תעתוק
ראש המודיעין הצבאי בנימין גיבלי, נאלץ אמנם להתפטר
מתפקידו, אך מחליפו כראש אמ"ן, אלוף יהושפט הרכבי, המשיך
להאמין באלעד. הראל לעומת זאת בטח בחושיו והוסיף
לחשוד בו. בלי לספר להרכבי, שלח הממונה את סוכן השב"כ
לאירופה, במעקב לאחר אלעד. הסוכנים דיווחו, כי במהלך 1956 -
התקשר אלעד אל הנספח הצבאי בשגרירות מצרים בבון, בירת
מערב-גרמניה, והעביר לו מסמכים סודיים. להראל לא היה
ידוע כי סוכן המודיעין הצבאי אינו אלא בוגד. בראשיו
1958 הוחזר אלעד לישראל. הוא נחקר במשך תשעה חודשים
על ידי חוקרי השב"כ, וביולי 1959 הואשם בריגול למען
מצרים.
בתקוה להציל את עורו. התוודה אלעד על חלקו ועל חלקם של
אחרים בטשטוש, בהעלמה, בזיוף ובהסתרת מסמכים הקשורים
למבצע "סוזאנה". הוא האשים כי קצינים באמ"ן וביחידה 131
קשרו קשר כדי להטיל את האחריות לפעולה על שר הבטחון דאז,
פנחס לבון. אבל כל זה לא עזר לאלעד במשפט. הוא נידון
לעשר שנות מאסר על מגעים בלתי- מוסמכים עם המודיעין המצרי.
סוכני השב"כ לא הצליחו לשבור אותו בחקירה ולהוציא ממנו
הודאה כי בגד בחבריו לרשת והסגיר אותם לשלטונות מצרים.
גם אכסונו של המרגל הסביטי זאב אבני בתא משותף, בשליחות השב"כ,
לא הביאה לאיסר כראל את הפירות המקוום. אף לאחר שריצה את
תקופת מאסרו, עזב את ישראל ורכש חווה גדולה בקליפורניה, ממ[?]
אברי אלעד לטעון לחפותו. בספר שפרסם הוא טוען כי איסר הראל
הפליל אותו.
המסתורין, חוסר הוודאות והעמימות ממשיכים לאפוף את הפרשה
במעטה סמיך וכבד במשך שנים ארוכות, הצנזורה הצבאית
מנעה מהעיתונות לדווח על הנושא. משפטו של אלעד היה
אחד הסודיים ביותר בתולדות מדינת ישראל. אחר כך, משהותר הרסן,
הורשו העיתונאים להשתמש בשמות צופן וכינויים שונים בלי
לחשוף את הפרטים המדויקים. אל עצם הנושא התייחסה
העיתנוות כאל "הפרשה", "העסק הביש", או "פרשת לבון".
ראש אמ"ן, בנימין גיבלי זוהה בכינוי "הקצין הבכיר",
מרדכי בן צור, מפקד יחידה 131, קיבל את התואר "קצין
המילואים", ואברי אלעד היה "האדם השלישי" במחווה
גרוטסקית למותחן הקולנועי של אורסון ולס.
אך אף שהאיפול הוסר, עד עצם היום הזה לא נפתרה
למעשה התעלומה: מי נתן את ההוראה להפעיל את הרשת
במצרים? דוד בן גוריון התפטר כמה חודשים לפני כן מרא[?]
הממשלה, ומשרד הביטחון ופרש לקיבוץ שדה -בוקר. ראש הממשלה
דאז, משה שרת, שנודע בהשקפת עולמו המתונה, לא ידע כלל על
מה שהתרחש מאחורי הקלעים. זו לא הייתה הפעם הראשונה
ששר הביטחון פנחס לבן, אקטיביסת ביטחוני, הסתיר ממנו מידע או נתן
לצבא הוראות בלי להתיעץ עמו. לבון אישר בדיעבד כי אמנם
ידע על קיומו של תא סוכנים רדום במצרים, אך טען בתוקף
כי לא נתן פקודה להפעילו. הוא חשד כי הרמטכ"ל, משה דיין
שנמנה עם חבורת "נערי בן גוריון", העביר הוראה כזו, אולי אף
בידיעת הזקן, כדי לפגוע בו. דיין, ששהה בארצות הברית בעת
שהועברה ההוראה לפרנק בקהיר, הכחיש מכול וכול
כי ידע או נתן הוראות כלשהן. בנימין גיבלי הבהיר לעומת
זאת כי קיבל הוראות מהממונים עליו, בלי שיאמר אם זה ה[?]
דיין או לבון. במרוצת השנים הוקמו כמה ועדות חקירה
שגילו כי גיבלי ובן-צור שיקרו. נמצאו ראיות שלפיהן זיפה
מזכירתו של גיבלי מכתב אל דיין, שבו נאמר "על פי הוראת לבון".
גם מסמכים אחרים זויפו או הושמדו, אך למעשה עטו על עצמם
כל המעורבים, איש -איש בדרכו שלו, שריון של שקר, הקרע
בצמרת הפוליטית של ישראל לא היה ניתן לאיחוי. בן-גוריון
הוחזר מהנגב, תחילה למשרד הביטחון ואחר-כך לראשות הממשלה.
אבל באוססיבות שאינה יודעת ליאות, המשיך לתבוע ממפלגתו
ומהממשלה שיחקרו בפרשה. התעקשות זו, בין השאר, הביאה
לפרישתו ב1963 מהממשלה, ואחר כך ממפאי, ולהקמת
רפ"י. עסק הביש יכול לשמש תמרור דרך בראשית
הידרדרותה של מפלגת השלטון, עד שתודח לבסוף על-ידי
הליכוד ב1977.
נזק לא פחות חמור נגרם לקהילית המודיעין עצמה. מיד
לאחר שנחשפה הרשת במצרים נאלץ אמ"ן להחזיר רבים מסוכניו
גם ממדינות ערביות אחרות. באווירת אי-הוודאות והפאניקה שהתעוררה,
היה חשש לנפילתן של רשתות נוספות. אמ"ן עצמו עבר זעזועים
קשים. כמו לאחר הכישלון בעיראק, שוב התברר כי גם במצרים
נעשו כמעט כל הטעויות האפשריות. עיון בהן יכל לשמש כספר
הדרכה לאיך לא לעשות מודיעין. הלקחים הם ברורים. (1) נעשה שימוש
בסוכנים בלתי- מנוסים ובלתי ראויים לתפקידם. (2) הסוכנים לא תודרכו
כראוי לקראת המשימות שלהם. (3) סיפורי הכיסוי שלהם היו מפוקפקים
ותלויים על בלימה (4) התגלו ליקויים בארגון הפעולות בקשר שבין
התחנות לפקדות העורף. (5) כספים לא הגיעו בזמן. (6) לא נשמרו
כללי המידור והחשאיות. אף שככר לאחר הכישלון בעיראק, הוחלט
בקהיליית המודיעין שלא להיעזר בסוכנים יהודים בני המקום, נעשה
בהם שימוש גם במבצע "סוזאנה". הפעלתם של יהודים מקומיים
הביאה לא רק לנפילת רשתות, אלא גם לסיכון כל הקהילה היהודית.
עם זאת, התגלו בפעולות הכושלות האלה גם כמה נקודות אור.
על אף המגרעות, אחדים מהסוכנים הפגינו דבקות במטרה, כושר אלתור,
הסתגלות, נחישות החלטה, קור רוח, תעוזה והסתפקות במועט.
תכונות אלה יהיו למאפיינים הבולטים של קהילות המודיעין של ישראל.
גם היחסים בתוך קהיליית המודיעין כולה התערערו. נראה
שהיחיד שיצא נקי מכל הפרשה היה איסר הראל. לא רק שכלל לא
היה מעורב בעניין, אלא שחשודותיו נגד אלעד הוסיפו לו יוקרה.
הוא תבע להפקיע מדי אמ"ן את הפיקוד על יחידת המבצעים 131 ולהעבירה
לאחריותו במוסד.
אבל בן-גוריון סירב להיענות להפצרותיו, ראש
הממשלה ידע להפיק בעזרת חושיו הפוליטיים החזקים'
מתוק מעז. לכאורה, היה אפשר לצפות כי הנסיון הכושל
לבצע פעולות פרובוקטיביות במצרים, כדי לקרוע קרע בינם
לבין העולם המערבי, יחזור ויפגע כבומרנג בישראל. ובכל
זאת, העובדות הפוליטיות היו חזקות יותר ודיברו בעד ע[?]ן
בזכות יציבותה ועוצמתה הפכה ישראל אבן שואבת לאינטרסים של
ארצות- הברית, בריטניה, ובמיוחד צרפת, ולהתיידד עמה. בן גוריון
שאולי יותר מכל מדינאי אחר בישראל הבין את התהליך הזה, ידע כי
לאמ"ן, על אף כישלונו, מיועדות מטרות חדשות, לפיכך לא רק שלא
הגביל את סמכויותיו של המודיעין הצבאי, אלא שהרחיב אותן.
למרות רוחו של הראל, הוא הפקיד בידי אמ"ן בפיקודו של הרכבי,
ובידי עוזריו הצעירים, שמעון פרס והרמטכ"ל משה דיין גם את הקשר
החשאי שהחל להירקם ב1956 עם פאריס. כדי להשיג את היעד שקבע
לעצמו, היה בן גוריון מוכן להחזיר למעגל השותפים בסוד גם
את מי שארגן רק לפני חמש שנים את מרד המרגלים: אשר בן נתן.