ריקושטים של עסק הביש נחתו בבגדד

היסטוריה יוסי מלמן ריקושטים של עסק הביש נחתו בבגדד ב22 במאי 1951- נעצרו מרדכי בן פורת, גם הוא סוכן המוסד לעלייה ב', ויהודה תג'ר סוכן ישראלי נוסף, שיצג את המחלקה המדינית של משרד החוץ. השניים נעצרו בצאתם מכל-בו בבגדד. מעצרם של בן פורת ותג'ר הביא לחשיפת הרשת כולה, שהורכבה בעיקר מפעילים יהודים ומיהודי גרמני, רובוט רודני, שחי בבריטניה והתנדב לצה"ל במלחמת העצמאות חברי הרשת הואשמו באחריות לפיגועם נגד המוסדות היהודים והמרכז האמריקאי, בהחזקת נשק וחומרי חבלה ובריגול למען ישראל.- שני יהודים עו"ד יוסף בצרי ושלום צאלח שלום נידונו למוות ובנובמבר 1951 או להורג בתליה. האחרים, כמה עשרות יהודים, נידונו לתקופות מאסר שונות. על רודני נגזר עונש מאסר קל הוא שוחרר כעבור זמן קצר. יהודה תג'ר נידון למאסר עולם עם עבודת פרך; בן פורת, שעמד בעינויים קשים ביותר, דבק בסיפור הכיסוי שלו כיהודי מקומי, ושוחרר ממעצרו בערבות (גם שוחד וקשרים, סייעו לכך). ביוני 1951 הוא הוברח לארץ. שלמה הלל היה האחראי הישיר למבצע העליה, כסוכן המוסד לעלייה ב' שפעל בעיראק בזהות בדויה של איש עסקים בריטי. ומיומנו של בן גוריון: ביוני 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה בשל מאבקו לבירור פרשת לבון. בן גוריון תבע להקים ועדת חקירה משפטית, שתקבע מי אחראי ל רשת הריגול והחבלה הישראלית במצרים ב1954. האם זה היה שר הבטחן אז, פנחס לבון, שנתן את ההוראה להפעיל את הרשת, או ראש אמ"ן בנימין גיבלי, לאחר התפטרות המשיך בן גוריון, כאחוז דיבוק, לעסוק בסוגיות אלה וצירף ליומניו פרוטוקול של ישיבות ממשלה קודמות שעסקו בעסק הביש. ב 31 באוקטובר 1960 דנה הממשלה בדיווח של שר המשפטים פנחס רוזן על הפרשה. רוזן עמד אז בראש ועדת שרים שחקרה את הפרשה, וזאת למגינת לבו של ראש הוממשלה בן גוריון, שסבר כי רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לשורשי האמת. בין השניים פרץ ויכוח ורוזן הטיח בראש הממשלה "אני גם לא ידעתי מה היה קודם, אני גם לא ידעתי שפיצוץ של בנין הוועדה העליונה ב1953, ומה שהיה בבגדד שכל הדברים האלה הוצרכו על ידינו (ברור כי רוזן טעה בתאריך ובהגדרת בן גוריון מגיב: "מי אמר זאת שהם הודרכו על ידינו?". רוזן "אני, על כל פנים, יודע שב1952 היה בן צור בעיראק, על כל פנים מישהוא היה אחראי לדבר זה, אנחנו לא ידענו על דבר זה. על כל פנים אני לא ידעתי על הדבר הזה". בן גוריון: "מי עשה דברים בעיראק, מה קרה בעיראק, אם אתה מדבר על זאת האם אתה חקרת?" בן צור, שעליו מדבר השר רוזן, הוא סגן אלוף מרדכי בן צור שעמד בשנות החמישים בראש היהידה הסודית 131 של אמ"ן, שהיתה אחראית להפעלת סוכנים במדינות ערביות. והפעילה גם את הרשת הישראלית במצרים. אבל נראה שהשר רוזן טעה גם בעניין זה. בן צור אכן פעל בעיראק, [?] לא ב1952 אלא ב1948, לפני קום המדינה. הוא עשה אז בעיראק כמה חודשים כשליח ההגנה ותפקידו היה לארגן את יהודי עיראק בהגנה עצמית. לצורך זה הוחדרו לעיראק אותם כלי נשק ואמצעי חבלה שנלכדו אחר כך בידי משטרת עיראק וגילויים סייע להפללת חברי הרשת הישראלית היהודית. יומני בן גוריון חושפים כי פנחס לבון עמד מאחורי הניסיון להטיל את האשמה של מסע הפיגועים בבגדד על קהילת המודיעין הישראלית. הוא עשה זאת בראשונה בדיון סודי, ב17 באוקטובר 1960 בועדת החוץ והביטחון של הכנסת.- יחבר הכנסת יוחנן באדר מחרות שאל את לבון אם לא היו מקרים כאלו (כמו במצרים) בארץ ערבית אחרת, בעיראק, ולבון ענה "כמובן, כן". מניעיו של לבון לקשור בין העסק הביש במצרים לפיצוצים בעיראק היו ברורים. הוא רצה להוכיח כי הפיגועים נגד מוסדות ציבור ומוסדות אמריקאיים במצרים לא היו מקרה יחיד, אלא חלק משיטת פעולה של המודיעין הישראלי במדינות ערביות מענינת במיוחד העובדה ששרים בממשלה נטו להאמין גם לגרסתו של לבון בענין עיראק. מיומני בן גריון, המצטטים אותו פרוטוקול מישיבת הממשלה מאוקטובר 1960, מתברר כי גם השרים יצחק בן אנהון, וישראל ברזילאי היו שותפים לתחושה זו. בן גוריון הגיב: לבון שיקר, הוא סיפר סיפורים לוועדת החוץ והבטחון. ביומנים נחשף מידע נוסף הקשור לכך "על פי פקודתי כתב בן גוריון ביומן ב17/77/63 "מינה איסר הראל (ראש המוסד המרכזי למודיעין ולביטחון). ביום 16/11/60 ועדה של שלושה. "מטרת החקירה, מצטט בן גוריון מכתב הסמכויות של הוועדה, "לחקור ולהסיק מסקנות לגבי השאלות הבאות: (1) האם נזרקו הפצצות, כולן או כמה מהן, על ידי יהודים? (2) באם כן, האם בוצע המעשה לפי הוראה כלשהי מהארץ או לפי יוזמה מקומית? (3) באם בוצע העשה מהארץ, מי הגורם שנתן את ההוראה, באיזה דרכים ולאיזו מטרה?" הראל מינה לועדה את אנשי המוסד חיים יערי (ולדנר) ויעקב כרוז, את שמואל מוריה מהשב"כ. כעבור כשלושה שבועות, ב8/12/60, הגישה הועדה את מסקנותיה להראל ולבן גוריון. עו"ד שמואל מוריה הוא היחיד שנותר בחיים מבין שלושת חברי הוועדה. לפי יומני בן גוריון, "הוועדה הגיעה למסקנות הבאות: א) הוועדה לא מצאה שום הוכחה עובדתית לזריקת הפצצו על ידי ארגון או פרט יהודיים כל שהם. כו לא מצאה הוועדה כל סיבה היגיונית שיכולה הייתה להניע גוף או פרט יהודיים לזרוק פצצות לשם קידומם או הבטחתם של אינטרסים יהודיים מקומיים מידיים. ב) הוועדה הופתעה לשמוע מפי מרבית העדים נימה של האשמה בלתי מבוססת מבחינה עובדתית, לפיה נזרקו הפצצות על ידי יהודים. לגבי השאלה השנייה א) הוועדה משוכנעת כי לא ניתנה כל הוראה משום גורם בארץ לביצוע מעשי חבלה מהסוג הנדון. ב) ברור לוועדה שהוראה למעשים כאלה לא ניתנה, לא על ידי מוסד ישראלי ולא על ידי מוסד מקומי. לגב השאלה השלישית: באם בוצע המעשה לפי הוראה מהארץ וכו... מאחר והועדה משוכנעת כי לא ניתנה כל הוראה מסוג על ידי שום גורם מהארץ, הרי היא פטורה מלענות על שאלה זו"