דברים שנכתבו על דר' חיים סעדיה עבור ספרו של יוסף מרזוק

אבינו חיים (ויקטור) סעדיה נולד בח' בתמוז תרפ"ג (22.6.1923) בביירות שבלבנון.
לאביו- מנחם יליד לבנון ואמו- רחל לבית אשכנזי ילידת ירושלים.
אמו, דור רביעי בירושלים, לימדה בביה"ס אוולינה דה רוטשילד. כמורה יצאה בדרכה לתורכיה ללמד עברית. מלחמת העולם הראשונה שפרצה מנעה ממנה להגיע. היא נשארה בלבנון, שם הכירה את מנחם שהיה סוחר, ובהיותה בת 29 נישאו והקימו משפחה. אבינו היה השלישי מבין שישה אחים ושתי אחיות (שנפטרו שתיהן בגיל צעיר)
בהיותו בן 3 עבר עם משפחתו למצרים. לקהיר.
מגיל צעיר עזר בפרנסת המשפחה. ההחלטה להיות רופא גמלה בליבו בהיותו נער צעיר, כשישב ליד מיטת אחותו רוזט, שחלתה במחלה קשה, ונפטרה בהיותה בת 19.
הוא למד רפואה באוניברסיטת "קאסר אל עיני" בקהיר. שם פגש את משה מרזוק הי"ד, ונפשו נקשרה בנפשו.
חברות עמוקה נרקמה ביניהם במהלך שיחות על יהדות וציונות. שיחות שניהלו באין מפריע במרפסת שמאחורי חדר המתים שבפקולטה לרפואה.
על שיחות אלה סיפר אבינו לעיתונאי אביעזר גולן:
"משה היה מלא התעניינות בדת היהודית, במקורותיה ובשורשיה. מבקש היה להוכיח- תחילה לעצמו- שהיהדות והקראות חד הם ואינם נבדלים אלא בפרטים. רצון זה הוא שהביא לידידות בינינו. היה חוקר אותי בנושאי אמונה ומסורת וכששמע שאמי היא בתו של רב ירושלמי ולמדה תורה מפי אביה, החל פוקד את ביתנו ומשוחח עמה ארוכות" (מבצע סוזאנה, עמ' 21.)
במשך ארבע שנים, תוך כדי לימודיו, עבד בעיתון הצרפתי מצרי "Le Progres Egyptien" תחילה כמגיה ואח"כ ככתב שתפקידו לסקר את הפרלמנט המצרי. שנתיים נוספות עבד בשירות הידיעות הערבי של השגרירות הצרפתית באיסוף מידע על אנשי מפתח בפוליטיקה המצרית.
בשנת 1946 בהיותו בן 23 הצטרף לתנועת בני עקיבא.
וכך סיפר אבינו ז"ל על נסיבות הצטרפותו:
"הסיבה להצטרפות לא היתה מתוך ציונות. היה לי אח שהיה חבר בני עקיבא, וניסה לעלות ארצה עם אחת מעליות הנוער. אמא שלי הבינה, הלכה לקונסוליה הבריטית וביקשה להחזיר אותו. כאשר החזירו אותו מקנטרה הוא היה "ברוגז" עם המשפחה וכמה ימים לא הגיע, אך אחר כך חזר הביתה ולתנועה, ואמא שלי הטילה עלי תפקיד: להיכנס לבני עקיבא כדי לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שהוא ייסע. כך נשלחתי לרגל. נשלחתי לקלל- יצאתי מברך. אמא שלי התנגדה למרות שהייתה צברית ואהבה את ישראל, מכיוון שרצתה את ה"אפרוחים" שלה איתה. כך נכנסתי לשם, נקשרתי ואהבתי את החבר’ה ולאט לאט קיבלתי תפקידים.."
במאי 1948 יום לאחר הכרזת המדינה נאסרו חברי הנהלת בני עקיבא בגלל "פעילות ציונית". אבינו ושני חברים נוספים החלו לשמש כ"הנהגת צללים" לתנועה, והמשיכו במחתרת בארגון עליה לארץ. הוא שימש כמזכיר התנועה ובהמשך מונה ע"י שלמה הלל, שהיה שליח המוסד לעליה, להחליפו בתפקיד ראש המוסד לעליה הבלתי לגאלית ממצרים.
באחת הפעמים קיבל הוראה מהארץ לא לשלוח עולים בני העדה הקראית. הוא התנגד נחרצות והודיע שעד שלא תשונה ההחלטה תופסק כליל העלייה ממצרים. במשך חודש לא נשלחו כלל עולים עד שבוטלה ההוראה וחודשה העלייה של כולם.

בשנת 1950 סיים את לימודי הרפואה.
בראשית קיץ 1951 הגיע לקהיר שליח המודיעין אברהם דר במטרה להקים בה תא מחתרתי ציוני.לשם כך הוא ניפגש עם אבינו בקהיר ועם עובדיה דנון באלכסנדריה והם המליצו על מועמדים מתאימים.
אחד מהם היה חברו הטוב משה.
אבינו פנה אל משה וסיפר לו שהגיע שליח מן הארץ ומבקש מתנדבים ל"משימה מיוחדת".
וכך השיב לו משה ע"פ עדותו של אבינו:
"...אמר לי: תראה, לעסוק בחינוך- אני לא מוכן. בעלייה- אני עושה מספיק. אני רופא. (היה אחראי על הבדיקות הרפואיות של המועמדים לעליה)
אם יש דבר חשוב מאוד כמו מה שעשו אליהו חכים ואליהו בית צורי – זה אני מוכן."

אבינו יצא ממצרים בספטמבר 1951 והגיע למרסיי בצרפת ואח"כ לאנגליה, שם השתתף בניהול מחנות עולים בדרכם לארץ.
בפברואר 1953 עלה לארץ, נשא לאישה את אימנו פלורה לבית ענתבי, שהכיר במצרים והם קבעו את ביתם בקיבוץ כפר דרום (בני דרום של היום) שם נולד בנם הבכור יצחק.
הוא התגייס לצה"ל ושירת כרופא בקיבוצו.
לאחר ארבע שנים, כשהרגיש שאינו ממצה את שליחותו כרופא, עברה המשפחה לבאר שבע,
שם היה ממניחי היסודות לרפואת המשפחה בארץ. לאחר עשר שנים עברה המשפחה, בגלל מחלת אימנו ז"ל, לבת ים. הוא שימש שנים רבות כרופא משפחה, בעיקר בשכונות עולים בראשל"צ ובבת ים, בניהול ובהכשרת סטודנטים ורופאים להתמחות ברפואת המשפחה.
אימנו נפטרה ב י"ט בסיוון תשכ"ח(יוני 68),
בשנת תש"ל (1970) נשא לאישה את סימה (יצחקי), אלמנת מלחמת ששת הימים, וביחד גידלו שישה ילדים.
בנו הבכור יצחק הי"ד, נפל בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים בי"ב בתשרי תשל"ד (1973).
אבינו נפטר בי"ב בכסלו תשס"ו (2005).

המשפט של נידוני קהיר ותוצאותיו נצרבו בחיי אבינו ובחיי משפחתנו. על כאב עלייתם לגרדום של שמואל עזר ומשה מרזוק, חברו הטוב, נוספו גם ייסורי מצפון על חלקו בגיוסם של משה וחברים נוספים.
וכך מתואר בספר "מבצע סוזאנה"-
"...כבר כאשר נודע לו על מאסרם ומשפטם של חבריו,לא מצא מנוח לנפשו. נסע להתדפק על דלתו של ראש הממשלה משה שרת, ותבע להפוך עולם ומלואו כדי להשיג את שחרורם. הוא אף התנדב לחזור למצרים ולהעיד לטובת מרזוק, כאיש ה"אחראי" להפיכתו לציוני. רק בדי עמל שכנעו אותו שלא תהיה בכך תועלת לאיש..." (עמ' 238)
הוא היה שותף בהעלאת עצמותיהם של מרזוק ועזר הי"ד לארץ והיה מהראשונים שקיבלו את פניהם של החוזרים לארץ לאחר ארבע עשרה שנים. בחום ובאהבה.
זכה אבינו וזכינו אנו, גם לאחר פטירתו, שהקשר עם משה לא נפסק אלא ממשיך עד היום הזה, דרך הקשר המיוחד במינו עם יוסף, אחי משה, שהוא לאבינו כאח.