תעתוק
19-20-21 מרגלים לא מושלמים
עמית מעצב מחדש את
(137) המוסד
בדומה ללוץ, גם לאלי כהן המרגל שחדר ללב מרכז הכוח
הפוליטי של סוריה היו "בעיות" עם נשים. הוא פשוט דאג
לספק אותן, ובשפע, לידידיו בצמרת הסורית, והיו לו יותר
מחמש מאות ידידים בצבא, במפלגת הבעת', בקהיליית
העסקים ובממשלה.
אלי כהן נולד בדצמבר 1924 בעיר הנמל אלכסנדריה
במצרים. לאחר מבצע סיני גורש, כמו רבים מיהודי [?]רים,
יצא לאיטליה ועלה לישראל. מיד עם הגיעו לארץ יצר קשר עם
אנשי המודיעין, וחלם לעשות את מה שלא עשה עשור קודם
לכן, כשהובא לאימונים בישראל יחד עם חברי
הרשת המצרית: להתגייס לעבודה חשאית. אלי כהן לא
גויס למודיעין משום שמבדקיו הפסיכולוגיים עוררו כמה סימני
שאלה. אובחנו אצלו אומנם אינטליגנציה גבוהה, אומץ לב
זיכרון פנומינלי, כישרון להסתגלות חברתית וחוש לשמירת
סוד, אבל המבדקים גילו גם כי "למרות הופעתו הצנועה
היה מגזים בערך עצמו", ו"למרות השקט החיצוני שלו יש בו מתח
פנימי. הוא אינו שוקל במידה מספקת סכנה ומסוגל ליטול על
עצמו סיכונים מעבר למתחייב". 19
אבל משגברה ב 1960 המתיחות בגבול ישראל-סוריה,
הוחלט במודיעין לגייס את אלי כהן בכל זאת. ישראל הייתה זקוקה
אז באופן דחוף למרגל בדמשק, והחליטה שאין היא יכולה להרשות
לעצמה את המותרות שבדקדוקי עניות. אלי כהן עבר במשך השנתים
הבאות אימונים מפרכים לבניית דמותו החדשה, ובמיוחד כדי
לטשטש את זהותו היהודית ואת עברו במצרים. הוא למד נהיגה,
השתלם בטופוגרפיה ובקריאת מפות, התאמן בשימוש באקדחים מסוגים
שונים, עבר קורס חבלה, למד צילום של מסמכים, השתמש בכתב סתרים
והוכשר לשדר סימני מורס במכשיר רדיו. סיפור הכיסוי
האידאלי שהיה אפשר לבנות לאלי כהן היה צריך להית של איש
עסקים מצרי.
אך מפעיליו ביחידה 131, שהיתה אז, ב 1961, עדיין
באמ"ן, ידעו כי בניגוד לשאר מדינות ערב, במצרים נשמרים
מסמכי רישום אזרחיים. על כן היה חשש כי יום אחד
תתגלה זהותו האמיתית .מה עוד שאלי כהן היה כאמור חבר
ברשת הריגול הישראלית שפעלה במצרים בשנות החמישים. הוא
אף ביקר בחשאי עם שאר חבריו בישראל, קיבל הדרכה ועבר
שורה של אימונים שהכשירו אותו לעבודת המודיעין. רק במקרה
לא הופעל או לא נלכד עם שאר חבריו כשהרשת נפלה, או
שמא הוסגרה ב1954.
לפיכן, הזיהות שנבחרה לו הייתה של קאמל אמין ת'אבת,
אשר נולד בביירות להורם ממוצא סורי, שהיגרו לארגנטינה.
ב3 בפברואר 1961 כשהיה אלי כהן בן שלושים ושבע, נשוי ואב לילד,
הוא נשלח למשימתו הראשונה, ארגנטינה. הוא שהה בה כשנה
כדי לבסס את סיפור הכיסוי שלו. בינואר 1962- הגיע בפעם
הראשונה ללוע הארי בדמשק.
בשלוש השנים הבאות הפך כהן-ת'אבת למרגל החשוב ביותר
שהיה לישראל. הצלחתו בתפקיד הייתה מדהימה, המידע שסיפ/
הכיף את כל תחומי החיים בסוריה. הוא ידע לספר על התככים
והיחיסים בצמרת השלטון, לתאר ביסודיות את הביצורים של ד[?]
סוריה ברמת הגולן, לנקוב בשמם של טייסים סוריים, ולשרטט
בדיקנות את חימוש מטוסיהם. אבל יתר זהירות ותשומת לב
של מפעילים הייתה יכלהה אולי למנוע את נפילתו.
בנובמבר 1964, כשלושה חודשים לפני לכידתו, התנהג
אלי כהן כמי שחש שהטבעת מתהדקות סביב צוארו. הוא ביקר
אז בישראל כדי להמתין להולדת בנו. כהן האריך שוב ושוב
את חופשתו, כאילו ביקש לרמוז למפעיליו שאין הוא רוצה לחזור
לסוריה. הוא גם סיפר להם כי אינו מרגיש בנוח בחברתו של
קולונל אחמד סויידאני, ראש אגף המודיעין במטכ"ל הסורי.
אך מפעיליו במוסד לא שמו לב לאי-השקט שלו.
מתיחות חדשה בגבול עם סוריה החריפה בישראל את החשש מפני
מלחמה, הלחיצה את המודיעין והביאה את הקייס- אופיצר שלו
לדחוק באלי כהן לשוב לדמשק.
בחודשיים הבאים שכח אלי כהן את כל כללי הזהירות שלמד.
אפשר שיכולתו המדהימה לחדור ללב השלטון הסורי הרדימה את
עירנותו. בניגוד גמור להוראת, חידש כהן מיד את שידור
הרדיו שלו. השידורים הלכו ותכפו והגיעו לתפוקה מדהימה.
במשך חמישה שבועות הוא שידר שלושים ואחד מבזקים. השידור היה
תמיד באותה שעה, בשמונה וחצי בבוקר. לעתים אפילו שידר
פעמיים ביום. כך למשל, בוקר אחד קראה תל-אביב לדמשק
ושאלה: "ומשלמה אירע לטייסת הכוננות של מטוסי המיג 21?"
בארבע אחר-הצהרים של אותו יום כבר ידע כהן לספק תשובה
מפורטת: "טייס אחד נהרג בהתנגשות עם מטוס קל על הקרקע,
טייס אחר נהרג בתאונת אימונים באוויר והשלישי קורקע בגלל
הערות שהשמיע בגנות מפקדו."
כהן הפך פשוט למעין "מתאבד" מעל גלי האתר.
מפעיליו בתל אביב היו צריכים להפסיקו, אך איש מהם לא
עשה זאת. 20 בכך הם הקלו גם על איתור השידורים.
בבוקרו של יום אחד בינואר 1965 התפרצו אנשיו של הקולונל סויידאני לדירתו
של כהן ותפסו אותו "על חם", בעיצומו של שידור לתל-אביב. במשך כמה ימים
ניסה המודיעין להתל בישראל, וכפה על כהן לשדר הודעות כוזבות בצופן.
מטה המוסד לא ענה שידורים. בדיעבד התברר כי קצין או"ם שחצה את
הגבול לביקור בישראל, סיפר כי בדמשק מתרוצצות שמועות על לכידתו
של מרגל ישראלי. בתל-אביב ננקטו אמצעי זהירות והוחלט על
הפסקה קצרה של השידורים, הקולונל סויידאני התיאש, ולאחר שלושה
ימים העביר שדר אחרון שהיה מיועד לראש הממשלה אשכול:
"קאמל וחבריו מתארחים אצלנו לזמן-מה. בקרוב נודיעכם את גורלו"
חקירה הבאיאה למסכנה כי כהן ולוץ נפלו בידי האויב בנסיבות דומות
הם נעשו שאונים ובטוחים בעצמם. שידורי הרדיו שלהם נחשפו בעזרת
ציוד מתקדם שהביא לקהיר ולדמשק המודיעין הצבאי של ברית- המועצות.
הג.ר.א. חשד זה מכבר כי סודות חיוניים של שתי בעלות-בריתו
במזרח התיכון, במיוחד על מערכת נשק סוביאטי, מגיעים לידי
ישראל וממנה למערב. אפשר אולי, אם כי מעולם לא נמצא לכך ביסוס,
שסוכן כפול או חפרפרת שהסתננה למודיען הישראלי הדליפו
זאת לסוביטיים. על כל פנים, המודיעין הסוביאטי שלח טכנאים
ומכוניות לאיתור שידורים חשאיים, ועלה על המשדרים של לוץ וב[?] 21
ובכל זאת, כמובן, היה הבדל גדול בין שני מרגליו של עמיתו.
בעוד שלוץ נידון למאסר עולי, נגזר עונשו של כהן למוות. חוקריו
הסורים עינו אותו עינויים קשים כדי שיסגיר את חברי הרשת
שלו. כהן לא בגד.
מאיר עמית היה מדוכא מאוד מנפילת שני סוכניו הטובים ביותר.
המכות שניחתו היו קשות מנשוא. הוא עשה מאמצים רבים כדי למנוע
את הוצאתו להורג של כהן. בתחילה, כפי שנכתב בפרסומים זרים, שקלה ישראל
אפשרות לחלץ את אלי כהן מכלאו בפעולת קומנדו נועזת. אך הרעיון נפל
בהיותו בלתי-מעשי. אחר כך הציעה ישראל לדמשק כסף ומידע על הפיכה
שתוכננה נגד המשטר הסורי, אך דמשק דחתה את ההצעה, ועד היום היא
ממשיכה בסירובה להעביר את גופתו של כהן לקבורה בישראל. גם
הניסיון של עמית להפעיל את דעת הקהל בעולם ומאמציהם של נציגי
ישראל אצל האפיפיור ברומא נכשלו. ב 18 במאי 1965, לאחר
שרדיו דמשק קרא לתושבי העיר לצאת לחזות במותו של "המרגל
הציוני", נתלה אלי כהן ביכר המרכזית של דמשק.
חוץ מלקחים מבצעיים, הפיק ראשי המוסד עוד לקח אחד.
ישראל תעשה מעתה כל שביכולתה כדי לשחרר את מרגליה. גם קודם לכך נקטה
קהיליית המודיעין של ישראל במדיניות ברורה של סיוע לסוכניה, למודיעיה,
למרגליה, או לבני משפחותיהם. גישה זו באה לידי ביטוי כבר בעצם כינויים
של הסוכנים הישראלים. בעוד שבשאר קהילות המודיעין בעולם, מי שעושים
בתפקיד מכונים בפשטות "סוכנים", מעדיפה ישראל לקרוא לאנשיה
"לוחמים".
...כזכור לא התאמצה ישראל במיוחד, לתדהמתם של
שלטונות מצרים לשחרר מכלאם חברי רשת הריגול הישראלית במצרים
לאחר מבצע סיני, נחישות החלטתו של מאיר עמית בעניין זה באה לידי
ביטוי בשנתיים לאחר הוצאתו להורג של אלי כהן. רק בזכות התעקשותו -
הוא גם איים להתפטר מתפקידו - תבעה ישראל להצליל בעסקת חילופי
שבויים לאחר מלחמת ששת הימים גם את סוכני העסק הביש ואת
לוץ -גור-אריה. אשתו מלטרוד שוחררה ככר קודם לכן, לאחר
שריצתה את שלוש שנות המאסר שכהוטלו עליה, רק אז, כשהגיעה דרישת
ישראל, התבררה לשלטונות מצרים זהותו הישראלית של לוץ.
שבע שנים אחר-כך, לאחר מלחמת יום הכיפורים, וגם
כן במסגרת מדיניות המודיעין, דאגה ישראל לשחרר גם את ברוך מזרחי,
שהיה למעשה ספיח לפרשת אלי כהן
מזרחי, בזהות אחרת כמובן, היה מנהל בת-ספר לשפות
אירופיות בעיר חלב בצפון סוריה, בשעה שאלי כהן פעל בדמשק.
מיד עם לכידתו של אלי כהן. נצטווה מזרחי לעזוב את סוריה.
מפעיליו במוסד לא רצו לקחת סיכונים מיותרים. הם חששו
פן יישבר כהן בחקירתו, או שהחוקרים הסוכים יעלו בדרך כל שהיא
על קבותיו של הסוכן מחלב. - לאחר זמן-מה נשלח מזרחי
למשימת ריגול חדשה מטעם המודיעין הישראלי, הוא הגיע לתימן
כדי לעקוב אחר פעולות הצבא המצרי שם. במאי 1972 נתפס
והואשם בריגול לטובת ישראל.
שלטונות תימן החליטו להסגירו למצרים, וזאת משום שמזרחי עקב
במיוחד אחר הצבא המצרים וגם בגלל שסיפור הכיסוי שלו היה של
אזרח מצרי. הוא נידון בקהיר למאסר ממושך, אך כעבור כשנתיים
הוחזר לישראל בעסקת חילופי מרגלים. תמורתו העבירה ישראל במרץ
1974, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, שני אזרחים ישראלים ממוצא ערבי
שנודונו לתקופות מאסר על ריגול למען המודיעין המצרי.