תעתוק
סוף סוף נחשף הסוד השמור ביותר
גבורי העסק הביש
שלושה שמות באותיות שחורות על גבי דף הספר של
השרות הבולאי פירסום צנוע שהוא פצצה.
כי השמות הם של מקס בנט, משה מרזוק, ושמואל עזר. שלושה
מבין 33 הרוגי מלכות שלזכרם עומד להופיע בול ישראלי.
השלושה היו בין נאשמי המשפט הגדול בקאהיר. מקס
בנט התאבד בכלא המצרי מרזוק ועזאר הוצאו להורג בתלייה.
פרשת משפטם ידועה היטב. הם נתפסו יחד עם קבוצה
גדולה של צעירים יהודים מקאהיר ואלכסנדריה, והואשמו
בביצוע מעשי חבלה במקומות שונים במצרים, בפקודת ממשלת
ישראל.
בזמנו הכחישה ממשלת ישראל בכל תוקף את האשמות
המצרים. לאחר מכן, כאשר נדונו השניים לתליה, פנה ראש
הממשלה משה שרת למצפון העולם, שימנע את בצוע
גזר הדין, לשווא.
עתה הותר הפרסום המאשר, כי השלושה מתו בשירות פעיל
כקצינים של צה'ל. מקס (מאיר) בנט היה רב-סרן, דר' מרזוק
היה סגמ', ועזאר סגן.
אולם לגבי האזרח הישראלי, לא זו העובדה הסודית ביותר.
הרבה יותר קפדנית היתה השמירה על העובדה, כי מעשי הרשת
היהודית שנתפסה אז במצרים הם הם "העסק הביש" שהסעיר
את מדינת ישראל ושממנה צמחה "פרשת לבון" המפורסמת
שגרמה להתפטרות בן גוריון ב- (1961).
כנוי סתמי.
השם "העסק הביש" ניתן ע"י דוד בן גוריון. כאשר
דרש פינחס לבון בסוף 1960, לטהר את שמו, ולקבוע
כי לא הוא אשר נתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה
במצרים, היה בן גוריון חייב להתגונן.
אולם מכיוון שישראל לא הכירה באחריותה לפעולות
החבלה, אי אפשר היה בכלל להזכיר בפומבי את מהות
הפעולות, שפינחס לבון טען כי לא הורה לבצעם בהיותו
שר הביטחון. היה צריך למצוא כינוי סתמי, הכינוי
"העסק הביש" היה ראשון בסידרה ארוכה של כיוניי
סתרים שבאה להסתיר את מהות הפעולה המיסתורית. כינויים
כמו "הקצין הבכיר", "האדם השלישי", "קצין המילואים", הפכו
לחם חוקם של אזרחי ישראל, מסוף שנת 1960 והלאה.
עתה ניתן לגלות מה עומד מאחרי אחד מהם,
"העסק הביש".
פרטי "העסק" עצמו פורסמו בהרחבה במצרים,
בעת עריכת המשפט. כך, למשל, פירט ביטאון
הצבא המצרי "אל-תחריר" את הסיפור הבא,
בהסתמכו על תיקי הפרקליטות:
בראשית שנת 1952 נערכה בתל-אביב ישיבה סודית
ביותר. השתתפו בה כמה מן הקצינים הבכירים של הצבא
הישראלי וגדולי אנשי המודיעין, עם כמה מפקידי המדינה
האחראיים. תפקידם היה לקבוע תכנית מיוחדת, מוקפת
טבעת של שתיקה וסודיות. הישיבה נמכה מספר שעות, ועובדה
בה התכנית הסודית. לביצוע נקבע אברהם דר, מטובי
קציני המודיעין בישראל.
חלפו ימים. בין ישראל וסוכניה בצרפת הוחלפו מכתבים.
ואז הבריקה צרפת לדוקטור ויקטור סעדי סוכן ישראלי
במצרים, כי עליו להתכונן לקבל את פני רב-סרן
אברם דר, שיציג את עצמו כ- "מיסטר ג'ון גארלינג.
הפדישה עם ויקטורין
דוקטור ויקטור סעדי, ציוני נלהב, הספיק להקים קודם
לכן ארגון סודי בשם "ביחד", שתפקידו לרגל למען
ישראל ולשלוח יהודים אלדמתם היעודה. כאשר קיבל
את ההוראה ממפקדיו בצרפת, הבין כי מצפה לו משימה
חדשה והתכונן לקבל את פני מיסטר ג'ון דארלינג.
במחצית שנת 1951 נשלח למצרים אותו מיסטר ג'ון
גארלינג "נציג חברה בריטית למכשירי חשמל", מצוייד בדרכון
אנגלי.
ג'ון נפגש עם ויקטור וגילה לו את התכנית:
הקמת רשת חדשה לרגול, שתהיה מורכבת מיהודי מצרים.
החלה פעולת בחירת-האנשים.
ג'ון אמר לויקטור, כי רצוי שאחרי עזיבתו של ג'ון יימסר
הפיקוד על הרשת בידי אחת הנערות היהודית (הנאמנות)
המהימנות, אשר תשמש גם חולייה מקשרת בין הרשת לבין
ישראל. ויקטור בחר, לצורך זה, במרסל ניניו: ספורטאית
יפה בת 22 ואוהדת מושבעת לישראל.
בית-ספר לריגול
בראשית 1952 נסע ג'ון לצרפת, אחרי שעזב אצל מ[?]ל
סכום של 1000 לירות למימון פעולותיהם של חברי הרשת,
אשר הוקמה בקאהיר ובאלכסנדריה. לפני צאתו סכם ג'ון
עם ויקטור סעדי ועם מרסל את בחירת הצעירים היהודיים
ביצורפו לרשת הריגול. לפי הצעת ויקטור, התמנה משה ליאטו
מרזוק - חברו מימי לימודיו בפקולטה לרפואה, שעבד כרופא
בבית-החולים היהודי בקהיר - כראש התא הקאהירי של הרשת.
כראש התא באלכסנדרוני נבחר שמואל עזר.
חברי התא הקהירי היו: דר' משה מרזוק, אלי נעים
מאיר שמואל, איר זעפראן, וסיזר כהן. באלכסנדריה
פעלו שמואל עזר, ויקטור לוי, רובר דאסא ופיליפ נתנזון
יום אחד העביר ג'ון הוראה בדואר לשלוח לישראל
את משה מרזוק, רובר דאסא ופיליפ נתנזון. הארבעה
הגיעו לצרפת, נשלחו משם באוניה לשראל ללא
תעודותיהם המצריוץ. שם החלו מקבלים שעורים בבית
הספר למרגלים.
רחל, קצנת הצבא הישראל, לימדה אותם את סודות
הכימיה והכנת חומרי נפץ, את אמנות האלחוט
והצופן, טופוגרפיה וצילום. כל זה בבית ערבי נטוש
ביפו.
פצצות בקולנוע
בשלהי שנת 1954 הגיע למצרים פול פראנק, שנשא
הוראוה חדשות לבצע שורת מעשים. שמהם תפיק
ישראל תועלת: איסוף ידיעות מזיקות לשמה הטוב של
מצרים, לשם שידורן בעולם, והשגת מפות של איזורים
צבאיים ושל גשרים.
הוראה נוספת: לטמון פצצות תבערה בשגרירות
האמריקאית, כדי להעכיר את הקשרים המדיניים בין
מצרים וארצות הברית; וכן בבתי קולנוע ובמוסדות
ציבוריים ביום המהפכה ה-23 ביולי. המפות נשלחו,
והאש פרצה במקומות שנקבעו ע"י ישראל, בתיבות
הדואר, בספריה האמריקאית בבניין השגרירות בקאהיר
במישרדי המודיעין של השגרירות אההב' באלכסנדריה, בקולנוע
ראציו וריבולי בקאהיר, ובמחסן לשמירת חפצים של
הרכבת. חומר התבערה נארז בקופסאות של אבקת
ניקוי "וים" ובנרתיקי משקפיים.
המשטרה הציבה מארבים ליד כל תיבות הדואר ובתי
הקולנוע. בערב ה-23 ביולי היה קצין המשטרה חסן
אל מנאדי בסיור ביקורת בכניסה לקולנוע ריו באלכסנדריה
לפתע ראה להבת אש פורצת מכיס מכנסיו של
צעיר אשר התפתל מכאבים וזעק לעזרה. הקצין
עזר לו לכבות את הדליקה. לפתע נפל מהכיס
החרוך נרתיק של משקפיים. התעלומה שהעסיקה את
המשטרה נפתרה.
הבחור היה פיליפ נתנזון, החלה שרשרת ההודאות
והוידויים, שהביאה למעצרם של מרגלים.
הכדור מתגלגל.
עד כאן הסיפור מתוך אל-תחריר. תוצאות המשפט:
דר' מרזוק ושמואל עזר נידונו למיתה. יתר הנאשמים
נידונו לתקופות מאסר ארוכות. ויקטורין ניניו נידונה
למאסר עולם. מאקס בנט התאבד, תוך כדי מהלך
המשפט בכילאו.
בזאת יכלה הפרשה להסתיים ולהישכח, אבל "האדם השליש
הפר את השתיקה. סיפורו דחף את פינמס לבון
שהודח בינתיים מכהונת שר הביטחון והפך מזכיר כללי
של ההסדתרות לדרוש חקירה בסוגייה "מי נתן את ההוראה"
לביצוע פעולות חבלה במצרים.
והכדור החל להתגלגל ולהתגלגל וכנראה עוד יתגלגל.
הערה:
קטע זה פורסם בעיתון "העולם הזה" וכפי שסופר
לי נלקח קטע זה מספר שפורסם על הפרשה.