תעתוק
ירושלים, ה בשבט תשס"ט
חייים ז"ל
את חיים הכרתי בעודני נער, חבר בתנועת "החלוץ הצעיר", במסגרת
מחנות הקיץ שהיו מתקיימים באלכסנדריה ובהם השתתף חיים שהיה אז
חבר מרכזי בתנועת "בני-עקיבא" בקהיר.
למרות שהיתה זו היכרות אקראית ושטחית במידת מה, השאיר חיים על
הסובבים אותו רושם נעים וחיובי. צעיר אינטלקטואל, חדור אמונה בתנועתו,
מפרגן בלהט לתנועת "בני עקיבא" ולעקרונותיה, עליהם שמר עד סוף ימיו.
היכרות מזדמנת ולכאורה זמנית זו בין חיים לביני נמשכה שנים ארוכות,
והפכה לידידות אמיתית עם מעצרם של החברים והחברה אותם גייסנו,
הוא בקהיר ואני באלכסנדריה, למה שייקרא לאחר מכן "עסק הביש". הגעתם
ארצה של חברינו אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה נדבך חשוב לידידות
זו. לא קל היה לשכנע חלק מקברניטי המדינה להנות את החזרת אלפי
השבויים המצרים בחשרור חברינו מהכלא במצרים. חיים, יחד עם אברהם דר,
מאיר עמית ואחרים, הקדיש את זמנו ומרצו למשימה נעלה זו. הוא לא בגד
בחבריו אותם גיס לשרות המודיעין הישראלי. הוא כיתת רגליו אצל ראשי
המפד"ל, שיגר מכתבים נזעמים אל שרים וחברי כנסת ואף איים בארגון
הפגנות אם גם הפעם תשחרר ישראל שבויים מצריים תוך התכחשות והתעלמות מאסירינו
הנמקים בכלא המצרי, כפי שנעשה אחרי "מבצע סיני" ב-1956. תודות
למאמצים אלה של חיים ושל אחרים חזרו חברינו וחברתנו ארצה וזכינו
לראותם בינינו.
בשנות השבעים, הלכה הידידות בינינו והתחזקה. היינו כמשפחה. הוא נהג
לקרוא לי "אטיה", אחי בערבית. הרבתי לבקרו בביתו ותמיד, תמיד
קיבלוני סימה והוא בחום ובלבביות. הוא הפך להיות מעין מורה דרך ויועץ
אישי עבורי בכל נושא וענין, כולל בנושאים אישיים. הסיוע המורלי שחיים העניק
לי לא יסולה בפז ולעולם אשאר אסיר תודה לו.
כאשר נודע לי על נפילתו של איציק הי"ד במלחמת יום הכפורים, נסענו, שלמה
הילל ואני לדירה בבת-ים. חיים ישב, כצפוי, [?] מאוד. הוא חזר
מ"מסדר זיהוי" בו זיהה את גופתו של איציק הי"ד. חיים, שאת כולנו הוא
חיזק, היה שבור ומיוסר. אנו יושבים המומים והנה נכנס לדירה איש בלתי מוכר,
-2-
עינים אדומות נפוחות, ניגש לחיים ואומר: "בני ובנך נפלו יחד. כרגע
חזרתי משם (כנראה מקום זיהוי הגופות). לא הצלחתי לזהות את בני".
חיים, שעד כה ישב הלום ומדוכדך, קם על רגליו ובקול צלול וחזק אמר
לאיש: "אני אסביר לך מה לעשות! ואתה תזהה את בינך". כאן הסביר
חיים לאיש כיצד עליו לנהוג כדי לזהות את בנו. ישבתי נאלם ונדהם נוכח
מחזה קורע לב זה ותהיתי כיצד חיים, האב המיוסר שזה עתה איבד את
היקר לו מכל, בעת שישב חסר אונים ומירר בבכי חרישי תוך שהוא שואל: למה?
למה? קם על רגליו, כמעט ואמרתי קם לתחיה כדי לעזור לאב מיוסר כמוהו
למצוא את גופת בנו, כפי שחיים עצמו מצא וזיהה את איציק הי"ד.
לעולם לא אשכח את הרגעים הקשים והטרגיים האלה. כזה היה חיים
שהיכרתי ואהבתי! סמל הנתינה בלב חפץ, סמל המשענת האנושית
האיתנה למשפחתו, לחבריו ולכל מי שנזקק לעזרתו. לימים ייתן
חיים צילום המכתב האחרון של איציק הי"ד לפני ההסתערות על
החרמון בה הוא נפל
בשנת 1976 יצאתי לשליחות באירן למשך שנים מספר. בתוקף הנסיבות
הופסקו הקשרים בינינו אך הידידות לא נפסקה. מייד עם שובי חידשתי את
הקשרים, הפגישות והביקורים.
בעשרים השנים האחרונות של חייו, חיים ואני היינו גם ידידים
וגם שכנים, שכן עבודתי חייבה אותי ללון באזור תל-אביב ימים מספר
בשבוע. בלי לחשוב פעמיים בחרתי לגור בבת-ים במרחק לא רב מביתו של
חיים. באופן קבוע הייתי מבקר אצלו ואף שיתפתי אותו במידת האפשר בחלק
מתרומתו למדינה במסגרת עבודתי. הוא היה מאושר לשמע הדברים ושמחתו
היתה רבה על ששנינו מלאנו וממלאים את חובתנו הלאומית כפי שחונכנו
בתנועות הנוער ובמחתרת במצרים.
במהלך התקופה הזו נפטר אחי משה שהיה מבוגר ממני. גם כאן התגלתה
גדולתו וידידותו של חיים: כאשר ישבנו שבעה הוא בא מידי יום יוב ומשוחח
עמי על דא והא שעות ארוכות כדי להסיח את דעתי מהצער והכאב.
אזכור תמיד את חיים כאיש ישר, נאמן למשפחתו ולעמו, ידיד
אמת ומעל לכל אח ורע לכל עת.
עובדיה דנון (דני)