תעתוק
מהספר של רובי
מעריב של שבת
לא ידוע
מה הייתה ההוראה?
רוברט דסא
רוברט דסה, הראשון מגיבורי הפרשה הכתוב עליה ספר, מאשים את ראש הרשת
בהסגרתו ואת ראשי הממסד הפוליטי והמודיעיני בארץ בהשתקה, בלעדי למעריב
"בעת מלחמה" אמר לי דר בין השאר, תפקידכם יהיה להיות העיניים והאוזניים של מדינת
ישראל" הוא ציין, שנצטרך להתארגן בקבוצה מאוד מצומצמת ולהמתין עד שנוכל להגיע לישראל, כדי לקבל
את ההכשרה המתאימה.
מספר שבועות לאחר הפגישה עם דר בקיץ 1959, התקשר אלי שמואל עזר. ידעתי שהוא למד
בכיתה מעלי בבית הספר אך לא הכרתי אותו באופן אישי. עזר סיים לימודי הנדסת אווירונוטיקה, היה בוגר
תנועת הנוער ועתה התכרר לי שהוא האחראי על התא באלכסנדריה. כשנפגשנו סיפר לי מי הם שאר חברי הקבוצה
ויקטור לוי ופיליפ נתנזון.
המשימה הראשונה שלנו הייתה למצוא מקום קבוע ומסודר לפגישות הקבוצה. העליתי את הרעיון לשכור ביקתה
על חוף הים, וכך נעשה. באותה תקופה היה זה מקובל, שצערים שכרו ביקתות כאלה וקיימו בהן מסיבות
ונפגשו שם עם בחורות. כדי שאיש לא יחשוד שבמקום מתקיימת פעילות ציונית, נהגנו לערוך שם מדי פעם
מסיבות ולהזמין אליהן גם צעירים לא יהודים.
בינתיים התאמו בהכנת חומרי חבלה פירימיטיווים, עשויים מחומרים כימיים פשוטים. בנוסף לכך,
התאמנו בשיטות להפצת כרוזים. המצאנו, למשל, מעין "תותח" שהיה עשוי מקופסת קרטון שצורטה
חריט, ובעזרת מנגנון השהיה שחובר אליו שיה אפשר לפזר את הכרוזם מבניין רב-קומות ולהשליך אותם
למרחקים גדולים.
כאשר התקרב הקיץ לסופו, מצאנו מקום מיפגש אחר ברובע מזאריטה. זו הייתה דירה שנשכרה על
שמו של אלי כהן, שלימים נודע כמרגל המפורסם בדמשק. כהן היה מבוגר מאיתנו בכמה שנים, והיה שכן
וחבר טוב של שמואל עזר. היינו צעירים חסרי פרוטה, ללא הכנסה קבועה, ולא רצינו לשכור את הדירה על
שמו של איש מאיתנו, שמא הדבר יעורר חשד. אלי כהן, שלא ידע דבר על פעילותנו, הסכים לעשות לעזר
טובה אישת ולשכור את הדיה על שמו. תמורת הסכמתו, איפשרנו לו לשהות בדירה לילה אחד בשבוע.
את הכסף לתשלום שכר הדיה קיבלנו מאברהם דר.
עם הזמן, נודע לנו שאברהם דר גיבש תא מודיעיני דומה בקהיר. אנחנו, חברי הרשת באלכסנדריה,
לא היכרנו את אנשי הרשת בקהיר וגם הם לא היכרו אותנו. מבין חברי התא בקהיר הכרתי רק את
מרסל ניניו, שהייתה המקשרת בין החברים שם לבין החברים באלכסנדריה. למעשה פגשתי אותה רק
פעמיים לפני שנתפסה הרשת. בפועל, רק אנחנו, חברי הרשת באלכסנדריה, ביצענו פעולות מודיעין של ממש.
x
בסוף שנת 1952 עזבתי את מצרים והפלגתי לפאריס. חיכיתי שם במשך שבועיים ואחר-כך הפלגתי לארץ.
הייתי קצר רוח משום שהוויזה הצרפתית שלי היתה לחודש ימים בלבד. לא הבנתי מדוע לא מטיסים אותי
אותי לארץ, במקום לחכות שיתפנה מקום באניה. כעסתי על הממונים בארץ שאינם מייחסים
לשליחותי חשיבות נאותה
לאר שלושה שבועות עליתי על האוניה שהובילה ארצה עולים רבים, ובלילה חורפי הגעתי לחיפה.
מרחוק הבחנתי באדם שסרק בעיניו את הבאים. לאחר שזיהה אותי, לקח אותי לבסיס צבאי קטן בקרבת
תל-אביב, שבו עברתי את האמונים. גדעון מחניימי היה מפקד הבסיס באותה תקופה
בגלל הזמן המועט שנותר לי לשהות בארץ, צירפו אותי לקורס מזורז. תוכנית האימונים
היתה שדחוסה ומפרכת. ישנו שעות ספורות בכל לילה, למדנו ניוט, טופוגרפיה, הכנת חומרי חבלה,
אלחוטנות וקראת מפות. יצאנו למסעות ארוכים בתנאים קשים ונדרשנו להתמודד עם מאמצים פיסיים
קשים למדי. בשבתות יצאנו לטיולים ברחבי הארץ.
מוטקה בן-צור, שהיה מפקד הקורס, עשה עלי רושם מצויין. לקראת סוף הקורס הציע לי להישאר בארץ
ולעסוק במשימה אחרת. הופתעתי מאוד ואף כעסתי. איך זה יכול להיות? הרי השקעתי מאמצים
רבים כל-כך כדי לצאת ממצרים אך ורק כדי לחזר אליה בשליחות ישראל, והנה לפתע, מוכנים שאוותר על כל
ההכשרה שעברתי ואתמסר לפעילות מודיעינית אחרת.
בתוך-תוכי קלטתי במין חוש פנימי, שבארץ לא מייחסים חשיבות רבה מדי
לפעילותנו במצרים. באופן רציונלי, זה היה אמור להדליק אצלי אור אדום, אך בלהט הפעילות ובדחץ העצום של
לשוב למצרים ולפעול ממנה למען ישראל, העדפתי להתעלם מכך.
במרץ 1953 חזרתי למרסיי ושם, עוד באותו יום, עליתי על אוניה שהובילה אותי למצרים.
לאחר חודש חזר גם פליפ מישראל והתא באלכסנדריה שוב התעורר לחיים.
האמצעים שעמדו לרשותנו היו משוכללים יותר ורכשנו ניסיון רב, שכרנו דירה חדשה
בלב אלכסנדריה, בבנין רב- קומות. שמואל עזר, שהתמצא באלחוטנות, התקין על גג הבית אנטנה
בשביל מכשיר השידור. זמן-מה לאחר מכן נסע ויקטור לקהיר, כדי לקבל מדר' משה מרזוק, אחד מחברי תא קהיר
משדר זעיר ששימש אותנו להתקשרות עם הארץ.
פיליפ חזר מישראל מצוייד בפילם, שעליו היו ההוראות ליצוע חומר חבלה. במחסן שבבית הוריו
של פיליפ, התקנו בית מלאכה מאולתר ובו התאמנו בהרכבת החומרים. המימון לכל הפעילות הזו
הגיע מאברהם דר, שהפקיד את הכסף בידיו של עזר.
פעולתנו באותה תקופה נשאה אופי מודיעיני לכל דבר. אני למשל, נהגתי להסתובב בנמל
אלכסנדריה וליד מחנות הצבא, כדי להיות ער לכל שינוי באזור. בנוסף לכך, נהגתי לקרוא מידי יום
את כל העיתונים היומים, ואת הידיעות החשודות העברתי דרך ויקטור לארץ.
הוא נהג להתקשר לארץ פעם או פעמיים בשבוע, כדי לקבל הוראות ולמסור דיווחים.
לא ביקשו מאיתנו לדוח או לשים לב למשהו ספיציפי. המשימה שלנו הוגדרה במונחים כלליים:
היינו צריכים להיות קשובים לכל מה שמתרחש בקרב האומה המצרי.
x
רק לאחר שלוש שנים, בשנת 1954, הגיע פול פרנק והחליף את אברהם דר. זו היתה תקופה
מאוד מתוחה במצרים. בריטניה הסכימה סוף סוף לצאת ממצרים והסכם הפינוי נועד להחתם ב
27 ביולי 1954 כדי למנוע את עזיבתם של הבריטים הוחלט בישראל להכניס אותנו לפעולה.
זו הייתה מטרת שליחותו של פול פרנק, או כך לפחות הוא הציג אותה.
האור האדום היה צריך להידלק אצלנו מיד. תיכנון לקוי. ראותנות.
קולניות. מעולם לא חשדנו שפול פרנק הוא בעצם, סוכן כפול.
פול פרנק, הוא אברי אלעד, היה אדם מאוד סמכותי, מקרין עוצמה ובטוח בעצמו. לא סתם נפלנו
ברשתו. היו לו כל התכונות הכריזמטיות הדרושות. פגשתי בו רק פעמים ספורות, אך בפגישות
החטופות הללו הצליח להותיר בי ובכל החברים האחרים רושם כביר. ראינו בו שליח הכל יכול.
הפגישה הראשונה איתו התרחשה באלכסנדריה והיתה קצרה מאוד, עניינית, ונועדה רק כדי
לתאם את המשך המגעים בינינו. את הפגישה השניה קבענו בכיכר הרכבת של קהיר. נסעתי עם עזר
ברכבת מאלכסנדריה לקהיר והמתנו לפול. הוא הגיע לכיכר במכונית שלו, מכונית אמריקנית עם
גג פתוח, בולטת מאוד, שמשכה את תשומת ליבו של כל עובר - ושב. כשהוא נהג במכונית, כל אחד
היה מסתכל. זה בפירוש היה אקט ראוותני. הרדיו פעל במלא עוצמתו, ובאחת הפעמים, כשנסע
עם ויקטור מאלכסנדריה לקהיר, הוא גם כיוון את הרדיו, במין הפגנתיות לגל הקל של קול
ישראל.
באותה פגישה בכיכר הרכבת, נכנסנו עזר ואני במכוניתו. שם הפעלנו את מנגנון ההשהיה
של הפצצות, הפקדנו, כמתוכנן את חומר הנפץ במשרד שמירת החפצים של תחנת הרכבת,
כשפול צופה בנו בקרבת מקום.
כמה תממים היינו! האור האדום היה צריך להידלק אצלנו מיד. החשדות היו אמורים
להתעורר נוכח דברים כל כך פשוטים. תיכנון לקוי, ראותנות, שאלות מיותרות. חשיפה מיותרת.
קולניות. מכיון שהוא עשה עלינו רושם של אדם מאוד בטוח בעצמו, חשבנו שלכל היותר, הוא
לוקה בבטחון עצמי מופרז. לרגע אחד לא התעורר בנו ספק במהימנותו. מעולם לא חשבנו שהוא,
בעצם, סוכן כפול.
כל השנים שישבנו בכלא חשבנו שהרשת נפלה בגלל טעות אנוש. לא העלינו בדעתנו שהייתה
בגידה, ולרגע לא שיערנו שפול פרנק הסגיר אותנו למצרים. מיעטנו לדבר על הנושא, כי כל אחד מאיתנו
הרגיש קצת אשם. שאלת נפילת הרשת תמיד ריחפה בחלל האויר, אבל בכל השנים שישבנו
בכלא מעולם לא ליבנו אותה בצורה יסודית.
כששוחררתי ובאתי ארצה, רציתי לשכוח הכל. לנעול את הזכרונות אי-שם בתוך מוחי
ולהדחיק אותם לעד. השליתי את עצמי שכך נכון לחיות. לא לשאול, לא להתעניין, לא לחפש תשובות,
לא להתעסק עוד בעבר. נציג המוסד, שהיה בין האנשים שהמתינו לנו בשדה, הזדרז להכניס אותנו
למכונית ולהוציאנו אל מחוץ לנמל- התעופה. באותו שלב לא היה לי מושג אמיתי לגבי גודל הסערה
שהתחוללה בארץ בגלל נפילת הרשת.
במשך כל שנות המאסר לא הצלחתי להבין איך המצרים הגיעו לכל האנשים שהשתיכו לרשת,
כולל כאלה שכבר לא היו קשורים בה במשך שנים. התשובה היתה חקוקה על הקיר, אך אני לא הצלחתי
לקרוא אותה. פול פרנק היה היחיד שידע את השמות של כל חברי הרשת, הפעילים הפעילים- לשעבר.
הסגרנו את עצמנו בידיו מתוך טפשות וחוסר-ניסיון. בקלות רבה הוא טווה את המלכודת
סביבנו, וכשהנתונים סיפקו אותו, הוא העביר את המידע השלם לידי המצרים. הוא גם דאג להיות
נוכח בזמן הפעולות. היום, שוב מאוחר מדי, אני יודע שזה היה אז נעדר הגיון. הרי הוא בעצמו
לא השתתף בשום פעולה ורק היה עד -ראיה.
לא חלף זמן רב עד שנחשפתי לשאלה המאפיינת עד היום את הפרשה, השאלה המפורסמת
ביותר בתולדות מדינת ישראל: מי נתן את ההוראה? לגבי, באופן אישי, זו שאלה חסרת חשבות.
יותר חשובה בעיני השאלה מה הייתה ההוראה ולא מי נתן אותה. זו השאלה הנוקבת והמשמעותית.
מה בדיוק הייתה מהות ההוראה, מה היא הככילה, מה עמד מאחוריה. מה הורו לפול פרנק לעשות איתנו.
במשך כל השנים טענו, שהיינו רשת שעסקה בלוחמה פסיכולוגית בעורף האויב. אלה שטויות.
היינו רשת-ריגול לאיסוף מידע מודיעיני. רק עם בואו של פול פרנק למצרים, הוטלו עלינו משימות
שלא עסקנו בהן עד אז ולא יועדנו לעסוק בהן. אם כך, מה קרה? האם ההוראה שונתה
בהחלטה מגבוה או שפול פרנק שינה אותה על דעת עצמו?
הרי אם כל-כך חשוב לברר מי נתן את ההוראה ומתי, ודאי חשוב לדעת מה הייתה ההוראה.
האם ההוראה שניתנה לפול פרנק הייתה: לך למצרים ושרוף אותם? שאם לא כן, מדוע
לא חשבו על דרך נסיגה? ומדוע נמנעו משחרורנו במשך כל השנים? הרי אנחנו לא יכולנו
לחשוף את זהותו של נותו ההוראה. לא היינו עלולים לסכן אותו. כלומר, החשש מפני שחרורנו
נבע מחשיפת תוכן ההוראה ולא מחשיפת האדם שעמד מאחוריה.
לא יתכן שיקימו רשת ריגול כזו במצרים, יאמנו את אנשיה בישראל, ישלחו אליה
פעילים ישראלים -ושר הבטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין לא ידעו על כך. הרי אי אפשר
היה לעשות את זה בהסתר. כל הגורמים המוסמכים ידעו על קיומה של הרשת ועל אופי
פעילותה מתחילת הדרך ועד סופה.
פול קבע את המטרות, את צורת ההפעלה, את לות הזמנים ואת המשתתפים בפעולות.
בשטאננות מוחלטת התעלם מכל הבעיות שהיו עלולות לצוץ. גם את שאלת הבריחה ממצרים
במקרה של נפילת הרשת פתר בלי בעית. עזר היה מוטרד מאפשרות כזו והירבה לשאול אותו על
דרכי מילוט. "אין שום בעיה", הוא נהג להשיב בסגנונו הבוטה, "אני אבריח אותכם דרך לוב
או דרך סודן. אל חדאגו, הכל מסודר".
אחרי שנתפסנו, נותר פול פרנק במצרים במשך שבועיים נוספים, מכר את המכונית שלו, יצא
לאירופה ומשם הגיע לישראל. כשהוא הגיע ארצה, קיבלו אותו כגיבור, כאחד ששב מהחזית,
הצליח להינצל וניסה להציל גם אותנו. הוא היה אחד מהחבר"ה ואנתנו היינו סתם ילידים ממצרים.
לא הטילו בו כל חשד. האשמה כולה הייתה בנו.
לאורך כל הדרך נטען שהרשת הופעלה בצורה חובבנית. אני לא מכיר במושג "הפעלת
רשת בצורה חובבנית". לא מפעילם רשת בצורה חובבנית, אלא אם הנסיבות מחיבות. זה לא סרת של
ג'יימס בונד. זו הייתה רשלנות ברורה של גורם שטעה פעמיים, פעם אחת כשנתן אמון בפול פרנק, ופעם
שניה כששלח אותו, כעבור כמה חודשים, לשליחות נוספת באירופה. כששמעתי על כך, סירבתי להאמין.
בשנת 1957 נתפס פול פרנק על-ידי אנשי המוסד בשעה שמסר מסמכים לקצין מודיעין מצרי. הוא
הובא ארצה ונשפט על מסירת מסמכים סודיים למצרים. תוך כדי המשפט החליט להיפרע מכל הגורמים
האפשריים, והצהיר שהעיד בעבר עדות-שקר, כשטען שלבון הוא זה שנתן את ההוראה. בעצם כך טען במשפט,
בנימן ג'יבלי הוא שנתן את ההוראה. הוא נדון לשתים- עשרה שנות מאסר באשמת מסירת מסמכים
לגורמים עויינים. אני יודע שניסו לגרום לו להודות שבגד בנו והסגיר את הרשת למצרים, אבל באופן
רישמי הוא מעולם לא הובא לפני שופט בעניין זה.
לימים, כאשר התברר לנו שפול פרנק היה סוכן כפול, דרשנו להעמיד אותו למשפט.
אבל המימסד כולו, מגדול ועד קטן, התייצב על רגליו האחוריות וטען שהפרשה כבר אינה מעניינת
איש וממילא חל עליה חוק ההתישנות. גם אז וגם היום, ברור לי שזה טענה אווילית.
דוד בן-גוריון, היה זה שנתן לנו את הגושפנקה הסופית והרשמית לעניין הבגידה של פרנק- אלעד.
בפגישה הראשונה שלנו איתו לאחר השחרור אמר לנו צמר מילים, שמהדהד בי עד היום: "מכרו אתכם".
בחדר השתררה דממה. התבוננו זה בזה במבוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר
לנו את האמת בלי להתכחש, בלי להתיר, בלי להעלים, בלי לשקר. מכרו אותנו, פשוט כך. היו
סימנים רבים במשך השנים, שהוכיחו לי, שאנשים המוסמכים התחמקו כל העת ממעמדים פורמליים
שהיו קשורים בפרשה, או נמנעו מלנקוט עמדה מפורשת. היו יצאי דופן כמובן, יגאל אלון
ומנחם בגין שהתעקשו לכרוך את שחרור שבויי צה"ל בשחרורן, גולדה מאיר שנקטה עמדה בכך שכתבה
את ההקדמה לספר מבצע סוזאנה ויצחק רבין שהעניק לנו בפומבי את דרגות הקצונה הצהליות.
x
ביום שפיליפ נתפס באלכסנדריה כשהפצצה התלקחה בכיסו-מה שהיה תחילת נפילת הרשת- הייתי
עם פול פרנק בקהיר. הוא לוה אותי לתחנת הרכבת, הטמנו שם פצצה וחזרתי במוצאי-שבת באוטובוס
לאלכסנדריה. פיליפ וויקטור היו כבר עצורים, אך אני לא ידעתי דבר. בדרך, באוטובוס מקהיר לאלכסנדריה,
עדיין לא העליתי בדעתי מה התרחש באלכסנדריה בשעות האחרונות. אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי לא
ללכת הביתה, אלא קודם להסתובב קצת בעיר ולרחרח וכך התובבתי על הטיילת הלוך-ושוב,
בלי לדעת שזה הטיול האחרון שלי כבן-חורין.
כשחזרתי הביתה, אחרי חצות, הבחנתי במכונית לא-מוכרת חונה בפתח בית הורי.
לרגע היססתי אם להיכנס הביתה או לא, אך כיוון שלא היה כל סימן חשוד בסביבה, ביטלתי את
היסוסי ונכנסתי לחדר המדרגות החשוך. עוד בטרם הספקתי להדליק את האור, התנפלו עלי
שני אנשים, לפתו אותי בחוזקה ואדם שלישי יצא מהמכונית ובא לקראתנו. מרוב ההפתעה לא הצלחתי
להוציא הגה מפי.
הם העלו אותי בכוח לדירה, ושם כבר הבנתי שקרה משהו איום ונורה, אך עדיין לא קישרתי
את ההתרחשות הזו לפעילותה של הרשת. כשנכנסנו לדירה פרצה אמי בביכי מר וניסתה להתקרב
אלי, אך נהדפה לאחור. כעבור שניות אחדות נגררתי החוצה, כשבכיה של אימי מלווה אותי
עוד שעות ארוכות.
לימים, סיפר לנו שמאל עזר שנתפס שבוע אחרינו, שבתקופה ששלושתנו היינו בחקירה
והוא עצמו היה עדיין בחוץ, הוא נפגש עם פול פרנק וביקש ממנו שיסייע לו לברוח ממצרים.
פול, כדרכו, הרגיע אותו ואמר: "אני עוקב אחר מה שקורה בחקירה ומצוי בכל הפרטים.
אם תהיה סכנה לעורך, אני אודיע לך להכין מזוודה ואעזור לך לצאת ממצרים."
עזר המודאג אכן הכין מזוודה, אבל פול ביטל את חששותיו והבטיח: "הישאר בבית ואל
תדאג. אני אישית דאגתי שיסתובב בסביבך שוטר בלבוש אזרחי. הוא איש שלי והוא יזהיר אותך
אם מישהו עלה עליך". זה היה השוטר, שבסופו של דבר עצר את עזר והסגיר אותו לשלטונות.
למצרים היה מידע מוקדים. היום זה כבר ברור וידוע. פול הגיע למצרים בכיסוי של סוחר
גרמני, בעל עבר נצי. או שהמצרים עלו עליו וחשפו את שליחותו האמיתית והוא הסכים לשתף
איתם פעולה, או שעוד קודם לכן הציע להם את שירותיו.
כיום הוא חי בארצות בברית. הוא טען שברשת היה בוגד. הוא לא היה יכול להתעלם מהעובדה
שלמצרים היה מידע קודם, ולכן האשים את עזר בבגידה. הוא לא בחר בעזר באופן מקרי.
הוא בחר בו משם שעזר כבר לא בין החיים. האשמה אכזרית שהוא הטיח בעזר היא זו שהביאה
אותנו להתעקש ולפרסם הסיפור. פול פרנק פירסם את גירסתו בספר ובסידרת כתבות
בעיתון "הארץ", ואנחנו נשארנו חתומי שפתיים. רק לימים אישרה לנו גולדה מאיר לספר
את הסיפור.
עד היום לא היצלחנו להביא את פול פרנק למשפט על בגידה. "הפרשה", כפי
שכונתה בישראל, גבתה מחיר כבד מאחדים שהיו קשורים בה בארץ, אך האחראים האמיתיים למחדל
מעולם לא שילמו את המחיר. לא את מחיר הבגידה, ולא את מחיר הפקרתנו בכלא המצרי
לארבע -עשרה שנים. איש לא שילם את המחיר על ההפעלה הרשלנית שלנו ואיש לא נתן את
הדין על כך שלא דרשו לשחרר אותנו ב1956, תמורת השבויים המצרים ממערכת קדש.
(חלק שני ואחרון)
מתוך הספר "בחזרה לקהיר", ההוצאה לאור של משרד הבטחון. כל הזכויות שמורות.