תעתוק
1781 19-2021-22-24
מרגלים לא מושלמים (משובת נעורים)
מפקד יחידה 131, סגן -אלוף מרדכי בן-צור, החליט לשלוח למצרים את
אברהם דר. שולחיו של דר היו מיודעים לחולשותיו. אמנם היה לו נסיון
מחתרתי במוסד לעלייה ב', והוא שירת בפלמ"ח ולחם כקצין במלחמת השחרור
אך הוא נחשב לקצין אפור. עם זאת, עור השחום, כנכד למשפטה מעדן
ישליטתו המעולה באנגלית נחשבו לנתוני יסוד, שהיו צריכים לבסס באמינות
את סיפור הכיסוי שלו.
באמצע 1951, ובתום תקופת הכשרה קצרה, נכנס אברהם דר
למצרים בזהות בדוה של ז'ון דרלינג, איש עסקים בריטי המיצג חברת
אלקטרוניקה מלונדון. "השם דרלינגי לא נבחר במקרה" שחזר דר-דרליניג
"זה היה שמו של אחד ממפקדי הצבא הבריטי במצרים. הקשר המשפחתי
כביכול שהיה לי אתו יכל היה לעזור" 17
לאחר שהצליח לבסס את סיפור הכיסוי שלו - אפילו דרליג המקורי החל
להאמין שהוא קרוב משפחתו- נפנה הסוכן הישראלי לעסוק במטרה שלמענה
נשלח: להקים תא חשאי של סוכנים "רדומים", שבבוא היום
ייקראו לבצע משימות דר הקים שני תאים של צעירים יהודים,
מסורים, תומכים של מדינת ישראל ובעלי רקע ציוני. דר משה
מרזוק, רופא בבית-חולים, נבחר לעמוד בראש התא בקהיר,
ושמואל עזר מונה למפקד הקבוצה באלכסנדריה. על פי הוראתו
של ראש המודיעין הצבאי, בנימין גיבלי, הובאו ב1952 חברי שני
התאים לסדרת אימונים בישראל. ביניהם היה גם אלי כהן, שעתיד
כעבור עשור "לככב" בפרשת ריגול אחרת. במסווה של [?]אה
לחופשה, הועברו חברי התאים בנפרד לאירופה ומשם לתל-אביב.
כאן הם אומנו בהפעלת מכשירי רדיו בהצפנה, בכתב סתר, בהפעלות
מטעני חבלה ובשיטות מעקב. כבר בעת האימונים הבינו מדריכיהם,
כי יש להם עסק עם חובבנים. הצעירים היהודים היו
חדורי התלהבות. הם היו משכילים, עדינים, ואידיאליסטים,
אך התקשו לקלוט את מלאכת המודיעין. ובכל זאת, לא נדלקו
ביחידה 131 שום נורות אזהרה.
בשובם למצרים הקימה אחת מחברות הקבוצה, ויקטורין
"מרסל" ניניו סוכנות נסיעות, על פי הוראות מפעיליה בישראל
ובכספם. היא היתה נערה מלאת מרץ ששמה יצא ברבים בזכות
יופיה המהם. בזכותו, הצליחה להתרועע עם פקידים בכירם של
השלטון. למרסל ניניו היה תפקיד נוסף. היא מונתה לשמש
מקשרת בין שני התאים ולמעשה הייתה היחידה שהכירה את
רוב החברים.
בראשית יוני 1954 הגיעה לקהיר מתל אביב מלת הקוד המוסמכת
"סוזאנה", שלה המתינו הצעירים היהודים זה שלוש שנם, מאז
גויסו על ידי אברהם דרי אלא שדר כבר לא היה הקייס-אופיצר
שלהם. כשנה קודם לכן הוחזר לישרא ואת מקומו תפס
אברהם זידנברג.
זידנברב היה בנו של פוליטיקאי יהודי באוסטריה
שהומת על ידי הנאצים. כנער צעיר עלה אברהם זידנברג
לארץ ישראל, עברת את שמו לאברי אלעד, התגייס לצבא הבריטי,
ובמלחמת השחרור הגיע לדרגת רב-סרן בצהל. אולם הקריירה
הצבאית שלו באה לקצה בסוף המלחמה, כשהוא בן עשרים ושתיים.
זינברג-אלעד בזז מקרר מאחד הכפרים הכבושים באיזור
ירושלים. בית המשפט הצבאי דן אותו לשנה יוחדי מאסר ונלקחו ממנו
דרגות הקצונה.
כשהוא נמצא בשפל המדרגה, מבוזה, מובטל מעבודה, פרוד
מאשתו שהתגרשה ממנו, פגשו בו בסוף 1950 אברהם דר ומרדכי בן -צור
וגייסו אותו ליחידה 131. במצבו, הוא נתפס בעיניהם כטרף קל
וכחומר מצוין לשליחות מסוכנת בשטח האויב, לא היה לו מה
להפסיד, ומפעיליו סברו כי בזכות ההזדמנות לשיקום, שהעניקו לו,
יהיה אסיר תודה למודיעין.
היחידה שאלה את זהותו של חבר קיבוץ ממוצא גרמני בשם
פאול פרנק, והעניקה אותה לסוכן החדש. אחר-כך הוא יצא לתשעה
חודשי התאקלמות בגרמניה כדי לבסס את זהותו השאולה כאיש
עסקים אמיד. במסגרת הכשרתו, אף עבר בגרמניה ניתוח מכאיב במיוחד
במינו לסילוק הסימנים לברית -מילה, כדי שלא יזוהה כיהודי.
הרופא הגרמני הביע את אהדתו כשהמנותח שלו הסביר שהוא
עושה זאת, משום שאינו יכול לשאת את המחשבה שבנות -זוגו
ליחסי מין יחשבו שהוא יהודי. משם יצא בדצמבר 1953 למשימת
המודיעיין שלו במצרים. עד מהרה התערה היטב בקהילה הגדולה
של יוצאי גרמניה, רבים מהם בעלי עבר נאצי. 18
כמפעיל של רשת מודיעין עשה זיידנברב-אלעד- פרנק את
כל הטעוית האפשריות. בתוך כחצי שנה, עד להפעלתו של התא,
הכיר את כל סוכניו והם התוודעו אליו. בניגוד לעיקרון המידור,
הוא בא לדירותיהם, ואף פגש את בני משפחותיהם.
ב30 ביוני 1954 הוא יצא לאלכסנדריה, נפגש שם עם
חברי התא והעביר להם את מילת הקוד המיוחלת. פירושה היה
לפעול מיד ובלי דיחוי נגד מוסדות ציבור כמו בתי-קולנוע,
משרדי ממשלה ומוסדות של ארצות הברית ובריטניה. המטרה היתה
פרובוקטיבית: לעורר את זעמן של וושינגטון ולונדון נגד מצרים
ולהכפיש את שמו של המשטר החדש. כשנתיים קודם לכן תפסה
קבוצה של קצינים צעירים את השלטון בקהיר, הדיחה את המלך
פארוק והכריזה על רפובליקה. עם הקצינים, רובם רב-סרנים
נמנו גם חוסני מובארק, אנואר סאדאת, והמוכר מכולם-
קולונל זמאל עבדול נאסר.
מהפכת "הקצינים החופשיים" הפיצה רוח לאומנות ברחבי העולם
הערבי, הייתה מקור של השראה רדיקלית לצעירים במזרח התיכון
והפיחה תקווה להתפשטות המהפכה הנאסרית לבירות אחרות. [?]ל
הודאגה מרוח זו. אך בעיקר הובע אצל מקבלי ההחלטות בישראל
החשש מפני התקרבות בין מצרים לבין ארצות- הברית ובריטניה, על
חשבונה של המדינה היהודית.
באמ"ן האמינו כי סדרת פיצוצים מסתוריים תשרת אינטרס ישראלי:
תציג את מצרים כמדינה בלתי-יציבה, שאין לבטוח בה, ותערער את
קשריה עם המערב. הניסיון הראשון להשגת המטרה המפוקפקת החל
ב2 ביולי, כאשר פיליפ נתנזון בן התשעה עשרה, צעיר הסוכנים, הטמין
בעזרת שותפיו, ויקטור לוי, פצצת תבערה פרימיטיבית, מורכבת בנרתיק משקפיים,
במשרד דואר באלכסנדריה. הפצצה התפוצצה, גרמה נזק קל
בלבד לבנין, ולא היו נפגעים. הצנזורה החמורה במצרים אסרה
לפרסם את דבר התקרית, ומישראל נמנעו כותרות העיתונים,
שלמעשה היו תכלית הפעולה.
כעבור שבוע הגיעה, באמצעות שידורי קול ישראל בשפה
האנגלית, הוראה מוצפנת חדשה. פאול פרנק שקלט את השידור
ברדיו של מכונית הפורד שלו, פענח אותו על נקלה. הוא הורה
להטמין פצצות בספריות שליד מרכזי התרבות האמריקניים באלכסנדריה
ובקהיר. הפעם כבר לא יכלו השלטונות להסתיר את הפי[?]צים
המיסתוריים, והעיתונות המקומית, כמו גם הבינלאומית דיווחה
עליהם בהרחבה. במטה יחידה 131 הושקו כוסיות. אנו בדרך
הנכונה, הם חשבו, והורו להגביר את קצב הפעילות.
ב 22 ביולי הופעלו בקהיר שתי פצצות. בבתי-
הקולנוע ריבולי, ובחדר המלתחה של תחנת הרכבת המרכזית.
אבל כתוצאה מבעיה טכנית, הפצצות לא נדלקו. כמעשה שטן,
רק פצצת המשקפיים, שנועדה לאולם קולנוע ריאו, נדלקה.
אבל היא התלקחה טרם זמנה בכי סמכנסיו של פיליפ נתנזון,
שהמתין בתור לקופה. אחות בהלה הוא השתרע על המדרכה,
מתאמץ לכבות את הלהבה. כעבור שניות ספורות הגיע אליו
גם מפקח משטרה מהמחלקה המיוחדות של משטרת אלכסנדריה
קצין המשטרה קרע את מכנסיו של נתנזון, סייע לו לכבות את
האש, והובילו למאסר 19
כך, בפיאסקו אדיר, בא על סיומו הטרגי מבצע "סוזאנה",
שתוצאותיו ימשיכו לרדוף את ישראל, כרוח רפאים, עוד שנים רבות.
נתנזון היה הראשון שנשבר בחקירה, כמו בעירק, כשלוש שנים
לפני כן, גילו שירותי הביטחון של מצרים כמה קל לפצח את סודתיה של
רשת ריגול בלתי-מקצועית, שהורכבה מיהודים מקומיים שהכירו איש
את רעהו. כמו בנין קלפים מתמוטט, נפלה בידי המשטרה גם
מרסל ניניו, סוכנות הנסיעות וקצינת הקישור בין שני התאים.
אחריה, הגיע תורו של מי שהיה צריך לפעול תחת מסווה
עמוק עוד יותר.
מאיר (מקס) בנט נולד בהונגריה ב1917, למשפחה
אורתודוקסית ממוצא גרמני. בהיותו בן שמונה-עשרה, עלתה
משפחתו באורח בלתי-לגאלי לארץ ישראל. הוא התנדב לעבוד
במוסד לעליה ב', ואז גם רכש זהות כפולה שממנה לא נפרד עד
סוף חיו. לאחר מלחמת השחרור גייס אותו אברהם דר למודיעין הצבאי,
ובהסתמך על שליטתו בשש שפות נשלח בנט למשימות שונת
באירופה. ב1951-, לאחר שהועלה לדרגת רב-סרן, הוחדר למצרים.
כמו במקרה של זיידנברג-אלעת, ניתנה לו זהות גרמנית. ריבוי
דוברי הגרמנית חיבב על המודיעין הישראלי את השימוש בסיפור
כיסוי זה, מה עוד שקשה היה להניח, כי שנים אחדות לאחר השואה
יסכים גרמני לעבוד למען המדינה היהודית. אבל היתה עוד סיבה
נסתרת ועמוקה יותר. כחלק מרגשות האשם של גרמניה לאחר מלחמת
העולם השנייה, נענה הבי. אף. די. - שירות מודיעין פדרלי, שמו
הרשמי של השירות המערב גרמני - והסכים ברצון לסייע לבסס את
סיפורי הכיסוי של המודיעין הישראלי, בספקו לו דרכונים ו[?]ד
אחר.
כדי להעמיק עוד יותר את זהותו הכפולה, התגורר בנט
בגרמניה לפני שיצא לקהיר. סיפור הכיסוי שלו היה די מקאברי.
הוא התחזה לנאצי לשעבר, שהתמנה לייצע חברה גרמנית לייצור פרוטזות.
אחר כך נענה להצעת חברת פורד להיות סוכנה הראשי במצרים.
בנט סייר, מתוקף תפקידו, במחנות צבא ובמפעלי בטחון. חוג
מכריו הלך והתרחב. הוא כלל בין השאר את הגנרל מוחמד נגיב,
שזמן קצר לאחר המהפכה היה נשיא הרפובליקה.
לעתים נוצר הרושם, שלמקס בנט היה צורך פנימי עמוק
לעתים מוגזם, להשתמש בזהות נוספת, מעל ומעבר
לצרכים שנדרשו מתפקידו במודיעין. דומה כי על אף יהדותו
והשואה, הוא התקשה להיפרד משורשיו הגרמנים. היה
משהו פסיבולגי עמוק ביהודי, ששאל לעצמו דווקא זהות
של גרמני-נאצי.
אשתו זיין, לא היתה אמורה לדעת על מקום המצאו. ומכתבי היו
מגיעים ללישראל דרך לונדון. פעם אחת טעה מישהו ממפעיליו ושכח
להסיר את הבולים המצריים. כיום נוטה זיין בנט לרואת בחובבנות ההיא
סימן לבאות. חובבנות שאפיינה לדעתה את כל העסק. 20
גם למקס בנט היו טענת רבות כלפי מפעליוי. הוא רמז להם על
רצונו לסיים את עבודתו במצרים. אם בגלל נאמנותו לישראל ומסירותו לתפקוד
המשיך לבצע את המוטל עליו, גם אם לא היה שלם עם ההנחיות. אחת
מכן עלתה לו בחייו. "זו היתה טעת טיפשית של מפעילים" טוען אברהם
דר, שלא היה לו כבר כל קשר לפעולה במצרים. "בגלל נתק שנוצר בין
מפקדת 131 לבין הרשת של פרנק, בחרו בדרך הקלה להעביר
להם כסף. כללי המידור במודיעין אוסרים על קשר בין שתי רשתות.
מה עוד שתפקידי הרשת של פרנק היו שונים לחלוטין מתפקידו של בנט.
ובכל זאת, ברוב טיפשותם, הורו המפעילים לבנט להעביר כסף
לרשת של פרנק. בנט נפגש עם פרנק ועם מרסל ניניו ומסר להם את
הכסף " 21.
מרסל ניניו לא עמדה בעינויים הקשים וסיפרה לחוקריה על
קיומו של בנט. היא אמנם לא ידעה את שמו אף זכרה את מס
המכונית שלו. בהסתמך על מידע זה גילה שירות הביטחון
המצרי את כתובתו של בנט. באישון לילה פרצו המצרים לביתו,
הפשיטו אותו, וכשנוכחו לדעת שהוא נימול, היכוהו באכזריות
ועצרו אותו. כחמישה חודשים לאחר מעצרו, ב21 בדצמבר 1954,
חתך מקס בנט את ורידי ידיו בבית-הסוהר בקהיר ואיבד עצמו
לדעת, יום לפני שעמד להיפתח משפטו. נראה כי הבין שבהיותו
הבכיר בכל חבורת המרגלים היה צפוי לעונש מות. בנט העדיף
לחסוך מעצמו את ההשפלה.
במשך שנים רבות הכחישה ישראל את טענותיה של מצרים
לגבי מעורבתה בפרשה. גופתו של בנט הועברה לקבורה
בגרמניה, ורק ב1959 הוטסה בחשאי לקבורה בישראל. לאלמנתו
סיפרו על כך רק יום לפני הקבורה, קברו בבית-העלמין לא היה מסומן.
כל בקשת המשפחה לקבל מראשי המודעין הצבאי הסברים מדויקים
על שליחותו ונסיבות מותו, נדחו. רק ב1988 הודתה ישראל רשמית
כי מקס בנט היה סוכן של המודיעין שלה, ובטקס בלשכת שר
הביטחון בתל אביב הוענקה לו דרגת סגן -אלוף 22
יחס דומה הפגינו שלטונות מצרים גם כלפי שאר הסוכנים
היהודים. בתום משפט צבאי קצר נידונו למוות דר' משה מרזוק ושמואל
עזר, ראשי התאים. הם נתלו ב23 בינואר 1955. שאר חברי הרשת
נידונו לתקופות מאסר ממושכות. על אף פניות מצריות, סירבה ישראל
להחליפם באלפי שבויי מלחמה שנפלו לידיה במבצע סיני, כעבור
כשנתיים. במיוחד התנגד לכך הרמטכ"ל דאז, משה דין, מחשש
יביך הדבר את ישראל, 23, רק ב1968, לאחר מלחמת
ששת הימים, שוחררו מרסל ניניו, פיליפ נתנזון, רוברט דסה
וויקטור לוי מכלאם ושבו לישראל.
היחיד מכל חברי הרשת שלא נעצר, היה מפעילם, פאול פרנק.
הוא אפילו לא טרח להסתלק ממצרים מיד עם נפילת הרשת
ונשאר בה עוד כשבועיים, כדי להספיק למכור את מכוניתו. פרנק שב
אחר-כך לישראל כדי למסור דו"ח על הפרשה, הפך שוב לאברי אלעדי,
ונשלח בשליחות המודיעין הצבאי לאירופה. רק איסר הראל, בתפקידו
הכפול כראש השב"כ וראש המוסד, התנגד לכך, הוא חשד כי
יתכן שאלעד הוא סוכן כפול, בדומה לדוד מגן, שנים אחדות קודם.
יציאתו הקלה של פרנק-אלעד מקהיר נראתה מוזרה בעיניו של הראל.
ראש המודיעין הצבאי, בנימין גיבלי, נאלץ אמנם להתפטר מתפקידו,
אך מחליפו כראש אמ"ן אלוף יהושפט (פטי) הרכבי, המשיך להאמין
באלעד. הראל לעומת זאת בטח בחושיו והוסיף לחשוד בו, בלי
לספר להרכבי, שלח הממונה את סוכני השב"כ לאירופה,
במעקב אחר אלעד. הסוכנים דיווחו, כי במהלך 1956 התקשר
אלעד אל הנספח הצבאי בשגרירות מצרים בבון, בית מערב-
גרמניה, והעביר לו מסמכים סודיים. להראל לא היה עוד ספק
כי סוכן המודיעין הצבאי אינו אלא בוגד. בראשית 1958 הוחזר
אלעד לישראל. הוא נחקר במשך תשעה חודשים על ידי חוקרי
השב"כ, וביולי 1959 הואשם בריגול למען מצרים.
בתקווה להציל את עורו, התוודה אלעד
על חלקו ועל חלקם של אחרים בטשטוש, בהעלמה, בזיוף
ובהסתרת מסמכים הקשורים למבצע "סוזאנה". הוא האשים
כי קצינים באמ"ן ובחידה 131 קשרו קשר כדי להטיל את
האחריות לפעולה על שר הביטחון דאז, פנחס לבון, אבל
כל זה לא עזר לאלעד במשפט. הוא נידון לעשר שנות מאסר
על מגעים בלתי - מוסמכים עם המודיעין המצרי. סוכני
השב"כ לא הצליחו לשבור אותו בחקירה ולהוציא ממנו הודאה
כי בגד בחבריו לרשת והסגיר אותם לשלטונות מצרים. גם
אכסונו של המרגל הסוביטי זאב אבני בתא משותף, בשליחות השב"כ,
לא הביאה לאיסר הראל את הפירות המקווים. אף לאחר שריצה
את תקופת מאסרו, עזב את ישראל ורכש חווה גדולה בקליפורניה
ממשיך אברי אלעד לטעון לחפותו. בספר שפרסם הוא טוען כ
איסר הראל הפליל אותו 24
המסתורין, חוסר הוודאות והעמימות ממשיכים לאפוף את
הפרשה במעטה סמיך וכבד במשך שנים ארוכות, הצנזורה הצבאות
מנעה מהעיתונות לדווח על הנושא. משפטו של אלעד היה
אחד הסודיים ביותר בתולדות מדינת ישראל. אחר כך
משהותר הרסן, הורשו העיתונואים להשתמש בשמות צופן וכינויים
שונים, בלי לחשוף את הפרטים המדויקים. אל עצם הנושא
התיחסה העיתונות כאל "הפרשה", ה"עסק הביש", או "פרשת לבון".