נספח 1
דו״ח רדיפות בקהיר בשבוע של ה-17-24 ביולי 19481
אני נשבע בכבודי שהמקרים הבאים התרחשו במשך השבוע של ה-17 עד ה-24 ביולי 1948, בקהיר, עם יותר מ-1,000 קורבנות יהודים ואירופאים שנראו [לפורעים] יהודים.
להלן נמנים, באופן מסכם, העובדות שעליהן אני ערב לאותנטיות שלהן. העובדות שלגבי אמיתותן יש לי שמץ של ספק, נדחו על ידי ללא רחם מדו"ח זה.
1. ביום שבת, 17 ביולי 1948, לאחר אזעקת שווא שניתנה על ידי הרשויות הממשלתיות המצריות, שכללו הפעלת כל סוללות הנ”מ של קהיר וסביבותיה נגד מטוסים דמיוניים שלא הופיעו מעולם, אורגנו – עם תום האזעקה – מעשי פרעות נרחבים, מיד לאחר 10:00 בערב, ברבעים הבאים של קהיר:
פארוק – מוּסקי – בַּלְט אל־שעריש – סאכּכּיני – ד׳אכּר – שוּבְּרה – מכּה – פארידה – הליופוליס – עבּאסיה – עבּדין – רחוב פואד הראשון וכו׳... כלומר, כל קהיר. מעשי פרעות דומים אירעו גם באלכסנדריה ובפורט סעיד, וגם במנצוּרה ובממנהוּר - באותן מהומות השתתפו בעיקר מקרב האוכלוסיות ה״ילידיות״, מצוידים באלות, מוטות ברזל, פטישים וכו’. על הפּרעות הללו פיקחו מספר אפנדים לבושים היטב, שלהם הייתה גם תוכנית המשך. כמו כן, נמצאו בין הפורעים מאות גנבים ובוזזים.
הפוגרומים הללו התרחשו לאחר חודשים של תעמולה שיטתית נגד היהודים באמצעי התקשורת, בהכוונה ובעידוד של הממשלה המצרית, תוך שימוש באמצעים הנחותים והמרושעים ביותר כדי להלהיט עד הקצה את השנאה ליהודים — שנאה שהועצמה ללא הרף באמצעות פנטיוּת דתית בקרב אוכלוסייה שרובה נחותה מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית, וכן במצוקה חברתית וחומרית. מסע זה הועצם בעזרת צנזורה מחמירה בעיתונות, שהותירה את הציבור בבערות מוחלטת לגבי המציאות המדינית-צבאית בפלסטין. הממשלה, אם כן, היא האשֵמה מס׳ 1 לפּרעות.
מלבד זאת, המשטרה, שמתפקידה היה לשמור על הסדר, השתתפה בפרעוּת בפּרעות, באזורים מסוימים, ובאזורים אחרים - במיוחד בשכונות שבהן גרות משפחות יהודיות רבות — נעדרה לחלוטין. רק לאחר כמה ימים של פוגרומים ורדיפות, שמהם סבלו לא רק יהודים אלא גם אירופים – צרפתים, אנגלים, יוונים ואחרים – נהרגו או נפצעו רבים, הממשלה התקפלה לנוכח דרישות תקיפות ונמרצות של השגרירויות והקונסוליות.
יש לציין, כי ננקטו צעדים לא כדי להגן על היהודים, אלא כדי להגן על הזרים. יתר על כן, הצעדים ותגבור כוחות המשטרה לא הוצבו בשכונות האירופיות אלא רק בשכונות שבהן גרים יהודים רבים; שכונות אלו נותרו למעשה ללא משטרה.
להלן העובדות והראיות החותכות, שאנו מציגים כסדרן:
1 - סאכּכּיני: האדון מואיז מַלטי הותקף בביתו. נגרמו לו פציעות חמורות בראש ובחזה והוא היה מכוסה חבלות קשות בכל גופו. אשתו, תינוקו, אחותו והמשרתת הוכו אף הן. התוקפים השחיתו את הדירה ובזזו כל מה שיכלו.
2 – חַיים והבה, צעיר בעל נתינות צרפתית נגרר מתוך מונית בה נסע ברחוב פארוק, נדקר חמש פעמים; הוא הושלך לרחוב למות. למחרת הובא לבית החולים היהודי כשהוא פצוע בראשו, בגופו ובריאותיו. אביו לקח את בגדיו הספוגים בדם לקונסוליה הצרפתית בקהיר. הקונסול שלח את הבגדים לנוקראשי פּאשה, נשיא בית הנבחרים המצרי.
3 – שוּרַה: שבעה אנשים נרצחו בשוּרה והושארו מוטלים ברחוב. גופותיהם נאספו רק למחרת על ידי מכונית של חדר המתים לאחר שבמשך הלילה מכוניות רבות דרסו את הגופות.
4 – שוּבּרה: אדם הלשין למשטרה כי יהודי בשוּבּרה סימן [כנראה למטוסי אויב] מתוך בניין, המשטרה הגיעה לבניין, הוציאה את כל הדיירים – גברים, נשים וטף – הכניסה אותם למשאיות והובילה אותם ישירות לידי ההמון.
5 – שוּבּרה: איטלקי נוצרי נדקר קשות. הוא גר בשוּבּרה. הוא הביא את בגדיו הספוגים בדם לקונסוליה האיטלקית במצרים. אותו איטלקי עובד בבנק העות׳מאני בקהיר.
6 – סאכּכּיני: סאכּכּיני וד׳אבּר [אולי ד׳אכּר] היו ללא כל הגנת חיילים. בית-המרקחת ״שַמְרַה״, ששייך לנוצרים, נבזז וניזוק. בעל המקום התקשר לממשלה בקהיר כדי לבקש עזרה, אך נענה בלעג: ״איננו פנויים; יש לנו עבודה לעשות״.
7 – רחוב טוּרסִינָה: במרחק 10 מטרים מתחנת משטרה הותקפו 12 בתים, נבזזו ונהרסו. כמאה אנשים נפצעו.
8 – רחוב ח׳ליק: במרחק 200 מטרים מתחנת משטרה הותקפו בתים רבים ונבזזו; דייריהם נפצעו קשות. גבר ואישה, יהודים, נקשרו בחבלים והושלכו מהחלון.
9 – רחוב מַנְסִי: בתים רבים הותקפו.
10 – ד״ר דויד סיחא, אשתו וילדו הותקפו באכזריות בביתם. בין פציעותיהם הקשות איבד הרופא את אחת מעיניו.
11 – רחוב פארוק: אלפי אנשים, מונעים ומונהגים בידי ״אפנדים״, עצרו את כל החשמליות, האוטובוסים והמוניות וכל כלי-הרכב בהם היו נוסעים עם חזוּת אירופית, הוציאו אותם והתקיפו אותם. באותו ערב היו שם כחמישים הרוגים. אדם אחד (שאת שמו איננו יכולים למסור) ראה את אחיו מבותר לחתיכות. הוא בעצמו נפצע קשה. למחרת היום, ברחוב פארוק, ראו העוברים והשבים על כמה מבתי הרחוב, סמוך לרחוב באב אל-שעריה, קרעי בגדים ושיירי איברי אדם מרוּחים על הקירות.
12 – ברובע מוסקי התאסף ההמון בכניסה לרובע היהודי ותקף את כל מי שנכנס. ברובע מוסקי נפצעו כמאה ארמנים וכמה נרצחו. ברובע מוסקי הותקפו כחמישים בתים; הדיירים נאלצו לחסום את כל הדלתות והחלונות.
13 – רחוב סולימאן פאשא: בלב הרובע האירופי תקפו מאות אנשים בתים, יהודים ואירופאים. שני יהודים נרצחו ברחוב. הצעיר בשם גולדברג הותקף, הוא שבר את היד של אחד מתוקפיו, והצליח לברוח לאחר שספג מכות רבות.
14 – בתחנת המשטרה של מוּסקי: שני צעירים שניסו להסתתר בתחנת המשטרה ראו חיילים מכים באכזריות יהודי בתוך התחנה. שניהם ברחו מהר.
15 – ממש מול תחנת הרכבת של קהיר, למרגלות תחנת המשטרה של אִסבִּקִייה, כמאה יהודים ואחרים הותקפו באכזריות. 4 נרצחו.
16 – ברוֺד אל־פראק: שישה יהודים קשישים שהלכו לבית יהודי לרגל שִבעה, הותקפו באכזריות. ארבעה מהם מתו במקום. מידע זה מגיע אלי מהאדם המוסמך ביותר: מנהל בית הלוויות ״אשר״ שקבר אותם בעצמו.
17 - בבתי החולים:
בית החולים היווני בקהיר:
101 איש – יוונים נוצרים – נפצעו ואושפזו. (הנתון נלקח מבית החולים ב־19 ביולי 1948)
בית החולים הצרפתי:
23 פצועים שאושפזו לבית החולים – לא יהודים.
בית החולים ״דֵמֵרְדַק״ (ממשלתי):
27 יהודים פצועים, והם מאושפזים. שניים נפטרו הלילה. אחיו של אחד הפצועים, שהלך לבית החולים באותו הלילה, ראה את האחים מכים את היהודים הפצועים. לאחר שהלכתי לברר, האח הודיע לי: ״כל היהודים שהגיעו – מתים״. לאחר יומיים, ביקשו הפצועים שיעבירו אותם לבית החולים היהודי.
בית החולים קאסר אל-עיני:
כשישים אנשים אושפזו. חמישה-עשר מתו בשל אכזריות הטיפול – כמעט ללא מזון ושתייה, וטיפות מועט ביותר מצד האחים והאחיות.
בית החולים היהודי:
במשך 3 ימים עבד בית החולים ללא הפסקה מ־1 ביולי. כמאה ניתוחים דחופים נעשו בכל לילה. כל הצוות הרפואי פעל. 19 ביולי ב־6 בערב הייתי בבית החולים היהודי. ניתנה הוראה של ״אזעקה לבנה״ לכל הצוות להישאר בבית החולים. ב-6:00 הגיעו 15 אמבולנסים עם פצועים רבים שהותקפו ברובע גַ׳רְבּ אלבַּרַבְּרַה. בית החולים היהודי רשם 17 מתים מקרב האנשים שאושפזו במהלך אותו שבוע, אשר מספרם עלה בינתיים לשמונים.
18 - מאחר שהייתי בעצמי בחדר-המתים הממשלתי של זֵינְהוּם ביום ראשון, 18 ביולי, בשעה 10 בבוקר, הודיעו לי כי 67 גופות הגיעו לשם עד אותה שעה.
19 – במשך שבוע שלם לא העזו תושבי הרובע היהודי לצאת מתחומו.
20 – לפי מקורות ממשלתיים, 31 מוסלמים נהרגו משום ש״היו בעלי עור בהיר יותר מצבע העור הלאומי״.
21 – ביום חמישי, 22 ביולי, שלושה שוחטים הלכו לבית המטבחיים בליווי כוח משטרה קטן, כדי לשחוט את הבשר הכשר. אך הקצבים הערבים התנפלו עליהם והיכו אותם קשות. המשטרה לא עשתה דבר. השוטרים עזרו לשוחטים הערבים לברוח, לאחר שרצחו את השוחט היהודי ליאון לוי מהליופוליס וביתרו את גופתו.
22 – איננו מתארים כאן את המתים הבריטים, האמריקנים והצרפתים, שעליהם יש לכם בוודאי מידע. די לומר כי לתייר אמריקני עקרו את העיניים וכרתו את ראשו. המתאגרף הצרפתי הבינלאומי Henri Gaillard, שאותו הביאה הממשלה המצרית במיוחד כדי לאמן את הנבחרת האולימפית הצבאית היה קורבן לפּרעות. בצאתו מקולנוע ״ריבולי״, ברחוב פואד מס׳ 1, בלוויית המאמן הצרפתי של הנבחרת המצרית האולימפית, ובלוויית כמה חברי נבחרת, הם הותקפו על ידי 300 פורעים. חברי הנבחרת המצרית ברחו והשאירו את שני הצרפתים טרף לפורעים. הצרפתים הגנו על עצמם באומץ. Henri Gaillard הופּל על הקרקע על ידי כתריסר מהתוקפים, והסכינים הוחדרו לשניהם. מספר שעות לאחר מכן Henri Gaillard נפטר בבית החולים קסר אלעיני. הצרפתי האחר נפצע קשות בראשו.
23 – הצנזורה אסרה לפרסם פרטים כלשהם. לא רק זאת, אלא שהתעמולה שהרעילה את העיתונים התגברה.
24 – ב-24 ביולי נתלו כרזות שקראו לטבוח בכל היהודים. באותו היום הסירה הממשלה את הכרזות. במקומן נתלו אחרות שהיו לא פחות רצחניות: כך היה כתוב בדיוק: ״קריאה להפוך את חיי היהודים לגיהינום״. היום, ה-30 ביולי 1948, ניתן עדיין לקרוא את המודעות הללו בכל הכיכרות, לדוגמא, ליד ״האמריקני״ סולימאן פאשה ובכל רחוב פואד.
אלו רק חלק מהעובדות שאני עצמי בדקתי. תיאור תמציתי זה נותן מושג כללי על המציאות.
חיים סעדיה – סטודנט בשנתו האחרונה בפקולטה לרפואה – בית החולים קאסר אל־עיני
אני מבקש שלא יפורסם כל שם. אני מבקש שלא יפרסמו את שמי, מאחר שהחתימה על דו״ח זה עלולה לסכן את ביטחוני.
הערת כתב היד באנגלית (בתרגום לעברית): ״18/7: מתמחה בבית החולים קאסר אל־עיני בקהיר, ד״ר צבּרי (קופּטי) אמר לתלמידים סביבו היום כי היה לו רגע נהדר הבוקר, כאשר הוא ראה יהודי, על הקרקע, מוחו שפוך החוצה.״