תעתוק
הפרשה מהי?
בימי השחרות של צה"ל הוקמה בחיל המודיעין יחידה סודית ביותר - יחידה 131, שעסקה
בהקמת רשתות מבצעיות בארצות ערב ולה מספר מסימות:
1) לאסוף מודיעין למען מדינת ישראל 2) לסייע לשליחים שיגיעו מישראל
3) בעת חירום ומלחמה לבצע פעולות חבלה לוחמה פסיכולוגית ופעולות אשר תשבשנה את היכולת של הצ[?] של היריב.
באפריל 1951 הגיע למצרים איש היחידה, אברהם דר, מצויד בדרכון מזויף
במטרה להקים רשת חשאית במצרים. באותה עת הסתייעו שליחי העליה מארץ ישראל בשני יהודים:
ויקטור סעדיה בקהיר, ועובדיה דנון באלכסנדריה, ובאמצעותם הכיר את הצעירים מהם הרכיב את שתי
החוליות של הרשת. בקהיר הכיר את: דר' משה מרזוק, זעפרן מאיר, נעים אליהו, ניניו מרסל- שאותה
לימד כיצד לפענח קודים ושמוש בדיו בלתי נראית.
באלכסנדריה הכיר את: נתנזון פיליפ - לוי ויקטור, דסה רוברט - מיוחס מאיר. עזר שמואל.
כל מי שהתנדב לרשת נדרש לנתק את קריו עם תנועות הנוער החלוציות, ליצור לעצמו
חיים חדשים, לשמור על חשאיות ולהימנע מכל פעולה העלולה לעורר את חשד השלטונות
המצרית. לכל אחד משתי החוליות מונה מפקד שברשותו מכשיר קשר לקבלת הוראות מישראל.
אברהם דר שב לארץ ישראל בסוף אוגוסט 1951 הוא השאיר מאחוריו
תאים מחתרתים ולהם מקומות מפגש ומחבוא סודיים את הקשר בין התאים שמרה
מרסיל.-
אלי כהן, שהיה חברו הטוב של שמאל עזר שכר על שמו דירה ששימשה את הקבוצה למפגשים
לימים הפך אלי כהן עצמו לאיש ביון ישראלי. שפעל בדמשק נתפס והועלה
לגרדום ב1965.
בשנת 1954 הגיע למצרים שליח מארץ ישראל ששמו אברהם זיידנברג, שהציג את
עצמו בפני חברי הרשת כ"רוברט" ונשא דרכון גרמני על שם פול פראנק. אברהם הונחה
מהארץ לארגן מבצעים שכוונתם הייתה לחבל במוסדות אמריקאים ובריטים כרי לפגוע ביתסי
מצרים עם מדינות אלו. וכך חברי הרשת הניחו פצצות בסניפי הדואר ובספריות אריקאיות בקהיר
ובאלכסנדריה.
אך לרוע מזלם פצצה אחת שנשא חברי הרשת פיליפ נתנזון ניצתה בכיסר והת נפצע ונתפס
על די הבולשת המצרית, בו בלילה ובימים שלאחר מכן נלכדו רוב חברי הרשות תוך חודשים
נלכדו כולם.
ובין העצורים נעצר גם יוסף כרמונה שלא היה לו כל קשר לרשת חוץ מהעובדה שמרסל גרה אצלו
נטען שהוא התאבד אך קרוב לוודאי שעות למוות בידי אנשי הבולשית המצרית.
נתפס גם רס"ן מאיר בינט (מקס) שהגיע כשליח מודיעיני של צה"ל למצרים והיה
אמור לחבור לרשת
במשפט נידונו משה מרזוק ושמואל עזר למוות. - מאיר בנט התאבד לפני שעלה לדוכן
העדים. שאר חברי הרשת נידונו לשנות מאסר בין שבעה שנים ועד למאסר עולם ועד
למאסר עולם בכלא המצרי. -
סיפורם הוא סיפור של קורבן וסבל, של נגישות ועינויים ובדידות תהומית
אך גם סיפור של אומץ עילאי. -
הקדמה
ספרים עבים נכתבו סביב הפרשה ומאות מאמרי פולמוס בעיתונות- אף על פי כן
היא נשארה אפופה מסתורין. בכתיבה אודותיה השתמשו הכותבים במונחים מעורפלים
כמן "העסק הביש" - האישים שהיו בה כונו בכינויי מחתרת כגון: האדם השלישי, קצין
המילואים, הגבר, הקצין הבכיר... צנזורה חמורה מנעה מישראל כל פירסום מפורט יותר על
הפרשה שאפילו דברים מצוטטים, שראו אור בחו"ל. הישראלי הממוצע ידע רק שב 1954
הוקם תא מחתרתי במצרים, אשר ביצע פעולה או פעולות שמן האחריות לכך התנער
כל גורם שאחחראי בישראל ואשר בעקבותיה נחשף התא, וחבריו נתפשו ונערך להם משפט
בקאהיר. סיכומה של הפרשה היה טרגי: שני אנשים יוסף קרמוני ומקס בינט שלחו יד בנפשם
במהלך החקירה האכזרית בידי הבולשת המצרית: דר' משה מרזוק מקהיר ושמואל עזר מאלכסנדריה
הוצאו להורג. ישראל הכריזה עליהם כעל הרוגי מלכות והפכה את גרדומם להיכל,
זכרם הונצח בישראל בשכונות וגנים. עם זאת לעולם לא הודתה המדינה בפומבי שהשניים נפלו
בשליחותה. ששת גיבורי הפרשה האחרים זכו לגורל אנונימי יותר. הם נשפטו למאסר
שניים מהם מאיר מיוחס ומאיר זעפרן ריצו את עונשים 7 שנים, ושוחררו ב1962. הם הגיעו
ארצה במעטפה של סודיות. נותרו הארבעה: מרסל ניניו ורוברט דסא נשפטו ל15 שנות מאס
ויקטור לו, ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם. מרסל ניניו ליחוד בבלא נשים עם רוצחות ופרוצות
והם שלושתם ביחד בביה"ס לעבודת פרך בטורא, הם מנו את הימים שהצטרפו לשנים ל14
שנות מאסר; מבעוד שהם מטלטלים חליפות בין תקוה ויאוש. פנחס לבון, מי שהיה אז שר
הבטחון בעת התחוללה הפרשה והודח בעטיה ניהל את המאבק לטהור מן האחריות
לה; הוא שוקם ובן גוריון פרש. הארץ סערה, אך הארבעה ששלמו בשנות חייהם הטובות
ביותר את מחיר הפרשה נשכחו מלבם. ולפתע צצו וחזרו לחדשות הזמן ראשית 1968
מפה לאוזן עוברת השמועה, ישראל תובעת את הארבעי ועוד שניים (המרגל לוץ ואשתו הגרמניה),
והמצרים מסרבים. אך לבסוף הם משתחררים לאחר 14 שנה. הם מגיעים ארצה בחשאי
בעקבות הבטחה שהבטיחה ישראל לשליט המצרי, גמל עבדול נאצר.