילות יהודית
ציונית אינטנסיבית. בראשית שנת 1942 הגיעה רות קליגר למצרים, ועוד לפני הפלישה הגרמנית
לאל-עלמין, ערכה מגבית להצלת ולהעפלת פליטי אירופה. – האנשים שאליהם הגיעה אמרו לה: "אין לך
הרבה סיכויים להגיע להישגים פה. מגבית בימי המלחמה?” אבל היא לא התייאשה, והודות לאישה
דגולה בשם אלוירה סיקורל, היא חדרה לכל החוגים היהודיים, הן באלכסנדריה והן בקהיר, והליחה
לאסוף עשרות אלפי לירות סטרלינג. למגבית כזו בימי המלחמה לא היה אח ודוגמא בארצות הים
התיכון, פרט לארץ ישראל. בעזרת אותה מגבית למען ה"עלייה ב”, למען ההעפלה ולמען העלאת יהודים
בימי המלחמה, הגיעו פליטים רבים מאירופה לתורכיה ולמצרים והמשיכו בדרכם לארץ ישראל.
משבר גדול פקד את יהודי מצרים בימי המלחמה, בעת פלישת צבאות רומל לאל עלמיין
ביולי 1942. כאן, בפעם הראשונה, הרגישו היהודים שחייהם משהו בסכנה וחשבו על בריחה ממצרים.
ארגנו רכבת מקהיר לירושלים, ובתוכה הפעילים המרכזיים של התנועה הציונית
ואישים יהודיים נוספים. הם הגיעו באותו חודש יולי 1942, עם משפחותיהם לארץ ישראל.
יהודים רבים ברחו לסודאן ולדרום-אפריקה.
בתקופה מסוימת הייתה הרגשה שאין הנהגה לקהילה במצרים.הסוכנות היהודית
הוזעקה על ידי החיילים היהודים לשלוח מישהו למצרים ואכן שלחה נציגה הראשונה לשם-
וולטר טורנובסקי. טורנובסקי הבין שיש לפעול באופן רציף בקרב הקהילה הזו ובקרב הנוער
ותבע מהמוסדות לשגר שליח אל הנוער היהודי, לא רק אל אנשי הקהילה המבוגרים, לא רק לאיסוף כסף,
אלא לפעילות חינוכית של ממש
זו הייתה קריאה ראשונה שהתממשה חודשים רבים אחרי שצבאות רומל הורחקו ממצרים.
החיילים היהודים מארץ ישראל
נוכחות אלפי חיילים יהודים מארץ ישראל שהגיעו למצרים, התאמנו במצרים, לחמו את
מלחמת המדבר המערבי וגם יצאו ממצרים לאירופה.יש חומר רב על אותם החיילים, שחלקם היו מאוד
מסודרים וכתבו יומנים. אחד היומנים הוא של יוסף בנקובר, “5 שנים” (בהוצאת
הקיבוץ המאוחד.) מציין בזיכרונותיו בראש ובראשונה את קבלת הפנים החמה שערכו יהודי מצרים
לחיילי ארץ ישראל, את פתיחת הלב והבית של אותם יהודי מצרים. שלוש משפחות נזכרות
במיוחד בפי רוב החיילים- צדיקוב וייסמן בקהיר, ובן-אשר באלכסנדריה. היו ודאי
בתים רבים נוספים שנפתחו בפני אותם החיילים. נוכחות החיילים הארץ ישראלים, הגבירה
את רגשות ההזדהות, הגאווה והסולידריות היהודיים במצרים.
עקב הנוכחות של אותם חיילים, השליחים הגיעו שליחים למצרים - והפעם בצורה מאוד
מאורגנת, מטעם המוסדות הלאומיים של ארץ-ישראל והסוכנות היהודית. השליחים הוכשרו בסמינר
קצר לפני צאתם, על מנת לקיים שליחות חינוכית בקרב הנוער היהודי.
ב-1943 הגיעו השליחים הראשונים אל הנוער היהודי, מרדכי בר-לב מקיבוץ דן,
רפאל רקנאטי מהפלמ״ח, עקיבא איגר מנען -אלה שלושת השליחים הראשונים שהגיעו למצרים.
לאחר מכן לא פסק זרם השליחים שפעלו באלכסנדריה, בקהיר ובפורט-סעיד.
מעמד ההנהגה הציונית במצרים בהסתדרות הציונית העולמית
בוועידה הציונית הראשונה, לאחר המלחמה, באוגוסט 1945 בלונדון השתתפו מֶטְר ליאון קסטרו, מֶטְר עמיאל נג'ר
נג'ר מקהיר ואבינועם הורוביץ מאלכסנדריה.
באוגוסט 1945 עלה הליבור לשלטון והייתה אופוריה בהנהגה הציונית. כולם ציפו שמפלגת הלייבור
תגיש לתנועה הציונית תמיכה רבה יותר בהגשמת תכניותיה. – דווקה הנציגים המצריים הזהירו את
ההנהלה הציונית מאוריינטציה פרו-בריטית -וטענו "בריטניה לא תקיים את הבטחתה לתנועת השחרור
הלאומי היהודי". - חברי ההנהלה הציונית לא הבינו את ביקורת הנציגים ממצרים. - היחיד שהבין
אותם היה דר’ חיים ויצמן. שלושת הנציגים נפגשו איתו קודם לכן והביעו בפניו את השגותיהם.
למודי ניסיון מאופיו ומהתנהגותו של האימפריאליזם הבריטי במצרים, היו ליאון קסטרו, עמיאל נג'ר
ואבינועם הורוביץ, משוכנעים שהישועה לתנועה הציונית לא תבוא אחרי המלחמה מידי בריטניה, [?] לפנות את כל
הממצאים לכיוון ברית-המועצות וארצות- הברית. זאת הייתה העמדה הפוליטית המיוחדת של צעירי התנועה הציונית
המצרית בקיץ 1945.
מאבק רעיוני בקהילה היהודית במצרים
בקהילה היהודית במצרים היה מאבק רעיוני בין מחייבי הציונות לבין מתנגדיה. - המתנגדים באו
מצד אחד - מקרב הממסד הקהילתי שדגל בנאמנות ובפטריוטיזם מצרי, ומצד שני - מקרב השמאל הקומוניסטי
שהקים ארגון יחיד במינו - הליגה היהודית נגד הציונות. החוגים הקומוניסטיים ניהלו מערכה רצינית
ביותר בקרב הנוער היהודי, אך ידם הייתה על התחתונה. משנת 1943, התפתחה פעילות רבת היקף בתנועת הנוער
בארגון העלייה וההגנה.
פעילות התנועה הציונית במצרים התנהלה בגלוי עד קום המדינה (מאי 1948) תופעה יוצאת דופן לגבי ארץ ערבית.
ב-11 במאי עדיין לא ידעו אם מצרים תצטרף ותכריז מלחמה נגד מדינת ישראל. ראש הממשלה
דאז התנגד למלחמה, והמלך פארוק הוא שהכריע את הכף בעד הפלישה לארץ ישראל. אבל
מחוץ לפעילות הגלויה של תנועות-הנוער ושל ההסתדרות הציונית (שלט ההסתדרות הציונית היה תלוי
ברחוב הראשי בקהיר ואלכסנדריה) והייתה מערכת מקבילה במחתרת - ארגון ההעפלה וההגנה
במצרים.
מחני המעצר
השלכות החלטת הכ”ט בנובמבר באומות המאוחדות והקמת מדינת ישראל, היו מורגשות
ביותר בקרב היהודים. אני חושב שזאת המדינה בה נעצר, מיד עם הכרזת המדינה, המספר
הגדול ביותר של יהודים, מאות יהודים, בתוכם הרבה מאוד פעילים ציוניים. פעילי תנועת
הנוער החלוציות ומנהיגי ההסתדרות הציונית ישבו ביחד במחנות המעצר – ב”האקסטפ”
ליד קהיר, וב"אבוקיר ליד אלכסנדריה. ביניהם היה חיים צדיקוב, ויעקב וייסמן שארגנו יחד
עם בני הנוער הציוני שיעורים בעברית, הרצאות ומסיבות עונג שבת ב"האקסטפ”.
באותם מחנות המעצר, נכללו גם פעילים קומוניסטים יהודים, קופטים, ומוסלמים,
וגם אנשי ארגון "האחים המוסלמים”. שלטונות הכלא הפרידו במכלאות בין העצורים היהודים לבין
העצורים המוסלמים והקופטים. היו לא פעם חיכוכים בין העצורים הציונים לבין האחים
המוסלמים. ההתארגנות והתנהגות פעילי תנועת-הנוער החלוציות במעצר זכו לציון לשבח, מפי כל
האסירים.
על אף המאסרים ומיד אחריהם, התארגנה במצרים מחתרת ציונית חלוצית שטיפלה בארגון יציאת
מצרים השניה והעלייה לארץ ישראל- דרך איטליה וצרפת - מחודשי הקיץ 1948 עד שנת 1954.
שאלה: "מה הייתה התרומה היהודית של אותה קהילה בהגשמת הציונות?”