תעתוק
הארץ
5/1/90
המגעים הסודים לשחרור נידוני קהיר
גדעון רפאל, שהיה מנכ"ל משרד החוץ בימי משפט קהיר, קובל על הצגה לא נכונה שנעשתה בטלוויזיה
לגבי מאמצי ישראל לשחרור הנידונים. שרת ונאצר, דנו בדבר, בעזרת מתווך אמריקאי, וההישג לא
היה רחוק. אי-התיאום בין הדרג הצבי והפוליטי והזלזול ששרר בחוגים הביטחונים כלפי
הפתרונות הדיפלומטיים, לא סייעו למאמץ
מאת עקיבא אלדר
שעה קלה אחרי רדת המסך על הפרק הראשון של "חיים שכאלה", על נידוני קהיר, היה על קו הטלפון גדון האוזנר,
מנכ"ל בדימוס של משרד החוץ. קולו הסגיר את סערת רוחו.
רפאל תובע את עלבונו של ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת ואת עלבונו האישי - כאיש-הקשר לעניין פדיון אסירי
קהיר. - "האנשים האלה לא היו יכולים לשבת באולפן אילולא מאמצינו, אמר. הוא שלף מהארכיון תיק "סודי ביותר" הכולל
את ההתכתבות בין שרת ובן-גוריון לבין נשיא מצרים גמאל עבד- אל נאצר ואת הפרוטוקולים המספרים על מאמצי משרד החוץ
להציל את נפשותיהם של הנידונים למוות ולהחזיר את האחרים הבייתה. השבוע, בביתו בשכונת קרית-יובל בירושלים,
פרש רפאל לפני את התיק (זה מותר מקץ 30 שנה) ואת סיפורו האישי.
תחילה מבקש רפאל לסגור חשבון עם הזרוע הביטחונית, שהוא מכנה "האגרוף", זה האגרוף ששלח לקרשים לא
רק את חבורת הצעירים שנשלחה למבצע מטורף, אלא סטר על פניו של הדרג המדיני הבכיר ביותר:
שום דיון – מדגיש רפאל- לא קדם להחלטה על המבצע. היתה התכתבות אחת ויחידה ביני לבין ראש המודיעין
בנימין גיבלי. זה היה בתחילת 1954 ואני שימשתי יועץ שר החוץ לענייני המזרח-התיכון ולעניינים פוליטיים באו"ם.
גיבלי הציע למצוא דרך לעקב את חתימת ההסכם בין מצרים לבריטניה על פינוי כוחותיה מארץ הנילוס. הוא טען שסילוק
הבריטים מהבסיסים במצרים יש בו סכנה חמורה לישראל, מפני שהבריטים משמשים חיץ בין מצרים לישראל. כתבתי לו
שהבריטים שהמדיניות שלנו היא לקדם את יחסי השלום עם מצרים על ידי תמיכה בשאיפותיה
הלאומיות והדגשתי את הספכה הכרוכה במימוש הגישה האבסורדית שלו, שלפיה יש לחבל ביציבות הפנימית
במצרים. הסתמכתי בין השאר על מברק ברכה ששלח בן-גוריון לנאצר לרגל הצלחת ההפיכה. המדיניות שלנו באה
לידי ביטוי גם במכתב ששלח שרת לנאצר ובו איחל לו הצלחה מלאה בשחרור מצרים משאריות עולו של שלטון זר
ובהגשמת הריבונות המצרית. קיבלתי מגיבלי תשובה מזלזלת, ושרת אף התלונן על כך באוזני שר הבטחון
פנחס לבון.
מאז ועד 5 אוקטובר 1954, לא שמענו דבר באותו עניין. אותו יום קיבלתי מההאזנה לשידורים בערבית,
פרטים על שידור רדיו ממצרים, שסיפר על לכידתה של כנופייה האחראית לניסיונות חבלה. נכנסתי לשרת, שהיה
אז- ואני מדגיש זאת - ראש הממשלה ושר החוץ. הוא הגיב בנחרצות: "זה לא ייתכן, שהרי לא יעלה על הדעת
שפעולה מעין זו תתפצע ללא ידיעת ראש הממשלה. לאחר סדרת טלפונים התברר ששר הבטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן- בעלי
האגרוף- החליטו, בלא תיאום כל שהוא, על מבצע שהיה מנוגד לגמרי לתפישה של הדרג הפוליטי שדגל במיצוי האמצעים
הדיפלומטיים. כאשר התקשרנו, הם כבר ידעו על התקלה
צעדי ביניים
אף שהתברר לו כי פעלו כאן בלי דיעתו, החליט שרת שהבירור הוא ענין משני וכי יש להציל תחילה את
האנשים. - הוא הורה לי לרכז את כל המאמצים לגייס את כל הגורמים בזירה הבין-לאומית והיהודית, העשוים
להשפיע על נאצר להמתיק את הדין. - פניתי בין השאר לאפיפיור, לאגודה לזכויות האדם בארה"ב ולחבר הפרלמנט הבריטי
מוריס אורבך, שנסע 3 פעמים למצרים ונפגש עם נאצר. תוך כדי כך, ניהלנו גם משא ומתן עם מצרים על עצם הסכסוך.
בינתים נפתית המשפט וצה"ל נזהר שלא להרגיז את המצרים בתקריות גבול. - ב21/12/54 שלח שרת מכתב לנאצר (רפאל
מציג את העתקו, נייר מצהיב כתוב בצפיפות באנגלית). אחרי אחולים לבביים להצלחת המאמצים לסילוק הבריטים,
מנה שרת את העניינים שישראל רואה בהם מבחן לכוונותיה הטובות של מצרים: פתיחת התעלה ו "השאלה הדחופה של
המשפט". שרת מדגיש כי אינו יכול להפריז בחשיבות שהוא מייחס לענניין זה ואף נוקט לשון איום: "פסק הדין חמור
עלול לגרור לאלימות ויפגע בסיכויים לשלום". זה מצביע על מידת החשיבות שייחס להצלת האסירים. הלשון
שנקט היתה חריפה מהמקובל בפניות דיפלומטיות מעין אלו".
נאצר מינה את עבד- אל רחמן צדיק, היום חבר הפרלמנט המצרי, לשליח מיוחד והעביר על-ידיו מסר שעיקרו:
"אני מעריך את העובדה שאתה מכיר במאמצינו להביא להסדר שלום ומקווה למאמצים דומים מצדכם". השליח
הוסיף ואמר כי נאצר מנסה להמתיק את העונש, אבל הוא כפוף לחוק המצרי. אנחנו קיווינו לחנינה אבל הוא נזהר שלא
להבטיח דבר. אף-על-פי-כן קיבלנו דיווחים רבים (רפאל מציג דיווח וארוך שהגיש בשעתו לשרת) מנציגינו בעולם ובהם
חצאי-הבטחות של נאצר לנהוג במידת הרחמים. - לאחר הוצאתם של השניים להורג, שאלו את נאצר מדוע לא עמד באותן
הבטחות למחצה. הוא הסביר כי באותו זמן נתלו שבעה מחברי "האחים המוסלמים" ולא היה בכוחו להציל את כל הישראליים,
שכן הדבר היה מעורר זעקות עד לב שמים, שיהודים שתיכנו לפוצץ בית קולנוע על יושביו יוצאים בחיים ואילו אחים מוסלמים
מוצאים להורג. -
באוגוסט 1955 התחדשו המגעים לשחרור האסירים, והפעם ביוזמת מצרים. השגריר שלהם בארה"ב פנה אל ארגון
הקוויקרים, שעמם היו לו קשרים הדוקים, והציע להם למנות איש-קשר עם ישראל. הם בחרו באלמר ג'אקסון ושלחו אותו לאזור. אני שימשתי איש
קשר אתו מטעם משרד החוץ ונכחתי גם בפגישותיו עם בן-גוריון ושרת. שרת צייד אותו ברשימת "צעדי ביניים" שיכשירו לדעתו את
האווירה בין ישראל למצרים
בספרו "שליחת מזרח תיכונית" (הוצאת נורטון ע"מ' 37) מפרט ג'יאקסון חמישה צעדים לפי סדר זה:
1) חילופי שבויים 2) הפחתת המתח במפרץ עקבה 3) הפסקת החדירות דרך קוים צבאים 4) הפסקת נאומים משלהבי יצרים.
בן גוריון הביע את רצונו לפגוש את נאצר ולבקר בקהיר, והוסיף שג'אקסון רשאי לומר לנאצר כי הוא יפגין יותר גמישות
כאשר פגישת- הפסגה תצא אל הפועל. ג'אקסון שב כעבור ימים מספר ממצרים ודיווח על שיחותו עם נאצר, השליט
המצרי אמר לו, לדבריו, כי מאז שבן-גוריון פינה את מקומו לשרת בראשות הממשלה, הוא-נאצר- פיתח מידה רבה של
של אמון בשרת, עד כדי נכונות למשא-ומתן עקיף עם ישראל, שיתנהל בחלקו בפאריס. ואולם, עם שובו של בן-גוריון לממשלה.
בתפקיד שר הביטחון, חודשו התקפות ישראל, לאורך גבול הרצועה. ההתקפה האכזרית ב28 בפברואר- אמר נאצר- הביאה אותו
להפסקת המגעים הלא-פורמליים.
בהתיחסו לבקשה בענין חילופי שבויים, אמר נאצר לג'אקסון כי אינו בטוח שבידי ישראל שבויים "שווי-ערך" לאסירים יהודים
עם זאת, הבטיח לבדוק את הבקשה ולהשיב לשליח בביקורו הבא. "פירטתי גם את ההצעות האחרות של ישראל לשיפור האווירה,
אך נאצר לא הראה ענין אף באחת מהן, כפי שהתעניין באפשרות של "חילופי שבויים", כתב ג'אקסון.
ב 29 באוגוסט הגיע ג'קסון לירושלים ושרת הכין מכתב לנאצר ובו הביע את קורות-רוחו מחידוש הקשר והסביר
את המניעים שהביאו לפעולה הצבאית בעזה; שרת חזר והפציר בנאצר לשחרר את אסירי קהיר.
הפרס-חאן יונס
אחרי שהמכתב הוצג בפני ג'קסון - ממשיך רפאל ומספר - נודע לנו על הכנות לפעולה צבאית ברצועה, דבר שהיה מחבל
בשליחות. אמרתי לשרת כי עליו לשוחח בדחיפות עם בן-גוריון שישב במרחק 500 מטר מלשכתו. באותו זמן היו היחסים בינהם כאלה,
ששרת העדיף לשלוח אותי במקומו. צירפתי אלי את יעקב הרצוג ומצאנו את בן-גוריון במיטה, מתלונן על לומבגו. סיפרנו
לו על שליחתו של ג'קסון והוא הרים טלפון לשלישו הצבאי, נחמיה ארגוב, וביקשו לאתר את דיין. השלה הייתה שמונה בערב
ושעת הזינוק לפעולה. הייתה 10 בלילה. ארגוב אמר שדיין כבר בדרכו לחפ"ק ואין הוא יודע אם אפשר לעצור אותו. בן גוריון
אמר לו ראדיפות: נחמיה, אם אינך עייף, צא מיד, צא לשטח ואמור לדיין כי אם הדבר אינו מסכן את הכוחות, שיעכב את הפעולה.
ארגוב הצליח לעצר את דיין ולמחרת הוא התפטר במחאה על "התערבת הגורמים האזרחיים". כעבור שלושה ימים, פייס אותו
בן גוריון בפעולת חאן יונס. המכתב לנאצר לא נמסר, כמובן, ותחת זאת ביקשנו מג'אקסון להסביר לו את המניעים לפעולת חאן-יונס.
נאצר כעס אבל לא ניתק מגע.
ג'אקסון מספר (שם שם, עמ. 45) כי לא היה בטוח שאורח הבא מישראל והיה רצוי במצרים ימים אחדים אחרי
מתקפה ישראלית גדולה. אבל כבר למחרת בערב, ישב מול נאצר והלה סיפר שכבר ביקש כי ימציאו לשליח רשימת שבויים
מצרים מועמדים להחלפה תמורת האסירים היהודים. ב-9 בספטמבר שב ג'קסון לקהיר והגיש לנאצר רשימת שבויים
מצרים שישראל הציעה לשחרר תמורת האסירים. המצרים לא הכינו את הרשימה המובטחת. נאצר עין ברשימה הישראלית
והעיר כי אין בין השבויים אף מצרי אחד. ג'אקסון הצביע על שמותיהם של מספר שבויים תושבי סיני ועזה, אבל
נאצר אמר שאלה שמות אלמונים וכי הוא מעדיף המתין במקצת עד שישכחו הדי האלימות הישראלית.
את מקומו של גקסון תפס שליח אמריקאי, שר ההגנה והאוצר לשעבר, אנדרסון שנשלח מטעם הנשיא איזנהאור
והתרוצץ גם הוא לשוא בין ירושלים וקהיר
הכל יפה למעלה xxx x אבל למה למטה?
רפאל מעיד כי אף שבעקבות מלחמת סיני נפלו לידי ישראל שבויים מצרים חשובים, בהם הגנרל דיגאווי..
לניהל [?] לצד אבא אבן את המו"מ הדיפלומטי על ספיחי המלחמה עם המרשלד בויורק וגם דאלס בוואשינגטון, אבל
לא קיבלנו שום הוראה בענין האסירים".
רק-ב1968, בעקבות החלטה 242 ושליחותו של גונאר יארינג, חזרו אסירי קהיר לזירה הדיפלומטית.
"אמרנו ליארינג כי שישחרור האסירים הוא תנאי ליצירת אמון. המצרים הודיעו ליארינג כי אינם מוכנים בשום
אופן לכרור את עניין השבויים בהסדרים המדינים והצבאיים! - הצעתי שנחזיר תחילה את השבויים המצרים ונסתמך על
דברת כבוד של שר חוץ המצרי ליארינג, שהאסירים הישראלם ישוחרו. עברנו מריטת עצבים במשך שבועיים, עד שהאסיר
עברנו מריטת עצבים במשך שבועיים, עד שהאסיר הראשון נחת באתונה, בפברואר 1968.
"נכון שלא היתה התאמה בין הדרג הצבאי לדרג הפוליטי ואף היה זלזול באפשרות לפתרונות דיפלומטיים",
מסכם רפאל, "אבל אין זה הוגן לטעון שלא ניסינו ולא התאמצנו לשחרר את קורבנותיה של ההרפתקה האומללה. יש לי
גם לקח למדינאים של הים, שאפשר להסתכן אפילו לתת מפרעה לאויב, בהסתמך על דבת כבוד שלו. -