תעתוק
משה
זכס
הארץ
4/9/92
כאן תבערה איומה מאת שבתי טבת
בלשהי 1960 נסערת המדינה בפרוץ פרשת לבון ושבר מאים על מפלגת השלטון. דליה כרמל, שהיתה בשנות
ה50 חיילת בסדיר, ומזכירתו של ראש אמ"ן, בנימין גבלי, ולימים אהובתו של לוי אשכול, נעשת דמות מפתח
בפתרון החידה: מי נתן את ההוראה שחוללה את העסק הביש בקהיר? האם תגלה לחוקריה את
הידוע לה על זיוף מסמכים בלשכת ראש אמ"ן? קטע מהספר "קלב"ן" שהתפרסם
בימים אלה
תביעתו הנחרצת של בן -גוריון לכונן ועדת חקירה משפטית לעניין ה"עסק ביש" והתנגדותם התקיפה
של לבון ותומכיו הרבים במפא"י, במפלגות היריבות ובעיתונות, גרמה שבר עמוק במפא"י. ב"אגרת לפעילי המפלגה".
הודה מזכירה, יוסף אלמוגי, ש "אין זה סוד, שאנו עוברים עתה אחד המשברים החמורים ביותר בחיי תנועתנו"
ב18 באוקטובר 1960, התכנסה המזכירות לשלוש ישיבות סוערות וממושכות בזו אחר זו, ולמחרת התכנסה שוב
לפני ישיבת המרכז ואחריו. בישיבות אלו הובעה מורת- רוח מכך שבמשך שלושת השבועות מאז פרוץ
הפרשה נעדרו מן הארץ שלושה מבכירי המפלגה: לוי אשכול, גולדה מאיר, ופנחס ספיר. "כאן
תבערה איומה", זעק מרדכי סורקיס במזכירות, "והחברים (האלה) היו צריכים להיות כאן". לאחר שחזר ספיר,
צירף גם הוא את קולו למקהלה הדורשת שאשכול וגולדה ישובו בהקדם. "איני מקבל מה שהיה פה במשך
23 יום", אני יודע שאשכול מקובל על החברים". הוא תבע גם את שובה של גולדה, שרת החוץ, שעשתה
בעצרת הכלליות של האו"ם בניו יורק. "יש זמנים" הוסיף ספיר ואמר, שמספיק אשכול, ויש זמנים שמספיקה
גולדה, אבל עכשיו יש צורך בשניהם ובעוד כמה חברים כדי להפסיק מה שמתחולל עכשיו... אני הייתי מזעיק אותם,
היתי שולח ארבה אנשים להביא אותם.
בשובה לארץ חידשיה דליה את קשריה עם חבריה באמ"ן -ג'יבלי בן צור ואחרים: "אני הרגשתי שאני חלק
מהמשפחה, גם אצל בנימין וגם אצל מוטקה".
דליה החלה לעבוד במשרד החוץ בירושלים, אבל אחרי שלושה חודשים חיפשה מקום עבודה אחר
והיא עברה למזכירת שר האוצר. אחרי 3 חודשים בלבד, בנובמבר 1957, הייתה דליה למזכירתו הראשית של
אשכול. עד מהרה, כדבריה "היינו חברים טובים מאוד". היא "כל כך אוהבת, לויאלת, פתוחה", והוא
זקוק לסעד, הבנה ותמיכה גם מחוץ לכותלי הלשכה. אשתו של אשכול מתה ביסורים ב1959, לפני שנתה
ה60, ומאז לקחה עליה דליה חלק מעול הבית של אשכול.
יחסו של עוד גבר לדליה העסיק את אשכול: בנימן גבלי. לפני שקיבלה להיות מזכירתו,
ריאיין אותה אשכול. כך ידע על עברה באמ"ן ועל היותה משוכנעת כי "לבון הוא שקרן פתולוגי".
הוא גם ידע מפיה שהיא מעריצה את גבלי ומוזמנת לביתו, אולם הצהרתה, בתשובה לשאלותיו
החזרות ונשנות, כי יחסיה עם גבלי, לא חרגו אף פעם אחת מגדר ידידות הדוקה, לא
התקבלה על דעתו: "בחור כזה יפה, איך זה שלא היה לך רומן אתו?"
כשמלאו 3 שנים לעבודתה אתו, סידר לה אשכול לבקשתה משרה במשרד (ה"בונדס") הישראלי בניו
יורק, דליה טסה לניו יורק ב4 בספטמבר. ב1 בספטמבר 1960 - כשלושה שבועות לפני שפרצה
"הפרשה" (התחלת אוקטוב 1960). - יצא אשכול למסע בבירות אירופה ובארצות הברית. ב8 בחודש
X שבתי טבת, "קלב"ן, הוצאת איש-דור 1992.
הגיע לניו יורק כדי להשתתף בכנס פעילי המלווה שהתקיים ב 17 בחודש, וכן לישיבות הבנק העולמי ועוד כיוצא
באלה
ב-12 או 13 באוקטובר בא אפי לניו-יורק לספר לו על התפתחויות ה"פרשה" במפלגת ובכנסת,
וכבר טילפן אליו פעמים אחדות. אשכול דיווח לגולדה על שיחות אלו. אשכול "הבין מיד" את הסכנה הגלומה
בהתלקחות הפרשה, ו"שצריך לעשות משהו" כדי לכבותה במהירות. "עובדה שהוא חזר מיד לארץ". אפי חזר
לארץ עם אשכול באותו מטוס
בן-גוריון רושם ביומנו באותו שבוע: בתחילה רושם בן-גוריון את הדברים ששמע מטדי קולק ומיצחק נבון:
"הם מספרים דבר משונה; אפי הלך לקרני וסיפר בבכי על מצבו הדליקטי ב"פרשה" הלך גם אל אלקנה גלי. אולם לתדי
(קולק) סיפר קצת אחרת מאשר לשנים – הסוף שברח לאמריקה..." - וכעבור יומיים "בינתיים סיפרו לי דבר משונה
אפי, איש אמוניו של לבון, שפתאום החליט לנסוע לארצות הברית כי נמאסו עליו תעלולי לבון, אם כי הוא בטוח
בחוסר אחריתו "למקרה הביש".
לימים יסביר אפי כי טס לניו יורק ביוזמתו. "אולי הוא אמר" ללבון שהוא נוסע, "אבל זה לא היה בתיאום אתו, והוא לא
ביקש ממני" כמי שראה מחובתו להציל את המפלגה, נסע להזעיק את אשכול ולשכנעו שיקדם את שובו ארצה
"כדי שישים קץ" לסערה שפרצה בארץ- הוא פנה אליו כאל "מביא השלום במפלגה" ומי שלדעתו היה "אחרי בן גוריון
האיש הסמכותי במפלגה" ו"היחיד שיכול" לשכך "את הסערה" ולהשכין שלום.
ב14 באוקטובר הופיעה בעמוד א' של העיתון מערבי ידיעה: במפאי גובר הלחץ לשנות את החלטת המזכירות- שהמפלגה
"אינינה הפורום המתאים לטיפול בפרשה"; וכדי להביא להרגעות הרוחות של ראשי המפלגה הנאבקים "בעד ונגד החלטה זו
הועלתה הצעה, "כי גוף מצומצם בצמרת", שאשכול יהיה אחד מחבריו, "ידאג להשתקת הפולמוס הפומבי בין ראשי המפלגה.”
דיעה הזאת ניתנה ללא שם מחברה אך אפשר להניח בוודאות שהיא נמסרה על-ידי מייזלס. על עוצמת הקשרים בין העיתון
ובין לבון ודובריו תעיד העובדה [?] שמעריב פירסם כי אפי-על מסעותיו של אדם במעמדו אז לא נהג "מעריב" לדווח בעמוד
א' - חזר "מביקור קצר בארצות הברית".
הטעם שהציג אפי לטיתו לניו-יורק רחוק מלשכנע, ומכאן שנסיעתו נועדה למטרה אחרת: לפקוח את עני
אשכול, כמתווך המיועד מטעם מפא"י, לצדקת לבון, לפני שהצד שכנגד ישכנע אותו בצבק בן-גוריון.
דליה הייתה מוכנה למתקפת שאלתיו של אשכול; שכן כבר בחילת אוקטובר 1960, שבועיים לפני הופעתו
של אפי בניו-יורק, קיבלה מכתב מגבלי- הראשון בשורת מכתביו, שנועדו להדריכה לקראת חקירה אפשרות שלה בעניין
הזיופים.
גבלי, הנספח הצבאי בלונדון, נפגש ב 25 בספטמבר עם שר החקלאות, משה דיין, שעבר בלונדון והביא עמו
את סיפורי הארץ ועיתוניה - ביניהם גם "מעריב" לחקור את פרשת מצרים ואת העדויות בפני ועדת אולשין-דורי".
גובלי ניכנס מיד לכונות גבוהה, ופעולת- הנגד שלו כוללת תדרוך של דליה, כפי מלמד המכתב ששלח אליה ב 26
בספטמבר אחרי שיידע אותה בדבר "ההחלטה לחדש החקירה בפרשת לבון", הוא מעדכן אותה בפרטים אחרונים:
"אברי (אלעד) נידון ל15 שנות מאסר ועשה כל מאמץ להשחיר פני ולהאשימני, אותי ואת מוטקה, בכך שכפינו
עליו לאמור דברי שקר כי זויפו מכתבים ואחרים הושמדו, וישנם כל הסיכויים שאקרא הביתה להעיד.
"לבון מנצל ההזדמנות ומדליף לעיתונות הכל, והרושם כי אכן הוא צדיק הדור שנפל קורבן לתככי אנשים
חסרי מוסר ומצפון
"ועדת החקירה תנסה לבדוק באם אכן נכונות טענתיו, וכמי שהיתה לידי כל אותן השנים (את) עלולה להיקרא
ארצה. זיכרי נא שיחתנו בירושלים.
"אני מקוה כי נצא מכל הפרשה ולא ניתן ללבון לזכות בריהביליטציה. לבטח לא אסכים להיות קורבן
שווא... שלך בנימין"
לשון גוף ראשון רבים שנקט, כשהביע תקווה ש"נצא מכל הפרשה - כמו היו שניהם אשמים באותה מידה
וצפויים לאותה סבנה -באה להמריץ את דליה להטות שכם למאמצי הצלה משותפים. ב"שיחתנו בירושלים"
מתכוון גבלי לשיחה שהתקיימה במסעדת "הסה", ומכאן שזיכרונה על השיחה ההיא לוקה
בחסר. ככל הנראה ניתב אז גבלי דרך שתירצה את הקושיות שהתעוררו במצפונה, והיא קיבלה
אותה, או שדחקה מתודעתה את השגותיה, וכשם שדחקה פרטים חשובים אחרים מחלקה בהכנת עדויותיהם
של גבלי ובן-צור.
גיבלי לא היה היחיד, שהטריד את דליה במכתבים. כדי להמחיש את הלחץ שהופעל עליה - ועוד
ילך ויגבר- להציל מפיה מידע, די לציין את לכתבו של חבר ועדת הם אלמ אהרוק (אריום) דורון מ1 2/8 9
באוקטובר - יומיים אחרי שועדת כהן הגישה את מסקנתיה והתפזרה - שבו מעלים דורון כי היה חבר
באותה ועדה, דורון כותב:
"אקדים אומר שאין לי היום שום קשר לעניין זה (פרשת לבון) (היה לי קשר מסוים בעבר) וכי מכתבי זה הוא
לחלוטים. את אשר אני מבקש לדעת- להשכלתי אני הוא... השמועה אומרת שבאיזה תאריך בסתיו 1954 את שינית
בפקודתו של בנימין רישומים מסוימים (למשל ברישום הדואר שהועבר לידיעתו של לבון) – שאלתי היא: האם
היה דבר כזה, האם היה הדבר באמת קשור במה שנקרא היום פרשת לבון? האם אלה היו השינויים היחידים?
"אני יודע שאלה שאלות לא פשוטות... אני מתחייב שלא להשתמש בידיעה שתבוא לי מתשובתך. דרך אגב
איניני מעוניין שתמסרי למישהו על מכתבי זה. אתך הסליחה על אי-הנוחיות אך העניין מציק לי. יארווין".
דליה דיווחה לגבלי על מכתבו התמוה של דורון. וגבלי הדליק לה מיד נורות אזהרה:
"ארווין... ומתי פלד היו.. חברי ועדת כהן ולכן יתכן ועשה זאת לא מתוך יוזמה שלו אלא מתוך ובתוקף תפקידו!"
גם ברגעים האחרונים לפני שובו לארץ, לא חדל אשכול משאלותיו. הוא אפילו ביקש מדליה שתלווה אותו ביום
ב', 17 באוקטובר, לכבש המטוס. לדבריה, אמר לה שם: "חבל שאת לא דיברת. אני מבטיח לך, לא הייתי מספר לאף אחד".
היא פרצה בבכי, כנראה שהיה יותר מאותם דברים שאני שאלתי, נכון?" דליה שתקה, ואז הוא אמר: שתיקה כהודאה"
לימין תאמר דליה "ועים זה הוא נסע לארץ"
הזיוף לא היה "סוד כמוס", שהרי דליה סיפרה על חלקה בו להרכבי, להר -אבן ול"פלמוני",
וסביר שסיפרה גם לאשכול. והוכחה לכך מצויה בשלוש המכתבים של אשכול. ב5 בנובמבר 1960. הוא כותב לה:
"(את) הבטחתי אקיים. אל דאגה", במכתבו מ 12-13 לחודש, הוא כותב: "אל דאגה. את מוצא פי אשמור".
ב24 בנובמבר שולח לה אשכול בדואר הדיפלמטי מעטפה בתוך מעטפה, ובה מכתב המאשר הנחות
אלו מעל לכל ספק: "כאשר כתבתי לך, את הבטחתי לך אשמור מכל משמר. אבל את תיחקרי בשבועה ואין לך כל מוצא
מלהגיד כל אמת אשר ידועה לך". ברור אפוא שאשכול מבטיח לשמור את סודה שגילתה לו- ולא את מה
שהבין מתוך שתיקתה.
אחרי שנשא אשכול לאישה, ב3 במרץ 1964 את מרים זליקוביץ, חש שהתחייבותו פקעה. באחד מקרטועיה באחרונים
של הפרשה, הוא סיפר לאישתו כי דליה ביצעה את הזיוף שבו נחשדה, וכי גילתה לו את סודיה בעת שהתייחדה אתו במלון
"[?]ס" באוקטובר 1960, "וברגע זה לא משקרים". מרים חזרה על כך אוזני עיתונאי ממקורביה.
המאבק על דעתו של אשכול, שאפי פתח בו התחדש ברגע שכף רגלו דרכה בנמל התעופה לוד
ב-18 לאוקטובר בערב. אלמוגי, חסיד נלהב של בן-גוריון, שהיה בין מקבלי פניו, נכנס למכוניתו, אולם גם ספיר, "שלא רצה "להפקיר"
אותו בידי", הצטרף אליהם. מובן, הוסיף אלמוגי "שעמדותיו של ספיר לא תאמו בכל את עמדותי שלי", שכן אף ש"ספיר נהג
להציג את עצמו כנייטרלי", כמי ש"לא צמוד לרבנים, כלשונו" הוא שמר על ידידות הדוקים עם לבון ומילא ב"טרויקה" - גולדה-ארן-
ספיר "את התפקיד החשוב ביותר", לפי אלמוגי, ארן "היה האידיאולוג של הקבוצה", גולדה - "הסמכות המוסרית"
שלה, וספיר "איש הביצוע", היה "איש הקשר בין המפלגה על מנהיגיה וסניפיה ובין ה"גוש". הטרויקה, לדברי
אלמוגי, "קידשה בראש ובראשונה מלחמה נגד מקורבי בן-גוריון הצעירים, אשר לדעת זיאמה, גולדה וספיר הקימו
חומה סבלם בן-גוריון כדי לנתקו מחבריו הוותיקים", ולפיכך אין פלא שלבון תמך בה.
לפי אלמוגי, נסע אשכול אותו לילה לירושלים ו"פתח בשיחות להפגת המתח, קודם כל נפגש עם
הטרויקה", לפי מעריב, הוא נסע לחדרו בקומה החמישית במלון "דן" בתל-אביב, ושם התיעץ "במשך שעות הלילה עם
אחדים מחברי צמרת מפא"י... והבטיח ליטול מיד יוזמה להרגעת הרוחות". אחרי ליל שימורים זה הוא
"חידש הבוקר את מאמצי התיווך". שלו בתור "בורר יחיד", ובתפקידו זה "הוא הסתגר בחדרו עם פרס".
בדבר אחד מסכימים אלמוגי ו "מעריב": אשכול ניאות "לטפל בפרשה", לשון "מעריב", ולאחר לחץ חזק שהופעל
עליו על ידי ראשי המפלגה".
שתי יממות 18 ו19 באוקטובר -ישבו מזכירות מפא"י והמרכז שלה כמעט ברציפות במאמץ
נואש להיחלץ מהמשבר ההרסני, שהמפלגה נקלעה לתוכו. הדיון הנרגז בלאו הכי התלהט גם עקב
הוודאות שהוא ידלוף על כל פרטיו ל"מעריב". חברי המזכירות חושדים ש"מקלט -מכשיר האזנה - הוטמן
באולם הישיבה, וארן החושש שהאזנה נעשית דרך החלונות, "מציע שלהבא ישיבת המזכירות לא תתקיים בחדר
הזה, אלא בחדר כזה שאינו מורכב חלונות". משסעת אותו קריאת ביניים: "מה אנחנו משלים את עצמנו-
הגורם לכך הוא לא החדר ולא מקלט!" המזכיר אלמוגי מקבל על עצמו "לבדוק שוב אם יש פה" מכשיר האזנה
בבה אידלסון הרוגז "חולקת על כך" שלמפא"י "אין כוח למנוע הדלפות" ושואלית: "אנו יכולים לגלות מה
עושה נאצר ואיננו יכלים לגלות מי מוסר לעיתונים?" היא מציעה להטיל על שירות הביטחון הכללי לחשוף את
זהות המדליף. על דברי פרס - שאסור בשום פנים שהש"ב יטפל בעניין זה" - היא משיבה אם כך, שיהיה מוסד
אחר שיעשה זאת".
יותר מתמיד זקוקים חברי המזכירות והמרכז לחשאיות הדיון, כי עליהם להכריע במחלוקת
המאיימת על שלמות מפלגתם. מכאן תובע בן -גוריון להוציא את חקירת ה"עסק ביש" והתפטרות לבון
מוועדת חוץ וביטחון ולהטילה על ועדת משפטית - ומכאן תובע לבון להמשיך את החקירה בוועדת
חוץ וביטחון, אלא אם כן טוהר שמו מניה וביה.
בישיבת המזכירות ב19 אחר הצהרים נדמה שהיה שהמאבק הגיע לסיומו, כשהוחלט להביא לאישור
המרכז נוסח שהציעה ועדת ניסוח של שלושה, וזה עיקרו: "מזכירות מרכז מפא"י מאשרת מחדש עם עמדת[?]
כי הפרשה הקשורה בהתפטרותו של הח' פנחס לבון צריכה להגיע לידי מיצוי מלא של הדין והצדק במוסדות
ממלכתיים ומשפטיים מתאימים של המדינה".
בן גוריון סמך את ידיו על נוסח ההחלטה זה, שעלה בקנה אחד עם תביעתו לוועדה משפטית,
אולם לבון דחה אותו. בעקבות דרישה טלפונית של לבון, הביאה ועדת הניסוח לפני מרכז מפלגה,
שהתכנס אותו יום ב7 בערב, נוסח זהה בכל לזה שלעיל - פרט להבדל אחד: התיבה
"משפטים" הושמטה ממנו. הנוסת הזה עלה בקנה אחד עם תביעות לבון להמשך החקירה באמצעות ועדת חוץ
וביטחון – אבל בן-גוריון התנגד לו מכל וכל. המאבק, הדומה לתחרות משיכת חבל, הגיע אז לשיאו.
חכמי הפרשה והניסוח שבמפא"י העלו הצעות מהצעות שונות – אבל לשווא; בן-גוריון עמד על שלו - ועדה
משפטית, ולבון עמד על שלו - טיהורו על ידי ראש הממשלה או השך הדיון בוועדת חוץ וביטחון. מע[?]
התפלגו המחנות על התיבה "משפטית", ששימשה מכאן ואילך כמלת צופן להגדרת חוג ההשתייכות: מי
שצידדו בוועדה משפטית היו חסידי בן-גוריון, ומי שהתנגדו לה היו חסידי לבון, על זאת
רגשה מפא"י ורגשה המדינה כולה.
בישיבת הערב של המזכירות, ב-19 באוקטובר, הציע אשכול נוסח אחר, נוח לכאורה, לשני הצדדים. הפרשה
תידון ב"מוסדות ממלכתיים מתאימים", נוסח לבון, הייתה אפוא במלה "מוסמכים" זה היה רמז ראשון כי אשכול
מתוך לוועדת שרים שתחקור, תכריע ותסיר את הפרשה מעל סדר היום הציבורי; שהרי גוף ממלכתי מוסמך,
משפטי ולא-משפטי בעת ובעונה אחת- פרט לממשלה - הוא רק ועדת שרים, שבסמכותה לחקור בלא שתוגדר
במפורש כוועדת חקירה.
משה
זכס
הארץ
4/9/92
שמות בפרשה
(עם מאמרו של שבתי טבת)
העסק הביש
ביוני 1954 עצרו שלטונות מצרים כמה סוכנם ישראלים שביצעו שורה של מעשי חבלה, בניסיון לסכסך בין מצרים לבין בריטניה
ראש הממשלה היה משה שרת, שר הביטחון- פנחס לבון. ראש אמ"ן היה בנימן ג'בלי. ראש היחידה 131
שהפעילה סוכנים בארצות ערב, היה מרדכי בנצור. לימים נאסר על עיתוני ישראל לפרסם את הפרשה לפרטיה. המלים
"העסק הביש" שימשו לציון הכשלון במצרים
"מי נתן את ההוראה"
כשלון הפעולה במצרים הוליד ויכוח ממושך בין ראש אמ"ן גבלי לבין שר הביטחון לבון: לבון טען שהפעולה במצעה
על פי הוראת שר הביטחון. השאלה הביאה להקמתן של כמה ועדת חקירה.
ועדת אולשן-דורי (1955)
חברים נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי, לא הצליחו לברר
את האמת, וכך מסרו לראש הממשלה שמינה אותם: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא בל
הוראות משר הביטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".
האדם השלישי
ב1955 התברר שהאיש שהופקד על הפעת הרשת במצרים, אברי אלעד, בגד והסגיר את הסוכנים הישראלים. אלעד ו
שבלשון הצופן של העיתונות הישראליות תואר כ"אדם השליש"-נידון לעשר שנות מאסר הוא ריצה את מלוא תקופת מאסרו
ויושב כיום בארצות הברית. במשפטו טען כי בנימין גיבלי ומרדכי בןצור הדיחוהו לשקר לוועדת אולשן -דור, כדי לסבך
את לבון. השופטים קיבלו את עדותו בענין זה. על סמך פסק הדין דרש לבון לטהרו וכך החלה "פרשת לבון".
ועדת כהן (1960)
מונתה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, ובראשה חיים כהן, שופט בית המשפט העליון. הדו"ח
חיזק את החשד שהוויכוח בשאלה "מי נתן את ההוראה" גרר מעשי זיוף, ובידוי ראיות. החשודים היו
בנימין גיבלי ומרדי בן-צור. דוח ועדת כהן הצריך חקירה נוספת.
ועדת השבעה
חבריה, שבעה משרי הממשלה, מונו על פי החלטת הממשלה, בניגוד לדעתו של בן-גוריון כדי "לעיין בכל
החומר הנוגע לפרשה". מסקנתה העיקרות - לבון לא נתן את ההוראה, "העסק הביש" נעשה שלא בידיעתו,
בן גוריון סירב לקבל את מסקנות הוועדה, הוא דרש "ועדת חקירה משפטית"
דליה כרמל
בעת שראש אמ"ן, בנימין גיבלי, ושר הביטחון, פנחס לבון התנצחו ביניהם בשאלה "מי נתן את ההוראה"
לפעולה במצרים, שירתה דליה כרמלה כמזכירה באמ"ן. לדבריה- הורה לה מרדכי בן -צור, ביוזמת גבלי, לזיף העתק
מכתב שגיבלי שלח לרמטכ"ל, משה דיין, ב 19 ביוני 1954. דיין השמיד את המכתב המקורי וההעתק נשאר כהוכחה יחידה
לתוכנו, למכתב היו שני עמודים. לדברי כרמל, היא הדפיסה מחדש את העמוד השני. במקום שנאמר בו כי הפעולה במצרים
נעשתה "לפי שיחות שהתקיימו" או "לפי הוראות שניתנו" - הדפיסה כרמל את המלים "לפי הוראתו של לבון". כרמל העידה על
כך באוזני היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, וגם בחקירתה במשטרה. בשלב מסויים גם ג'יבלי דרש חקירה.
בפרשה, ואז ניסה לשכנע את כרמל שתתמוך בגרסתו. כרמל, היושבת כיום בניו יורק, שיתפה בסיפור את אהובה
אז-לוי אשכול.
בן צור צרדכי ("מוקטה")
מונה ב 1953 על ידי בנימין גבלי למפקד היחידה לפעולה בארצות האויב. בעת הפרשה האשים אותו לבון
כי במאי 1954 נתן- ללא אישורו- פקודות מבצעיות להפעלת הרשת במצרים. נחשב למקורבו של גיבלי ולפי עדותה של
דליה כרמל, בהנחייתו הכניסה שינויים במכתב לדיין
עברון אפרים ("אפי")
מזכירם של שרת ובן-גוריון בשנות המדינה הראשונות וראש לשכת שר הבטחון, פנחס לבון, בתקופת
"העסק הביש".
הרכבי יהושפט ("פטי")
בשנים הראשונות לקום המדינה שירת כסגן ראש אגף המודיעין. מאמצע 1950 היה סגנו
של בנימין ג'בלי וממלא מקומו בעת שהותו בחו"ל. דליה כרמל שירתה כפקידת לשכת ראש אמ"ן בתקופתו עם פרישת
גיבלי במאי 1955 והעברתו לראשות מטה פיקוד הצפון, קיבל הרכבי את הפיקוד.
הראבן אלוף
ראש לשכתו של ראש אמ"ן בנימין גבלי, בתקופת הפרשה.