תעתוק
מעריב
סוף שבוע
1994
הפרשה לא הסתימה.
גד שומרון
לצבי אהרוני, שהיה מבכירי השב"כ והמוסד בשנות ה50 וה 60 והקדיש זמן רב לחקירת האירועים, ברור שהתיק
הזה עוד לא סגור.
40 שנה עברו מאז נעצרו במצרים שמונה צעירים יהודים מקומיים וקצין ישראלי אחד, בחשד שהפעילו רשת חבלה וריגול
שפעלה לטובת ישראל. גל המעצרים הזה הוביל להתאבדותו של קצין הישראלי מקס בנט, למשפט ראווה שבסיומו הוצאו להורג
שניים מהצעירים המצרים (דר’ משה מרזוק ושמואל עזר ז"ל) ולמאסר ארוך בתנאים קשים של השישה האחרים (מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסה
פיליפ נתנסון, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס). בעקבות נפילת הרשת, נכנסה ישראל למערבולת פוליטית שנמשכה שנים. מאחורי גבו
של הציבור, שעיניו נחסמו בידי צנזורים קפדניים, התנהלה מערכת מכוערת של חילופי האשמות בין בכירי מערכת הביטחון, סביב
השאלה מי נתן את ההוראה להפעיל את הרשת.
צבי אהרוני טען וממשיך לטעון בלהט, שהטיפול הממסדי בניצולי הפרשה היה ונותר שערוריתי (ראה מסגרת), וכי
האשם האמיתי בנפילת הרשת, אברהם זידנברג, מעולם לא הוקע בפומבי
40 שנה, חלפו מאז נלכדו במצרים חברי רשת הריגול והחבלה שפעלו למען ישראל. צבי אהרוני מבכירי
השב"כ והמוסד, הקדיש שנים לחקירת האירועים שנועדו בכינוי "עסק הביש". למרות הזמן הרב שחלף
מאז, אהרוני עדיין זועם על הפקרת הרשת, על הטיפול הכושל בשחרור האסירים ועל הזנחתם
בישראל, מאז ועד היום
מה עשו ומה לא
אהרוני עדיין חי את הפרטים, למרות המרחק והזמן: "איך אפשר לשכוח פרשה שבעקבותיה שני קציני צהל הוצאו
להורג, קצין נוסף התאבד בכלא ושישה צעירים נהדרים ישבו שנים בתנאים נוראיים בכלא המצרי", הוא מתרעם, "ובהישגים, כולם
רוצים להיות שותפים. כל מי שהיתה לו חצי יד או משהו באיזשהו מבצע, רץ לספר את הגירסה שלו. אני קורא ספרים ומאמרים
בעיתונות, ומתפלץ. מאיפה הם מביאים את הקשקושים האלה? אני רוצה שלפחות בעתיד, כשילמדו היסטוריה, יידעו
מה באמת עשו ולא עשו שירותי הביטחון של מדינת ישראל".
יש לו מבטא ייקי, למרות שחלפו כבר 55 שנה מאז עלה לישראל כחלוץ צעיר. הוא בעל רעמת שיער לבנה, קומה ממוצעת, גוף רזה
ותנועות מהירות כשל צעיר. בדרך כלל הוא מדבר בשקט. ותיקי השב"כ והמוסד מתחלקים לשתי קבוצות האלה שאוהבים
ומעריכים אותו, ואלה שטוענים כי צריך לקחות את הצהרותיו בערבון מוגבל. בכל מקרה, אף אחד לא יכול לקחת ממנו
עשרות שנים של פעילות כמעט בכל מבצע או פרשה שהתרחשו במדינת ישראל עד ראשית שנות 70. לפעמים בפקודה, ולפעמים [?]
היענות לקריאת מצפונו. בדיוק בגלל הסיבה הזו מצא עצמו מעורב בשחרור אסירי הפרשה.
תזכורת הכרחית: ביולי 54' נעצרו במצרים צעירים יהודים שהואשמו על ידי המשטר המהפכני בחבלה נגד מצרים
ובשירות כסוכנים ישראלים. הם נחשפו אחרי שמטען תבערה פרימיטיבי שניסו להפעיל בבית קולנוע בקהיר, החל לבעור בכיסו של אחד מהם.
בישראל כיהנה אז ממשלה בראשותו של משה שרת. דוד בן גוריון הפריח את השממה בשדה - בוקר ומתח ביקורת מרחוק על מהלכי ממשלת
יורשו. מנחם בגין היה אז ראש האופוזיציה. פנחס לבון ישב בקריה בתל-אביב בתפקיד שר הביטחון. אותה קבוצה של
צעירים יהודים, שרובם עברו הדרכה בישראל בנושאי חבלה, חניכי תנועות נוער ציוניות, קיבלו הוראה לפעול במצרים.
מפקדיהם קצינים ישראלים. הטרה של הוגי המבצע היתה ליצור מהומה ולזרוע אי סדר במצרים, כדי לשכנע את בריטניה
לקטל אן החלטתה לפנות את כוחותיה מאזור תעלת סואץ, ולתקוע טריז ביחסים המתהדקים בין וראשינטון לבין המשטר
החדש בקהיר.
כל חברי הקבוצה הועמדו למשפט צבאי ונמצאו אשמים. שניים מחברי הרשת של הצעירים האידיאליסטים - דר’ משה מרזוק
ושמאל עזר - הוצאו על ידי המצרים להורג. מקס בנט קצין צה"ל, תושב צהלה התאבד בכלא. ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נידונו למאסר עולם
עם עבודת פרך. רוברט דסא ומרסל ניניו נידונו ל15 שנים. עוד שניים, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס קיבלו 7 שנים. מפקד הרשת,
אברהים זיידנברג לא נעצר, ואחרי כעשרה ימים יצא את מצריים והתקבל באמ"ן כגיבור לאומי.
אבל מי בדיוק נתו לרשת את ההוראה להתחיל לפעול? השאלה הזאת נכנסה ללקסיקון הפוליטי בישראל. שר הביטחון לבון טען
כי ידיו נקיות, והכחיש כי אישר את המבצע. לדבריו, היה זה ראש אמ"ן ואל"מ בנימין גיבלי שיזם את המיבצע, מבלי לדווח לשר
הבטחון ומבלי לקבל את אישורו. גיבלי טען שקיבל את האישור להפעלת הרשת מלבון.
ועדות חקירה הוקמו כדי ללבן את הסוגיה הזו. הויכוח, שהוסתר בהוראות הצנזורה מאוזני ועיני הציבור, דלף בצורת מילות
קוד כגון "עסק הביש" (כינויה של הפרשה), "האדם השלישי" (כינויו של אברי זידנברג), "הקצין הבכיר" (כינויו של בנימין גיבלי)
הפרשה שהחלה ב54' התפתחה ונגררה עד שנות ה60, ובסופו של התהליך גרמה לפילוג מפא"י של פגיעה קשה
במעמדו של דוד בן-גוריון.
"ואתה יודע מה, ייתכן שבגלל איש אחד, אברהם זיידנברג, החל תהליך התפורותה של מפאי ועליית בגין והליכוד
לשלטון", מעיד אהרוני מחייך, "מפאי" היתה קרובה אז להשיג רוב בעם ובכנסת שהיה מאפשר לבן-גוריון לשנות את שיטת
הבחירות, ואולי את כל ההיסטוריה של מדינת ישראל. ובגלל זידנברג, שכפי שידוע היום הוא זה שגרים למפולת שהובילה לפרשת
לבון, כל התהליך הזה התפספס".
אהרוני נכנס לחמונה
אם מישהוא יודע משהו על אברהם זידוברג (שכונה גם אברי אלעד ופול פרנק) הרי זה אהרוני. זיידנברג נפטר ועד יומו האחרון
המשיך לטעון שהוא חף מפשע ושהשב"כ העליל עליו עלילת שווא. "חודשים רבים ושעת רבות מדי יום, חקרתי אותו" אומר אהרוני
"טיפוס מוזר, הוא היה למשל, הוא כל כך נכנס לתפקיד שלו ולסיפור הכיסוי שלו, של גרמני שונא יהודים, שהיתה תקופה שהוא באמת
שנא יהודים".
בארץ, אחר שהצליח לצאת ממצרים, זידנברג דיווח ואף העיד בוועדה הראשונה שחקרה את העניין, ועדות אולשן- דורי.
הוועדה אגב לא הצליחה להגיע לתשובה נחרצת לשאלת השאלות: מי נתן את ההוראה? אחרי שהעיד, נשלח זידנברג שוב
לאירופה במסגרת אמ"ן.
רק כעבור כמה שנים עלה באמ"ן חשד מסומם נגד זיידנברג. הממונים עליו בחיל המודיעין ביקשו ממנו להתייצב בארץ.
הוא נחת בלוד ב 16 בדצמבר 57', התקבל על ידי יעקב חפץ שהיה ראש מחלקת בטחון שדה, והובל לחקירה. את התיק קיבל
צבי אהרוני, שכיהן אז כראש יחידת החוקרים של השב"כ.
אהרוני: "ניכנסתי לפרשה אחרי מעצרו של אברי זיידנברג. עד אז לא הייתי מודע לכל העניין צריך לזכור שהרשת היהודית
במצרים הופעלה על ידי המודיעין של צה"ל. לפחות המידור עבד אז כמו שצריך. קראתי על זה בעיתון וחשבתי
שזאת עלילה מצרית. היו לי דברים אחרים לסוק בהם.
"מהרגע שנדרשתי לחקור את זיידנברג ושקעתי בלימוד התיק, נדהמתי. גיליתי שבבתי הכלא במצרים יושבים בתנאים נוראיים
שישה אנשי מודיעין ישראלים ונראה כאילו לאף אחד בעצם לא אכפת, ובקושי מנסים לעשות משהו לטובתם. ויקטור לוי היה חייל
בצה"ל, ויחד עם מרזוק זל עבר קורס הכשרה לקראת הפעילתו במצרים. גם דסה ונתנסון עברו קורסים מיוחדים בארץ".
ועדה של משרד הביטחון החליטה כבר ב1955 שכל אסירי הפרשה יוכרו כקציני צה"ל, כדי להקל את הטיפול בהם, אבל ההחלטה
הזאת נשארה למעשה רק על הנייר "ככל שנכנסתי עמוק יותר לעניין, הבנתי שמשהו רקוב לחלוטין", אומר אהרוני. "אני לא
[?] למה שאני קורא. למשל, נשיא בית המשפט הצבאי, מי ששלח את חבריהם לגרדום ואותם לכלא טורא, הגנרל דיגווי נפל
בשבי צה"ל במבצע קדש. יחד איתו נפלו עוד אלפי מצרים בשבי צה"ל. מה היה יותר פשוט מאשר להתנות את שחרור הגנרל
דיגווי ושאר אלפי המצרים, בשחרור אסירי הפרשה. אין כל אפשרות לסלוח על הפשע הזה של האחראים על קהילות
המודיעין, צהל ומשרד הבטחון, על ההפקרה הזאת של קציני צה"ל ואפס העשיה למען שחרורם. אחרי שחרורם הם סיפרו
לנו שאף רגע לא היה ספק בלבם, שבעבות מבצע סיני ישתחרו. אבל אחרי שכל המצרים חזרו למצים, ואילו אסירי הפרשה
נותרו בכלא, הם תיארו רגע זה כמשבר הגדול ביותר שעבר עליהם ב 14 השנים שהיו בכלא. אז התחלתו לשאול שאלות
את איסר הראל, את משה דיין וכולם אמרו, "מי שהכניס אותם, שידאג להוציא אותם".
העובדה היא שאף גורם בקהילת המודיעין הישראלית לא יזם פעולת עזרה לאסירים ולבני משפחותיהם "אני
מניח שהסיבה העיקרית הייתה שבקהילת המודיען חששו שמי שינסה לעזור להם, יראה כאחראי לפעולה ולנפילה הגדולה" אומר
אהרוני. "התירוץ הנפוץ ביותר מדוע לא ניסו לעשות משהו באופן אישי היה שאסור לנו לפעול למען החבר'ה בכלא המצרי,
כי אז זאת בעצם הודאה שישראל אחראת ישירה לפעולה הכושלת במצרים ב54', שהעצורים הם באמת סוכנים ישראלים ושישראל נוקטת
פעולות חבלה וטרור נגד מצרים. זה היה טיעון מגוחך בהתחשב בעובדה שהמצרים ודעו את כל האמת ודאגו לפרסם אותה במשפט.
כל הפרטים היו ידועים ביולם הרחב, רק לא בישראל. אחותו של פיליפ נתנסון סיפרה לי שהיא ניסתה מיד אחרי המשפט לארגן
סיוע לאחיה. היא נכנסה לשגרירות ישראל בפריז כדי לחפש מישהו שיוכל לעזור ולסייע אבל היא ניתקלה בקיר אטום: "לא
יודעים מי את ועל מה את מדברת" אמרו לה. כשעיכלתי את כל הנתונים האלה, החלטתי שאני לא מוכן לשבת באפס מעשה.
מאותו רגע מיניתי את עצמי, בנוסף לתפקידי כראש יחידה בקהילת המודיעין, לסניגורם של השישהי שחרורם היה לאתגר אישי עבורי
אהרוני זועם גם עכשיו, בקיץ 94, כשהוא מדבר על השנים הראשונות הנוראיות שעברו על שבויי הפרשה ועל הפקרתם:
"הפעילות שלי החלה להפשיר את הקרח שאפף את פרשת העסק הביש. רבים מעמיתי, שהסתבר כי בסתר לבם חשבו כמוני, היטו שכם
איסר אישר תקציבים והתחלנו בפעילות בכל העולם. פנינו לכל מי שחשבנו שיכול להגיע לאוזנו של שליט מצרים, נאצר, כמו שעכשיו
עושים בעניין רון ארד. דחפתי כל הזמן שיפעלו. הגענו אפילו למדינאים שלא היו בקשר הדוק עם ישראל ,טיטו, למשל. ברברה קאסל,
פוליטיקאית מפורסמת ממפלגת הליבור באנגליה דיברה עם נאצר, פראנקו מספרד. אנשים מתורכיה, יון, ואוסטריה, נשיא איטליה,
בארצות הברית פנינו דרך ארתור גולדברג ממחלקת המדינה לנשיא ג'ונסון. סר הכל עשרות אישים ברחבי העולם.
"ואכן, תנאי המאסר שלהם החלו להיות נסבלים, כשראיתי שאני לא מספיק לטפל בנושא, שכנעתי את איסר לאתר
מישהו רציני שיעסוק רק בזה, והוא הסכים והתמסר לעניין, בינתיים גם התמנה מאיר עמית כראש המוסד והוא נתן לי יד חופשית ואת
כל התמיכה. במקרה אחר ביקשתי ראיון אישי אצל ראש הממשלה לוי אשכול, דובר אז על האפשרות שהמצרים היו מוכנים לשחרר
את האסרים תמורת הלוואה בסכך 30 מיליון דולר. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שביקשתי ראיון אישי אצל ראש הממשלה.
נפגשתי עם אשכול והדגשתי כי זאת הפעם הראשונה שהמצרים מוכנים לדון על שחרור האסירים. ואם מסיבה כלשהי
האוצר או מדינת שראל לא יכולים לגייס את הכסף, ויאני או יוחאי מוכנים לצאת ולגייס את הסכים הדרוש מיהדות העולם.
אמרתי שאין ליס פק שאם ייערך משאל בנושא, העם יאשר את ההוצאה.
ואשכול לקח נייר ועיפרון, והתחיל לעשות לי חשבון כמה שווים 30 מיליון דולר. "אם יש לו 30 מיליון דולר, אתה יכול לקחת
אשראי של עוד כמה מיליונים, וסך הכל זה יגרום לחיזוק משמעותי של כלכלת מצרים ויכולתה הצבאית", ככה נימק אשכול
את הסיבות שמאלצת אותו לדחות את הגישוש המצרי הוא גם אמר: "הם לא יחזירו את הכסף, ואו שזה יצור תקדים, והמצרים
יעצרו סוכנים שלנו לתקופות ארוכות וידרשו כספים תמורת שחרורם"
קצה הקרחון נחשף
אהרוני: "וואז הגיעה מלחמת ששת הימים והכל השתנה. אל פיחילם וקצינים מצרים ישבו אצלנו בשבי. אולי בעקבות הפעילות
האינטנסיבות של השנים שקדמו למלחמה, הבין נאצר, לדעתי, כמו גם אחרים, שהפעם לת נוותר. האמת הא ששר הביטחון
אם ישלנו את הזכות לעכב את החלפת השבויים הישראלים המעטים שנפלו בידי מצרים בששת הימיםו תמורת אלפי מצרים. היה
מקום לחשש שהנה עומדים שוב להשאיראותם, את אנשי הפרשה בשבי המצרי. אני זוכר שמשה בין אמר למאיר עמית
והחוף מתקרב, להחזיקאות כל אלפי השבוים, ועלה יהון" אבל אנחנו במוסד החפטנו לא לותר ולהילחים עם הסוף
כמי לשת את המצים הקים במטה הממק דין עבל רפן שמנו בפנו הערכו שקליו אם השפע על כל שרושר
כדן שבחרור ל השקויים המצרים יהיה בתמורה לשחרור כל שבוינו, ושהפעם, בניגוד לעז זה יכלול גם את
אסיל הפרשה. מצד שני, היה על הממשלה לחש של משפחות שבוי- צהיל. לעומת זאת, שבוייצה"ל במצרים העבירו אלינו מסי.
שהל מבינים מדוע השחרור שלהם מתעכב והביעו את הסכמתם.
יוכאשר הוויכוח הפנימי הזה בישראל על נושא החזרת השבויים, כולם, או רק שבוי ששת הימים, התחמים, הגיע
כמעט לנקודת רתיחה, האיתי במקה בעיתון זר ידיעה שמנהיג מצרים נאצר, נתון ללחץ כבד של משפחות הקצינים
הבכירים שישבו בכלא הישראלו המשפחות המצריות לחצו על נאצר לשחרר את השבויים ובהקדם. בעבבות הידיעה
הזאת הצעתי בדיון עם ראש המוסד עמית שנשחרר בל תמורה כמה מאות שבויים מצרים, ביניהם קצינים בכירים, ונעביר עם
ראש הקבוצר מכתב אישי לנאצר.
"במכתבזרם שאני, ניסחת. בעצמי, הודענו לנא צר מפורשות שהפעם לא נוותר. הסכרנו לו כי ששת האסירים שבידיו (ארבעה
מתקופת הפרשה וכן ולפגנג לוץ ואשתון, ג.שי) הם קציניצהל, ודינם כדין כל שבוי מלחמה אחר. אם מסיבה זאת או אחרת פוליטית או
יוברתית- לאנות מו לשחרר אותם בפומבי, ביחד עם שאר השבויים בתעלת סואץ, לא נתנגד אם ישוחררו בחשאי בכל מקום באירופה,
ואנחנו מוכנם לשחרר את כל השבוים מיד כשיודע על הסכמתו.
ב7 בינואר 68', הודיע באופן לא רשמי, מתווך האו"ם, דר’ יארינג, כי הוא יודע שנאצר הסכים לעיסקה, והורה
לשחרר את אסירי הפרשה. מיד הודענו לדיין שהמוסד לא מתנגד יותר לשחרור השבויים המצרים. ואז, ב9 בינואר, אני מקבל טלפון
מאתונה: "יושב אצלי בחור בשם ויקטור לוי". היה זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בכל שנות עבודתי בשב"כ ובמוסד. תוך ארבעה
ימים שוחררו כל אסירי הפרשה וכן לוץ ואשתו.
"קיווינו שהאסירים יוכלו להסביר לנו כיצד נפלה הרשת לפני 14 שנה ומתי ניתנה ההוראה להפעלתם. כולם נחקרו
לפרטי פרטים על הימים האחרונים של פעולת הרשת ב 54, ועל אף שפה ושם העלו חשדות מסוימים, אף אחד מהם בשלב זה לא היה
מוכן לודות שמפקדם הישראלי, אותו כיבדו והעריצו, הוא זה שהסגיר אותם. לעומת זאת, בהמשך החקירה ואחרי שחזור של שעה
אחרי שעה, כולם הגיעו לאותה מסקנה שמישהו בגד בהם, והבוגד היה אברי זידנברג. אבל את התשובה לשאלה העיקרית
פרשת לבון, מתי בדיוק ניתנה ההוראה, לא הצלחנו לברר בתחקיר. צריך לזכור שלחברי החוליה לא היה קשר ישיר לישראל. הכל
עבר דרך אברי, הם לא הצליחו לשחזר מתי קיבל אברי את ההוראה."
מפגש גורלי בגרמניה
כל מי שנכנס לפרטי הפרטים של החקירה משוכנע כי אברי זידנברג הסגיר את אנשיו. החשדות נגד אברי התעוררו לגמרי
במקרה. נציג המוסד, פנה בגרמניה לבוב ינסן, קצין לשעבר במודיעין של הוורמאכט הנאצי, במטרה לגייסו לפעילות מודיעינית. הוא
פנה אליו בכיסוי של קצין מודיעין זר. ינסן לא דחה את הפנייה והודיע כי ישקול את העניין. כעבור זמן נפגשו פעם נוספת,
ואז אמר ינסן לנציג המוסד: "עכשיו אני מאמין לך. אבל תדע לך שבפגישה הראשונה חשבתי שאתה נציג של המודיעין המצרי"
נציג המוסד נדהם ושאל, "מה פתאום מצרי". "לפני זמן מה פניתי לשגרירות מצרים בשליחות ידידי פול פראנק" ענה ינסן.
פול פרנק היה הכיסו של זיידנברג במצרים. הוא המשיך לפעול כנציג אמ"ן באירופה, אחרי נפילת הרשת, עם השם הזה.
אהרוני, "קראתי מאמר מענין על יעקב חפץ, האיש שעצר את אברי, ואני מברך על הכתיבה המפורט. אולם דבר אחד ומרכזי
חסר. חוסר המקצועיות והשגיאות הנוראיות שנעשו בכל מה שקשור לאברי. לקחו שקרן פתולוגי "איך אתם יכלים
לקחת אדם כזה, שקרן פתולוגי- אפילו אחותו אמרה לי בפליאה "איך אתם יכולים לקחת אדם כזה, שקרן פתולוגי"- לא
תחקרו אותו ברצינות בזמן הגיוס למשימה במצרים. כבר בתהליך הגיוס אפשר היה לנתח את השקרים שלו. למשל, הוא סיפר
שעשה בגרות לפני עלותו ארצה. אם היו בודקים היו מוצאים שעלה ארצה בגיל 13. הוא סיפר שהיה בקורס מגדים וזה היה שקר.
מסכת השגיאות של אמ"ן נמשכת גם כשקוראים את הגדרת המשימה במצרים: נניח שהיתה משימה לפגוע במטרות בריטיות כדי
לשבש את פינוי התעלה, אז היכן התחכום של אברי? להניח פצצה בדואר חבילות, בקולנוע ובספריה, זה מבצע? איך
לא תחקרו אותו באמ"ן על הנקודות האלו? כל אנשי החוליה נעצרו בלי יוצא מן הכלל, פרט למפקד שלהם. למרות שלפחות שלושה
מחברי החוליה הכירו אותו ואת מכוניתו. והוא לא רק שלא ברח אחרי נפילת הרשת, אלא נשאר עוד כשבועים במצרים והיה לו
מספיק זמן לטפל בשחרור מכוניתו מהמכס. בנוסף לזאת, כדי לחסוך קצת כסף, דאג להכניס את מכוניתו למוסך כדי לפרק את טומבונים
מאחר שגובה המכס במצרים חושב ביחס למשקל המכונית. איך לא עלו על הנקודות האלה באמ"ן? איך שאף אחד לא חשד? ועוד היה לו האומץ
לצאת את מצרים עם סרט צילום של מפעל רקטות.
"לא זו בלבד שלא העלו נגדו חשדות ולא הסיקו מסקנות, אלא אף שוכנעו על ידי אברי אחרי שובו, שלמרות ששם הכיסוי פול פרנק,
כמפעיל הרשת הישראלית, ידוע למצרים, יכול אמ"ן לשלוח אותו לגרמניה עם אותו שם, כיוון שהמצרים אינם יודעים שהוא קצין
ישראלי, אין לי מלים לתאר את הטמטום, או חוסר היעילות וחוסר המקצועיות של אמ"ן. רק אחרי שהדו"ח של נציג המוסד
על פגישתו עם ינסן הגיע לארץ, החליטו באמ"ן להביא את אברי לישראל, אז נקראתי לחקור אותו. התמונה שציירו
בפני היתה כזאת: זה גיבור ישראל, אברי היה סוכן בארץ אויב. עוד לא היה לנו מישהו כמוהו, גיבור שסיכו את חייו, והביא
צילומים חשובים ביותר של מפעל רקטות. והנה בישיבתו באירופה, שוב בשליחות אמ"ן הוא נקלע למצוקה כספית בגלל מחלת אביו, ברגע
של חולשה, כנראה, פנה למודיעין המצרי בניסיון להשיג כסף. ברור שזה פשע, אבל צריך לזכור לו את חסד נעוריו ולהתייחס
אליו בכפפות של משי ובכבוד רב.
במבט לאחור, זאת הייתה אחת החקירות המוזרות שניהלתי בחיי, בגלל שצה"ל דרש בהתחלה שנחקור אותו בעדינות
כ"קצין וגנטלמן", עשינו שגיאות על גבי שגיאות. היו לאברי את כל ההזדמנוית שבעולם להשמיד את הראיות נגדו אבל לאט.
לאט התחלתי להרגיש שהפשע לא התחיל בזה שהוא ניסה ליצור מגע עם המודעין המצרי בשנתו 5 בגרמניה. העלינו
יותר ויותר נקודות שהרשיעו אותו והצביעו על כך שהריקבון התחיל ב54 במצרים, ושהוא ביצע מעשה בגידה שלא היה כמוהו
בהיסטוריה של המודיעין הישראלי. מצאנו רישומים שלו עם כל מיני סימונים לא ברורים. אחר כך השגנו את הפרוטוקול של המשפט בקהיר,
ומצאנו שאחד העדים דיבר במפורש על מידע שהגיע לכוחות הביטחון המצרים, לפני הפעולות. אחד השוטרים העיד כי הורו לו יום אחד
במפתיע לשמור על קולנוע "מטרו". זה היה דווקא ביום שבו תכננה החוליה מבצע והמטרה העיקרית אכן הייתה מטרו, אבל ברגע
האחרון שינו החבר"ה את היעד והלכו עם המטען לקולנוע אחר".
בסוף של דבר הועמד אברי לדין, הואשם במגע עם סוכן זר, בהחזקת מסמכים סודיים, ונידון ל12 שנות מאסר
אהרוני: היו לי הרבה הצלחות והישגים ולא מעט כשלונות בחקירות שניהלתי. אבל הכישלון הצורב ביותר שרודף
אותו עד היום הזה הוא שלמרות המאמצים של שנים לא הצלחתי להוכיח מבחינה משפטית את בגידתו
אברי זיידנברג, ולכן הוא נידון ל12 שנה בלבד. זמן קצר אחרי שאברי העמד למשפט, נקראתי להשתתף כחבר בוועדת חקירה
שהיו חברים בה אריאל עמיעד ומאיר שמגר (+ צבי אהרוני), שחקר את נסיבות נפילת הרשת. זאת היתה ועדה שבדקה
את הרקע המבצעי של הסיפור, בכלל לא התעסקנו בשאלה מי נתן את ההוראה; עם סיום עבודת הוועדה, אני טענתי
בתוקף שכל העדויות והנסיבות מצביעות מעל לכל ספק, כי אברי הוא האחראי להסגרת הרשת.
שמגר ועמיעד, למרות שתמכו ברבות ממסקנותי, לא היו
מוכנים להתחייב למסקנה סופית חד משמעית אז ישבתי
וכתבתי דוח מפורט של 60 עמוד. כל מי שקורא אותו
לא יכול להגיע למסקנה אחרת מלבד זו שאברי הוא
הבוגד. כשרציתי לעיין בן אחדי כמה שנים, נאמר שזה
חומר סודי פנימי שאסור להציא מחוץ לתחום המשרד.
עברו עוד כמה שנים ולהפתעתי מצאתי שאיסר הראל נעזר
בדו"ח שלי בספרו על הפרשה "אנטומיה של בגידה"
"כאדם שחקר לפרטי פרטים את הימים הגורליים
בקהיר, אין לי ספק שראש אמ"ן, בנימין גיבלי, נתן
את ההוראה להפעיל את הרשת במצרים. הוא דיווח
על כך לשר הביטחון לבון וקיבל את אישורו. כך
שמניסטריאלית, לבא נתן את ההוראה".
כשהפרשה התפוצצה, לבון הכחיש כל קשר. גיבלי,
שלא היו לו אישורים בכתב, זייף מסמך והדיח עדים כד
להוכיח את טענתו.
אברי זידנברג, גם אחרי שחרורו מהכלא, המשיך
לטעון שהוא חף מפשע. חבריו בכלא שמעו גירסה
קצת אחרת. יוסף מנקס, מנאשמי משפט קסטנר, שגם אותו
היה לאהרוני את הכבוד לחקור, סיפר כי בכלא רמלה
התוודה אברי על עבודתו עם המצרים. אברי סיפר למנקס
כי המצרים חשפו בפניו מידע על החוליה שהגיע
אליהם ממקור שלהם בארץ. "זה שכנע אותי לעבוד עבורם",
אמר אברי למנקס.
במאמר שהתפרסם ב"אל אהרם" באפריל 1975
כתב העיתונותי מאהר עבד- אלחמיד, כי פול פרנק
עבד חמש שנים כסוכן כפול של המודיעין
המצרי. הבעיה במאמר היא שאליחמיד טעה וטען
כי פול פרנק הוא מוטק"ה קידר. אין כמוכן כל קשר
בין השנים, מלבדי פרט אחד: צבי אהרוני היה האיש
שהביא את הראיות להרשעת שניהם.