תעתוק
משה זכס
הארץ
17/3/89
נטושים בשדה הקרב מאת עוזי בנזימן
גם היום לא לגמרי ברור מדוע נותרו הששה בכלא המצרי בינואר 1957. בשבוע שעבר, בטקס בבית הנשיא,
אמר מאיר עמית דברים קשים ומפורשים: "אין לי תשובה חותכת למה שאירע. מישהוא מנסה לומר שהיו כאן אנשים שלא רצו שהששה
יחזרו כדי לטשטש עקבת. אין לי הוכחה לכך. נידמה לי שהסיבה הוא יותר בטלנות, רשלנות, וחוסר תשומת לב".
אל מי כוון עמית כאשר דיבר על מחדל, שהרי הוא שהיה במלחמת סיני ראש אג"ם?
בית הדין הצבאי במצרים גזר על חברי הרשת את העונשים הבאם: ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתליה;
מאיר מיוחס ומאיר זעפרן ל7 שנות מאסר: מרסל ניניו ורוברט דסה ל15 שנה; ויקטור לוי ופיליפ נתנזון למאסר
עולם. עוד שניים קיפחו את חיים כתוצאה מחשיפת המחתרת; היהודי המצרי יוסף (ארמנד)? קרמונה ורב סרן
מקס בנט (איש מודיעין ישראלי שנעצר, אך לא היה שייך להפעת הרשת) התאבדו
במבצע קדש, אוקטובר 1956, נפלו בידי צה"ל 5500 חיילים מצריים, בתוכם היה גנרל מוחמד פואד
דיגווי, המושל הצבאי של רצועת עזה ומי שהיה אב בית הדין ששפט שנתיים קודם לכן את אסירי המחתרת
היהודית. אמ"ן ידע עליו הכל ואף חקר אותו על מהלך המשפט ועל ההוראות שקיבל מהממונים עלו לגבי גזרי
הדין שעליו להטיל על כל אחד מהנאשמים. לעומת דיגוי ו5500 החיילם והקצינים שהיו בידינו החזיקו המצרים
בשבוי ישראלי אחד: הטייס יונתן אטקס שמטוסו הופל מעל שארם-א-שיך. כן היו בידיהם 3 חיילים אחרים, שנשבו בהזדמנויות
קודמות. מדוע לא עמדה ישראל על הכללת ששת אסירי קהיר בחילופי השבויים
בהרצאה בשבוע שעבר, בבת הנשיא, ייחס מאיר עמית את המחדל להיעדר מודעות. הוא עצמו, האיש מספר 2
בצהל בשנת 1956, לא עסק בנושא זה באותם ימים, השבוע אמר ביושר כי הוא רואה עצמו חלק מאותו מחדל
למרות שלא היתה לו נגיעה אישית לטיפול בחילופי השבויים, למרות שלא נשא בכל אחריות ישירה לעסק הביש מצטייר עמית
כמגדלור ברגישתו לגורל ששת הכלואים, - נושאי תפקידים אחרים, שמעורבותם בגורל הששה לכאורה עמוקה מזו של
עמית, גילו אדישות או ציניות.
ראש המוסד ב1956 היה איסר הראל. השבוע אמר כי למוסד לא הייתה נגיעה לא להפעלת
הרשת שחוללה את העסק הביש ולא לנסיונות לחלץ את אנשיה מהכלא. השיקולם בדבר חילופי שבויי מבצע קדש היו
בידי הצבא, הדגיש הראל.
ראש אמ"ן ב1956 היה יהושפטי הרכבי. לצערי, לא הצלחתי לאתרו. הוא נמצא השבוע במסע פגישות
מפוזר ברחבי ארצות הברית. אולם, אפשו ללמוד את גירסתו בעזרת עדויות שמיעה. איסר הראל מזכיר שהרכבי אמר בעבר
כי לא היה כל סיכוי לכלול את נידוני קהיר בחילופי השבויים לאחר מערכת סיני, משום שנאצר לא היה מוכן לשמוע על כך.
אחד מעוזריו הקרובים של הרכבי באותם ימים (שביקש לא להזדהה) נזקק השבוע לניסוחים זהירם כדי לתאר
את עוצמת הטיפול של מפקדת ראש אמ"ן בגורלם של ששת האסירים בעקבות מבצע קדש. הוא בחר להשתמש במילים אלו:
"זה היה על סדר היום, אבל לא נשקל בצורה רצינית. זה היה מונח כנושא לדיון אבל לא כדבר פעל. נכון שבמישור הפסיכולוגי
זה לא היה חזק בתודעה.
לא פעלה שדולה למענם, כמו ב1967" (בעקבות מלחמת ששת הימים היה זה מאיר עמית שהרעיש עולמות
כדי לאלץ את מצרים להסכים לשחרור הששה. הוא גם פעל למענם בשנים שקדמו למלחמה זו, מאז מונה לתפקיד
ראש המוסד ב1963)
סגן ראש אמ"ן היה אז יובל נאמן. השבוע העיר לא עסקתי בכך. שהיתי בחול בשליחוויות שונות בעבות
מבצע קדש. חזרתי ארצה בפברואר 1957 לאחר שחילופי השבויים בוצעו. לא זכור לי שטיפלתי בנושא.
רוברט דסה, דיין השבע כי הרכבי אמר לו ולחבריו (משהגיעו לארץ, שניים בשנת 1962 משתמה תקופת
מאסרם, וארבעת הנותרים, בעבות מלחמת ששת הימים) כי שיכחהה וחוסר מודעות גרמו לכך שלא נכללו
בעיסקת חילופי השבויים בעקבות מבצע קדש. עד היום מטילים דסה וחבריו ספק בטענה זו: מציאותו של
הגנרל דיגווי במחנה השבויים הישראלי סיפקה תזכורת מוחשית לגורלם העגום של שפוטיו.
דסה וחביריו מאמינים כי היו בארץ גורמים שביקשו להשאירם בכלא כדי לא ללבות את
המחלוקת על עסק הביש ועל האחראים לו.
אברהם דר, איש יחידה 131 בחיל המודיעין הישראלי, שהקים ב1951 את הרשת במצרים (ועזב
אותה כעבור 3 שנים, כשבקומו בא אברי אלעד, הוא ה"אדם השלישי", שהורה על ביצוע החבלות והואשם לאחר מכן
בבגידה) רתח מזעם כששב ארצה בפברואר 1952 ונוכח שהששה נותרו בכלא. בעת מבצע קדש
היה עסוק ביוזמתו ובברכת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בארגון יהודי מצרים להגנה עצמית בחסות הכוח הצרפתי
שנחת בפורץ סעיד.
השבוע אמר דר כי האלוף הרכבי לא עורר את אפשרות שיחרור הששה, במסגרת חילופי השבויים, בפני
הרמטכ"ל, משה דיין, וראש הממשלה, דוד בן גוריון (שהיה גם שר הבטחון באותה תקופה). לדבריו, נחמיה ארגוב,
מזכירו הצבאי של בן גוריון, פתח בפניו את כל התיקים והפרוטוקולים ומעיון בהם נוכח שאפשרות זו
לא נדונה כלל. מרוב כעס ניתק דר מאז מגע עם דיין ועם הרכבי. השאלה המכרעת, אם כן, היא האם
כשהרכבי אמר שלא היה סיכוי לשיחרור הששה הסתמן על הערכת מצב, או על נסיונות- בפועל לבדוק את
עמדת המצרים, העדויות אינן חד משמעיות.
יוסקה הראל היה ב 1956 מפקדה החדש של יחידת 131 שעליה נמנו, למעשה אנשי רשת החבלה
במצרים. האם ניסה הוא ללחוץ לשיחרורם? - יוסקה הראל: "העליתי זאת בפני פטי (הרכבי)
והוא דן על העניין עם הרמטכ"ל, אך דיין סירב. לא ברור לי מדוע. זו היתה עמדתו של דיין. גם ב1967
נטה דיין שלא לכלול את נידוני קהיר בעיסקת חילופי השבויים (דיין הצהיר על כך באוזניהם מששבו
ארצה) ורק לחציו של מאיר עמית ואיומיו בהתפטרות גרמו לדיין לחזור בו מעמדתו".
מאליו עולה החשד של דיין הייתה סיבה לא התאמץ יותר מדי כדי להביא ארצה את נדוני קהיר,
אולם יש לזכור כי היה לו אליבי לגבי רחוקו מהעסק הביש: בעת התרגשה צרה זו, שהה הוא בשליחות
בארצות הברית. על פי גירסת יוסקה הראל, לא נכונה איפוא הטענה שהששה ננטשו ב1956 מתוך רשלנות, אלא
היה דיון בגורלם, והרמטכ"ל החליט שלא לכרוך את שחרורם במשה ומתן עם המצרים על חילופי השבוים.
טענה זו מקבלת סיוע מעניין בשתי עדויות אחרות. (שאלתי vs האם היותו בארה "ב מנע ממנו לקבל דיווח
על הפעולה ולהחליט עלייה??)
חיים ישראלי, יועצם הנאמן וההגון של כל שרי הבטחון מאז ועד הים, אמר השבוע שהזכרון אמנם בוגדני, אך
למיטב ידיעתו אכן נעשה ניסיון להעלות בפני המצרים את ההצעה לכלול את נדוני קהיר בעיסקת החליפין, והם
סרבו בתוקף. משפחת הטייס אטקס לחצה לסיים במהירות את המשא ומתן עם המצרים, דיין ביקש
להפטר במהירות מעול אחזקתם של 5500 השבויים המצריים, ותגובתו הנוקשה של נאצר על הגישוש שנעשה
אצלו לבדיקת מידת נכונותו לשחרר את הששה הניעו את הממשלה להחליט על חילופי שבויים בלעדיהם.
לדעת ישראלי, ניתן למצוא סימוכין לכך בפרוטקול הממשלה.
מזכיר הממשלה, אליקים רובינשטין, הבהיר כילמרות שחלפו למעלה מ 30 שנה (התקופה
שלאחריה נפתחים לעיון ארכיוני הממשלה) סוגיה זו, כמו עניני ביטחון אחרים אסורה בחשיפה
במשך 50 שנה
השר היחיד ששרד מאז הוא דר' יוסף בורג. הוא אמר השבוע כי אינו זוכר דיון בממשלה
בסוגיה זו. יתכן שהעניין לובן בוועדת שרים לבטחון שבה לא היה חבר באותם ימים, דיין.
עדות שניה המחזקת את גירסתו של חיים ישראל, נמצאת אצל מדרכי בר-און, ראש לשכתו של דיין באותם ימים, בר-און
אמר השבוע כי באמצעת סוכני מודיעין ומתווכים ניסה דיין לבדוק את נכונות המצרים לשחרר את נדוני קהיר
במסגרת חילופי השבויים, אך הגישושים הצביעו על עמדה מצרית חסרת פשרות. לכן לא התעקש על כך.
אברהם דר אינו קונה גירסה זו. הוא מזכיר כי הפרוטוקולים שנפתחו בפניו לא מצא
סימוכין לדיון כל שהוא בדרג הממשלתי או המטכ"ל על אפשרות שחרורם של הששה. גם ששת האסירים אינם
מקבלים טענה זו כפשוטה. רוברט דסה אמר השבוע כי שמע בעבר את טענתו של מורלה בראון. "הלוואי
שהייתה לו הוכחה".
לדעתם, סיכוי טוב להשיג את הסכמת המצרים לשחרורם כבר ב1956. הם מבססים הערכה זו
על שיחות עם מוסטפה אמין, לשעבר עורכו של עתון "אכבאר אל יום".
בספר "מבצע סוזאנה", שכתב אביעזר גולן מפיהם של נדוני מצרים, מתוארת ההתרחשות הבאה:
ב 1966 לאחר שסר חינו בעיני נאצר, הושלך מוסטפה אמין לכלא טורא שבו היו חבושים גם חמשת האסירים
הגברים של הרשת היהודית. אמין, שהיה איש סודו של נאצר בשנות החמישים, סיפר להם כי הנשיא המצרי ביקש לסיים
במהירות את המשה ומתן על חילופי השבויים ב1956. נאצר היה משוכנע כי ישראל תתבע את שחרורם של הששה
והופתע כשנמנעה מכך. לפי שחזור זה, היה נאצר מוכן להענות לכל בקשה של ישראל משום שחשוב היה לו לקבל
במהירות את כל שבוייו, וזאת כדי לאשש את גירסתו שהמבצע הצרפתי בריטי -ישראלי הסתיים כנצחון מצרי כביר.
רשמם אחרים של האסירים, המופיעים בספר, חיזקו את תחושתם שניתן היה לחלצם כבר ב1956.
מרסל ניניו, שהייתה אסורה בכלא הנשים קנטר, שמעה ממחמוד סאחב מפקד בתי הכלא במצרים, כי תשתחרר
בקרוב בעקבות מלחמת סיני. הוא נימק את הערכתו בעובדה שדיגווי נפל ביתי ישראל. גם בכלא טורה שררה
אווירה של ערב שחרור.
פרט אופיני: הספר "מבצע סוזנה" הוא היחיד שבו מוזכר גורלם הקשה של אסירי העסק
ביש ושבו נדונה השאלה מדועם לא שוחררו כבר ב1956. שאר הספרים הרבים, בהם היומנים
והביוגרפות של הדמוית הראשיות, הדנים בפרשה או במבצע קדש, אינם עוסקים בכך כלל. ההיסטוריה,
הכתובה, לפחות, משקפת התנכרות מוחלטת מששת קורבנות העסק הביש.