תעתוק
המאמר הזה חשוב מאוד
ידיעות
7 ימים
30/7/93
האיש שעצר את האדם השלישי.
ירון לונדון
שלשה שבועות אחרי מותו של אברי אלעד, "האדם השלישי", מספר יעקב חפץ, מי שהיה ראש מחלקת ביטחון-שדה במודיעין
כיצד עצר את מי שהסגיר את נדוני קהיר
בשנת 1954 חשה ישראל חנק. בריה"מ כבר היתה מעצמה עוינת. בריטניה התכוונה לסלק את כוחותיה מאיזור תעלת סואץ,
וממשלת הנשיא איזנהאור בארה"ב התנכר לנו וביקש לכונן ציר פרו-מערבי, שנקודות המשען שלו הם קהיר ובגדד.
ב 2 ביולי באותה שנה פתחו חבריה של רשת מודיעין ישראלית בקהיר, בשורה של פיגועים. הפיגועים הללו נועדו
להוכיח למעצמות המערב, כי השטלון המצרי מעורער, וכי ייטב להם אם לא ייסוגו מאזור התעלה, ולא ישליכו את יהבם על
ברית ערבית פרו-מערבית.
כל חברי הרשת, לבד ממפקדם, נלכדו. הם היו אידיאליסטים צעירים, חברי תנועות-נוער ציוניות. שניים הוצאו
להורג, עוד שנים שלא היו קשורים ישירות למעשיהם, עונו והתאדו. האחרים נידונו לתקופות מאסר ארוכות וארבעה,
וביניהם מרסל ניניו, האישה היחידה ברשת, עשו בכלא 14 שנה ונגאלו רק אחרי מלחמת ששת-הימים.
השאלה "מי נתן את ההוראה" להפעיל את הרשת - האם היה זה שר הביטחון פנחס לבון, או ראש המודיעין,
אל"מ בנימן ג'יבלי - העסיקה את המערכת הפוליטית בישראל במשך דור. עד מהרה הפכה "הפרשה" לציר מחלוקת
בין שני אגפים במפלגת השלטון מפא"י, "העסק הביש", כפי שכונה המחדל המודיעיני, הפך טפל ל"פרשה",
כינויה של ההתכחשות הפוליטית.
לפני שלושה שבועות מת אברי אלעד, שנולד כאדולף-אברהם זיידנברג, הסתווה בשם פול פראנק וייזכר
בהיסטוריה כ"אדם השלישי". הוא היה מפקד הרשת, וכמעט אין ספק שהסגיר את חבריו. בכתבה הזאת יסופר על
פרשת מעצרו של אברי אלעד, מנקודת-ראותו של אחד ממשתתפי המצוד אחריו.
החוקר (יעקב חפץ): "אתה לא חייב להשיב, אבל כל מה שתאמר עשוי לשמש ראי נגדך. האם בגדת אי פעם במדינ אל?
אברי החוויר והפליט משפט, אשר קשה להעלות על הדעת, כי יישמע מפי אדם הבטוח בחפותו: "רגע, רגע" אמר, "תן לי
לחשוב ולהיזכר". מן החדר הסמוך, בעזרת אוזניות, עקב צבי אהרוני אחרי השיחה. אהרוני היה החוקר
הראשי של השב"כ, ויש אומרים כי בכל תולדותיו של הארגון, איש לא עלה עליו בכשרון להבדיל שקר מאמת. הוא זה
שיעץ לחפץ איזו שאלה להציג לנחקר, ולצידו די היה באופן, שבו נענתה השאלה, כדי לפסוק שיש לעצור את האיש.
הוא נכנס לחדר והיע לאברי אלעד, בסמכות וברשות: "אני עוצר אותך בגלל חשדות שיש לי נגדך.". לצורכי
מעצרים, ניתן לאהרוני איש השב"כ, מינוי נוסף של קצין משטרה בכיר.
זה היה ב 16 בדצמבר 1957, משפטו של אלעד נמשך שנתיים, ובסופו נמצא אשם בכמה סעיפים, שעיקרם
גניבה של מסמכים סודיים וכוונה למכרם למודיעין המצרי. בחלל אולמו של השופט בנימין הלוי, בבית-המשפט
המחוזי בירושלים, ניסרה שאלה חמורה יותר: האם הסגיר אלעד את פקודיו, אנשי רשת החבלה הישראלית במצרים, אבל
השאלה הזאת לא התבטאה בכתב-האישום. ועד היום, אף על פי שכל המעורבים בפרשה משוכנעים באשמתו של האיש,
לא נמצאו אלא ראיות נסיבתיות המצביעות על כך.
אלעד, "האדם השלישי", נידון ל12 שנות מאסר שקוצרה בשנתיים, אחרי שחרורו התתגורר בקליפורניה, ידע עליות
ומורדות, פרסם את גירסתו על אודות עלילת חייו, ומת לפני שלושה שבועות ממחלת הסרטן. שבועות אחדים לפני מותו
ביקר בארץ בחשאי.
ב1957, כאשר נפגשו חפץ ואברי לאותה חקירה קצרצרה וגורלת, כבר היו נידוני-קהיר כלואים שלוש שנים וחצי.
חפץ מסביר את השתהות החקירה בכך, שה"פרשה" האפילה על ה"עסק הביש", כלומר ההתכחשות הפוליטית עיכבה את
העיסוק בהיבט הביטחוני. סיבה נוספת היא התמימות.
כי ישראל בשנות ה-50' היתה בתולה פותה. אוכלוסייתה כה קטנה היתה, וממסדה כה אינטימי, עד כי לא ייפלא
שמרגלים ולוכדי-מרגלים נעו באותם מעגלים חברתים. גם את פרשת ישראל בק, המרגל שחדר קרוב מאוד למוקד
ההכרעות הביטחוניות, אפשר להסביר בנתוניה של אותה מציאות חברתית, אשר בה נמצא כל אחד במרחק
של טפיחת שכם מזולתו. בר נתפס שנה לאחר שהסתיים משפטו של אלעד.-
בימי השחרות של צה"ל, הוקמו בחיל-המודיעין שתי יחידות סודיות במיוחד. יחידה 132 עסקה בלוחמה פסיכולוגית,
ויחידה 131 עסקה בהקמת רשתות מבצעיות בארצות האויב - ב1951 הופרדו היחידות, ומטקה בן-צור, "גבר שגופו
החסון וכתפיו הרחבות היו מקור ביטחונו העצמי הרב", הועמד בראש 131. באותה תקופה היה יהושפט הרכבי סגנו
של ג'יבלי ברשות החיל.
הוא וחפץ מיעטו לדעת על המתרחש ביחידה, מפני שהונהג מידור קפדני, והיחידה פעלה בפיקודו הישיר של
גיבלי. בבוא יומו של אברי להיחקר ע"י איסר הראל, הוא אמר לחוקרו: "על מה שאני מספר לך ידעו רק ג'יבלי ובן צור,
אני הוא השלישי, ואתה הוא הרביעי". אפשר שמשפט זה הוא מקור כינויו.
שבתאי טבת בספרו קלב"ן - העוסק ב"פרשה", ובפרשת הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי במהלך מלחמת
השחרור - כותב על הנגיעה הראשונה של יעקב חפץ ב"עסק הביש". ב1954. בתקופת דיוניה של ועדת אולשן דורי, שחקרה
מטעמו של ראש הממשלה משה שרת "מי נתן את ההוראה" להפעיל את הרשת במצרים, נודע לרמטכ"ל משה דיין, כי בנימין ג'יבלי
מתעתד לנסוע לגרמניה, להפגש עם אברי אלעד. בהיותו ראש המטה, היה חפץ אחראי לענייני הכספים של המודיעין, ודיין
הזהירו, לבל תמומן נסיעתו של ג'יבלי מכספי החיל.
"התקרית הזאת", אומר חפץ, "רק מעידה על כך שזמן לא רב לאחר נפילת הרשת בקהיר, כבר סבבו שמועות
על עניינים לא טהורים. וצריך להגיד, שביעיני משה דיין, אברי לא מצא חן והוא מנע
את התקבלותו לקורס פו"ם. אבל ייאמר עכשיו מה שייאמר, כשאברי חזר ארצה אחר "עסק הביש", הוא נתפס בעיני רבים כאיש-מודיעין
מבריק, וכלוחם ללא חת, שסיכן את חייו כדי להציל את אנשיו.
"התדמית הזאת התפרנסה מהיחס, שגילו כלפיו ג'יבלי ובן-צור. דובר אפילו שיקבל צל"ש, אבל לא רק בגלל הצטיינותו המבצעית
הוא הוחזק כפרסונה-גרנה. אלא גם מפני שהיו לו ידידים בדרגים הגבוהים. עוזי נקריס ועמוס חורב התרועעו איתו, עד
שיעצתי להם להתרחק. היה בו הרבה חן. הוא היה גאה מאוד, קלח סיפורים ובדיות וקשר קשרים על נקלה".
נדרש כאן תיאור מקוצר של מהלך תנועותיו של אברי זיידנברג-אלעד, מאז נפילת הרשת בקהיר ועד למעצרו.
(1) אחרי שנךכדו פקודיו, הוא יצא ממצרים בעצלתיים, לא לפני שמכר את מכונית הפליימוט הירוקה שלו.
(2) אח"כ בא ארצה לשבוע (!?)
(3) ונסע לגרמניה.
(4) שהה בגרמניה בשמו הבדוי, פול פרנק, למרות שאת השם המסוכן הזה צריך היה להמיר חיש מה, מפני שבית-הדין הצבאי המצרי
גזר עליו מוות בהיעדרו.
(5) בסוף 54' בא ארצה לביקור קצר, ושודל ע"י ג'יבלי להעיד עדות שקר בוועדת אולשן-דורי. עדותו איששה את גירסת הקצין
הבכיר, שלפיה לא ג'יבלי ("הקצין הבכיר", כפי שקונה), אלא שר הביטחון פנחס לבון, "נתן את ההוראה".
בראשית 56' בא אברי ארצה, ולפי דרישת המפקד החדש של יחידתו, יוסי הראל, ישב במשרדי היחידה, והעלה על הכתב את קורותיו.
ממשיך חפץ, מתועד ומדויק:
(6) בנובמבר 56', לאחר מבצע קדש, חזר אבי לוינה, הוציא דרכון ע"ש אדולף זיידנבורג, ותוך חודש צירף אליו את אשתו שולה ואת בנו הראל.
איש לא ראה טעם לפגם בכך, שהגיבור החליט להתבסס בחו"ל, ואפילו ניסו לסדר לו עבודה בסניף אל-על.
(7) עוד קודם לכן הציע להקים קשר םע הקולונל עותמאן נורי, הנספח הצבאי המצרי בבון, שאותו הכיר עוד בקהיר, ובאמצעותו
לחדור למודיעין המצרי. הדבר נאסר עליו.
היום משוכנעים כל האנשים שעסקו בפרשה, כי אברי נלכד על-ידי המצרים עוד בראשית צעדיו בארצם וכדי להיחלץ או
תמורת טובות הנאה, הסכים לשרת את האויב".
- מתי הזדעתקם? - "הנורה ... לא, לא היתה זו נורה, אלא לפיד, נדלק במאי 57', נציג "המוסד" במסווה אנגלו-סכסי, ביקר
בעיירה קריפלד שליד דוסלדורף, כדי לגייס איש ושמו בוב ינסן מוותיקי ה"אבווהר", שירות הריגול הגרמני. אחרי המהפכה
במצרים הירבה השלטון החדש להשתמש בשירותייהם של מומחים גרמנים, מפני שבין מצרים ולבין מעצמות המערב שררה מתיחות,
והקשר האמיץ עם בריה"מ טרם הוקם. מקס בנט, הסוכן הישראלי שנלכד ביחד עם אנשי הרשת הקהירית, עשה במצרים במסווה של מומחה
לגפיים תותבות והצליח להגיע לקשרים טובים עם הגנרל מוחמד נגיב, הנשיא המצרי הראשון. גם זהותו של אברי אלעד נתפרה בהתאם
אלמציאות הזאת, שהרי "פול פרנק" היה מהנדס מכונות, שבא לפתח עסקים במצרים. ינסן גם הוא שהה שם במשך תקופה מסוימת, ואיש "המוסד"
שניסה לגייסו התיימר לייצג סוכנות ביון מערבית, המעוניינת להשתמש בשירותיו, כדי לסכל את הסכנות הנשקפות למדינות המערב במזרח התיכון.
"ינסן, למרבה הפתעות של איש "המוסד", הגיב בתקיפות: "תפסיק לבלבל לי את המוח. מה אתה חושב שנאי ילד? שאני לא מבין
מי שלך אותך? רק לפני כמה ימים ביקש ממני חברי הטוב פול פראנק, לשמש איש-קשר בינו לבין עותמאן נורי, ועכשיו אתם, המצרים, באים
לבדוק אצלי את המהימנות שלי?"
שליחו הנרגש של "המוסד" מהיר לדווח על השיחה למפקדו, איסר (הקטן) הראל. התעוררה שאלה של סמכויות, כי באותה תקופה
לא היתה חלוקה תפקידים ברורה בין "המוסד" לבין המודיעין הצבאי, הוחלט שאיסר יתמנה על המשך הפעולה, ואילו המודיעין והשב"כ,
שבראשותו עמד עמוס מנור יסייעו לו. השב"כ העמיד לרשות הפעולה את צבי אהרוני ואת סגנו ויקטור כהן, וגם אני, שהייתי אז
ראש מחלקת בטחון שדה במודיעין, אופעל ע"י איסר.
"משעה שנתגלה דבר ניסיונו של אברי להתקשר עם עותמאן, נעשו הרבה ניסונות להביאו ארצה בתכסיסי עורמה,
אבל הוא היה זהיר מאוד. פעם שלחו אליו את ידידו עמוס חורב, שהיה קצין חימוש ראשי, ועמוס סיפר לו כי חברת
סולל בונה רוצה להקים בארץ מפעל לייצור מנועי מרצדס וכדאי לו לבוא ארצה לשוחח עם אנשי החברה, מפני שהוא מסוגל
לשמש נציגם בגרמניה ולצבור עושר רב. כדי להשלים את התמונה, הוכנס אחד מבכירי סולל-בונה בסוד העניין.
"רק בנובמבר 57' התפתה אברי לבוא ארצה; הים בחוכמה לאחר מעשה, אנחנו יודעים שהריאיון שהיו ברשותו, די היה
בהן להטיל עליו חשד כבד. אבל אני מודה, שאז זה לא חדר בבהירות כזאת לתודעה שלנו. עובדה היא, שעד 16 בדצמבר,
הוא הסתובב חופשי, פגש כל מי שרצה לפגוש, ואפילו ביקר במשרדי יחידה 131.
"כאשר הוחלט לחקור אותו, נקבע, כי יוסי הראל (מפקדה של אוניית המעפילים ההרואית "אקסוסדוס", ומי שהיה אז מפקד
היחידה, ילווה אותו למשרדי. כפי שאתה רואה, נהגנו באברי בכפפות של משי. כל העת חששנו מפני הכתמתו של גיבור.
גם אחרי שנעצר ע"י אהרוני, הוא טופל כמו נסיך. את אקדחו החרמנו רק לאחר שהובא למלון "הירקון", בפינת רחוב
טרומפלדור בת"א, ששם הוריתי לעצרו. שמתי עליו את אחד מאנשיי, סרן אלי פרגר, אמנם חיזקתי את השמירה מסביב, אבל
האמת ניתנת להיאמר, שלו רצה לברוח, יכול היה לעשות זאת בנקל. עד שהועבר לחדר-המעצר של השב"כ באבו-כביר,
שהה במלון והיטיב את לבו במזון ומשקאות משובחים.
"על חוסר הרגישות שלנו תעיד אחת העובדות המכריעות, שהתגלתה רק לאחר הגשת האישומים נגדו: לא ערכנו חיפוש
בדירתו בחיפה, שבה צבר מסמכים סודיים ביותר ותצלומי מסמכים על-גבי תשלילים. חומרים אלה גנב במשרדי היחידה בקיריה,
כאשר ישב שם, לפי בקשתו של יוסי הראל, להעלות את קורותיו על הכתב. חלק מהמסמכים ארז במזוודה כחולה, שהשאיר בביתו, וחלק התכוון
באוניה להמבורג. ובאו יומיים לאחר מעצרו ביקש לנסוע לחיפה כדי ליטול כמה דברים שהיה זקוק להם. בדרך לדירתו הפציר
ארלי פרגר שליווה אותו, לסור לביתה של ידידתו הדסה נגלר, בת עשירים חיפאית. הוא ביקש מהדסה להודיע
לידידו פטר לנדסמן, כי יבוא לדירותו וייקח לשמירה את המזוודה הכחולה, וכי יעצור את המטען להמבורג, שהיה כבר
בנמל. - פטר לנדסמן עשה כדבריו, אבל כשהגיע לבית הוריו במושב שער-חפר, פתח את המזוודה נבהל למראה
תכולתה. הוא שרף את המסמכים אבל התשלילים ניצלו. כאשר אחותו של אברי באה לבקרו בכלא, הוא דחף לידה
פתק שנועד ללנדסמן. הפתק נלכד על-ידי אנשי הביטחון והוביל אל שיירי תכולתה של המזוודה ואל תיבת
המסמכים בנמל. זה היה רק בסוף פברואר, אחרי הדיון המוקדם בבית-המשפט."
x x x
- אחרי כל זה, לא מסתלקת תעלומת עיכוב החקירה. איך קרא שעיני כולם הסתמאו לזמן כל כך ארוך?
"התשובה היא שמדינת ישראל העמיקה בחקירת השאלה הפוליטית והשתהתה בחקירת השאלה המודיעינית. ולא סייעה לכך העובדה
שכל הידיעות היו בידי ג'יבלי ובן-צור. אבל אני לא בטוח שאם היו מזדרזים יותר, אפשר היה למצוא הוכחות משפטיות קבילות, שבעזרתן
אפשר היה להרשיע את אבר באשמת הסגרת הרשת בקהיר. כידוע, התמנתה ב1957 - ועדה משותפת לצה"ל ול"מוסד", בראשותו של אל"מ אריאל
עמיעד, וזו שהמליצה להעמיד את אברי לדין על עבירות פחותות בחומרתן. איסר הראל התמכר לפתרון תעלומת "עסק הביש" כאחוז
דיבוק, ומינה את סגנו אפרים חזן להמשיך לחקור, וגם הוא עסק בכך חודשים ארוכים - והעל החרס בידו".
- במשך השנים התעניינת בגורלו של האיש שעצרת? - "עקבתי אחריו מרחוק כל הזמן, הממדים הקטנים של הארץ גרמו, שמדי פעם
אתקל בקרובי משפחה שלו שידעו על קורותיו."
- מה עלה בגורל אשתו ובנו? -"אשתו נפרדה ממנו והתיישבה בהמבורג. ניסו להביא אותה לארץ או לנסות לחלץ ממנה יומן, ששיערו
כי אברי כתב, אבל היא התחמקה, מה קרה לבן, אני לא יודע. כפי שאמרתי לך, שמו הוא הראל, על שם החטיבה שלנו".