אורח חייהם של יהודי מצרים מתחילת המאה ועד ליציאת מצרים האחרונה

גושן מרץ 1987
אורח חייהם של יהודי מצרים מתחילת המאה ועד ליציאת מצרים האחרונה – יחזקאל פרון.
יסוד ארגון חברתי- תרבותי ופוליטי במדינה זרה ע"י מוסדות חוץ, אינו דבר של-מה-בכך אלא
פרי של הכנה מוקדמת מטעם המייסדים. המדובר במסגרת עם רקע אידיאולוגי מוגדר ועם שאיפות
להרחבת מחנה חבריה ואוהדיה.
תנועות הנוער הציוניות אשר שלחו את שליחיהם למצרים לא חרשו בקרקע בתולה, אלא פעלו באדמה פוריה ורוויה
במסורת יהודית ובתוך חברה שהייתה מוכנה לתת שכם במסגרת המגבלת החברתיות והפוליטיות-גיאוגרפית של אותה-תקופה
ברקע, חשוב לדעת היטב את מצבם הכלכלי של יהודי מצרים בתקופה הנדונה, צורת-חייהם. שאיפותיהם, מבנה הארגונים
המקומיים ומידת השפעתו של הנוער על חיי הקהילה.
(1) המצב הכלכלי: המשבר שפקד את אירופה והמזרח- התיכון לפני מלחמת העולם השנייה השפיע גם על יהודי מצריים.
עליית הנאציזם באירופה ומפלת בנות הברית בתחילת אותה מלחמה, גרמו לשיבושים במסחר ובתעשיה. היות ורוב יהודי מצרים עסקו
במסחר מקומי ובין לאומי, המלחמה גרמה להם הפסדים ניכרים. נקודת השפל היתה סמוך למפלת צבאות בריטניה בקרב אל-עלמין
באמצע 1942. אז גם נאלצו חלק מיהודי אלכסנדריה לנטוש את בתיהם ועסקיהם, ולברוח לקהיר עד עבור זעם.
אולם, לאחר התאוששות צבאות הברית, והצטרפותה של ארה"ב למלחמה לצד הממלכה המאוחדת, נהפכה אדמת מצרים למרכז המבצעי
והלוגיסטי של כל צבאות הברית במזרח הקרוב כלכלת מצרים (וגם של א"י) החלה לצמוח במהירות רבה. יהודי מצריים בחושם
המסחרי המפותח לקחו חלק כאותה צמיחה וכמעט כל רבדיה נהנו בצורה זו או אחרת מאותו שפע כלכלי. מצב זה נמשך
עד שנת 1947 ותחילת 1948.
(2) החברה: רוב אוכלוסית מצרים חיתה בתנאים ירודים, למעט שכבה מצומצמת מאוד שהייתה מקורבת לחצר המלכות
ולאנשי השררה שחיו בפאר רב, ובשחיתות רבה. המעמד הבינוני באוכלוסיה המצרית היה מצומצים ומרוכז בערים
הגדולות. מעמד זה היה מורכב מסוחרים זעירים, פקידי ממשלה ובעלי מקצועות חופשיים.
ההבדל בין המעמד הבינוני המצרי לבין אותו מעמד אצל היהודים המצרים היה בהרכב היחסי בין השכבות: אצל הערבים
רק 10% השתייכו לאותו מעמד, בעוד שאצל היהודים כ90%, עם רבדים שונים במעמד. גם היהודים וגם הערבים של
המעמד הבינוני ניהלו אורח חיים הזהה להכנסתם וכמובן שאפו להגיע למעמד חברתי גבוה יותר.
עשירי יהדות מצרים עזרו לקהילתם. אך, מבחינה חברתית פזלו לעבר העשירים שבין הגוים - האנגלים והצרפתים. בחצר
המלכות של מצרים התחככו כמה מעשירי היהודים, אך בגלל השחיתות הגדולה שהיתה באותם חוגים, הנקודה היהודית לא בלטה במיוחד
באותה שכבה, יש לציין שרוב יהודי מצרים פיתחו קשרים חברתים בינם לבין עצמם ושמרו על הכלל של "ישראל ערבים זה לזה" -אהבת
הזולת הייתה טבועה בדמם.
(3) התרבות: אוכלסיית מצרים מורכת מרוב מוסלמי וממיעוט קופטי. עם פתיחת תעלת סואץ לפני כ100 שנים ריבוי המשלחות
מטעם המעצמות של אותה תקופה, הייתה זרימה מתמדת של יוונים, צרפתים, אנגלים, איטלקים ולבנונים. רובם היו מהמעמד הבינוני
והתישבו בעיקר בערים הגדולות ובישובים שלאורך התעלה. המהגרים מאירופה לא רצו להטמע באוכלוסיה המקומית, ובמקביל פתחו
לעצמם חיי תרבות וחיי חברה נפרדים. הם הקימו מוסדות קהילתיים, כנסיות, בתי-ספר ובתי חולם גם המיסונרים הצרפתים, האנגלים
והאחרים תקעו יתד במצרים. ולמוסדות שלהם נהרו רבים מאנשי העילית של התושבים המקומיים.
יהודי מצרים היו מיעוט אתני ודתי שהיה חי ומעורב היטב באוכלוסיה הסובבת והשפעו ממנהגיה
שפת הדיבור של יהודי מצריים המקוריים היתה הערבית המצרית המדובר. הרמב"ם כתדב את ספרו "מורה
נבוכים" בשפה הערבת וגם ספרים רבים תורגמו לערבית המדוברת. בגניזות של קהיר נמצאו מסמכים
רבים שהיו כתובים בשפה הערבית (באותיות עבריות לרוב בכתיב רש"י ידני עתיק).
ליהודי מצריים היו קשרי מסחר וקשרי ידידות עם יהודי סוריה, עירק, צפון-אפריקה, א"י ותימן. זה הביא
להשפעה הדדית במינהגים ובנוסחי-תפילה. שפת הלאדינו לא הייתה שפתם של יהודי מצריים המקוריים. היא
חדרה ע"י מהגרים אשר הגיעו משרידי האמפריה העותומנית שכונו "ספניולים". עם הזמן השתלבו היטב עם עמיתיהם.
עד תחילת המאה הנוכחית, רוב יהודי מצרים התגוררו בשכונות יהודיות במרכזי הערים הגדולות. בתוך שכונות אלו הקימו את
מוסדותיהם הדתיים והתרבותיים, בתי כנסת (קטנים ויפים), תלמודי תורה, ומוסדות סעד. עם הגידול של האוכלוסיה וזרימת יהודים
מחו"ל, החלו היהודים לעבור לשכונות חדישות בתנאי דיור מרווחים יותר.
בתי-ספר, במובנם המודרני הוקמו החל מתחילת המאה ע"י שליחי ה"אליאנס" ואחר כך ע"י מוסדות הקהילה
המקומית. בתי הספר וגני ילדים נבנו גם בריכוזים החדשים של יהודי קהיר ואלכסנדריה ובסביבתם נבנו עוד בתי כנסת גדולים
ויפים. שפת הלימוד בבתי הספר היהודים היתה צרפתית, אך מאוחר יותר הרחיבו את המקצועות בשפה הערבית ע"מ לאפשר
השתתפות בבחינות הרשמיות של משרד החינוך המצרי.
בנוסף ללימוד השפות "הרשמיות" של יהודי מצרים (צרפתית וערבית), לימדו עברית ואנגלית, ועד שנת 1940 גם איטלקית. בתי הספר
היהודיים היו לרוב "בתי ספר יסודיים ותקופת מה לימדו עוד שנתיים נוספות. מי שרצה לקבל תעודת בגרות מצרית או אירופית
היה חייב להמשיך בבתי ספר אחרים, פרטיים של המסיון או ממשלתיים.
השגשוג הכלכלי במהלך מלחמת העולם השנייה הביא לידי פריחה תרבותית גם אצל יהודי מצרים- הוקמו מועדוני
צופם וספורט, מועדוני חברה, אגודות נשים אגודות וולונטריות לעזרה הדדית. ההתפתחות התרבותית של יהודי מצרים היתה
"יצור מקומי" אשר צמח לאט לאט ובמקביל להתפתחות שהיתה מנת חלקם גם של שאר המיעוטים שהיו במצרים ואחר-כך אצל האוכלוסיה
הערבית הבורגנית.
(4) "תרבות יהודית" בקרב צעירי היהודים במצריים.
(א) בתי הספר היהודיים של מצריים לימדו במשורה הן את הלשון העברית והן כמה מהמנהגים היהודיים, בעיקר
מנהגי פולחן, וקצת תנ"ך.  היסטוריה יהודית כללית, מתקופת בית שני, החורבן גולת בבל, ספרד, אשכנז משנה, תלמוד
זוהר, ספרות ימי-הבינים, ספרות חדישה יותר וכו' לא לימדו כלל ולא חשפו ללמד!
(ב) "תלמוד - התורה" והישיבות" (אלו היו תלמודי- תורה יותר מורחבים שם למדו בעיקר [?] (בערב למדו רק
לימודי קודש ברמה בינונית, בעיקר ע" מלמדים ללא תעודות הסמכה (למעט שכבה מצומצמות מאוד של תלמידים ללא
תעודות הסמכה (למעט שכבה מצומצמת מאוד של תלמידים מוכשרים. ורק בסוף שנות הארבעים). ספרות עברית כללית
(חילונית) הס מלהזכיר!
(ג) הצעירים היהודים שרצו להמשך ללמוד אחרי בית הספר היסודי, נרשמו לבתי ספר של הגויים, בעיקר של המיסיון
למיניהם, שם בודאי לא למדו שוב דבר על היהדות אך על תרבות ישראל, לא בתקופה העתיקה, לא של ימי הבינים וגם לא
המודרנית! בבתי הספר הנוצריים, התלמידים היהודים למדו תנ"ך עם השראה נוצרית כולל "הברית החדשה”.
(ד) גם באוניברסיטאות של מצריים, כולל בתי הספר הגבוהים, בודאי שלא לימדו שום דבר הקשור עם התרבות היהודית (למעט תלמדים
מתמחים בנושה שרובם אינם יהודים)
(ה) תנועות הצופים והספורט היהודיות לא לימדו תרבות וספרות יהודית. כנ"ל באירגונים ובאגודות של הבוגריים.
מהתאורים דלעל מתבר שאין פלא שרוב הנוער והצעירים המצרים (היהודים) היו "עמי הארץ גמורים" בכל מה שקשור לתרבות
ולספרות של עם ישראל!
למרת האמור לעיל, יהודי מצרים היו גאים ביהדותם, העריכו וכיבדו את המסורת היהודית -דתית (לא בפנאטיות)
וכשהגיע היום בו יכלו לתרום למען המדינה בדרך, כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל דתיים ודתיים פחות (חילוניים כפי שהיו
בארצות אשכנז ובארץ כמעט ולא היו!).
היות ורוב יהודי מצרים היו מבקרים מזמן לזמן בבתי הכנסת, היו מקפידים על דרגה קבילה של כשרות, והבינו קצת
עברית, לא היה להם קשה להשתלב בפריחת חיי התרבות של עם ישראל בכלל.
עם מטען רגשי חיובי, רצון ופתיחות לעזרה הדדית בחיי הקהילה, שליחי תנועות הנוער החלוציות ונאמני התנועה
הציונית, החלו לארגן ולהכין את התשתית הארגונית והחברתית של כל ארגון וארגון, הכנת מדריכם מקומיים, לימוד
והדרכה למען המטרה. – לבסוף ביצע הלכה למעשה ע"י הכשרות ועליות ארצה בדרכם שונות לקיבוצים המיוחלים.
(5) נפתולי הגשמת העליות של הנוער: כמתואר לעיל, הלך והשתפר מצבם הכלכלי של יהודי מצרים
החל מאמצע מלחמת העולם השניה ועד לסוף אותה מלחמה ושנה אחריה.
צבאות בנות הברית, ופתיחת שוקי אירופה והשפע הטבעי שעל אדמות מצרים, הביאו ברכה לבעלי המקצועות
ראופשים במצרים, שהיהודים היו עמודי התווך בהם.
מאידך, בלמה ההחרפה במצד הפוליטי בארץ (בתקופת שירותו של בווין במשרד החוץ המושבות בממשלה הבריטית
וכתוצאה מהתגברות הפעילות המחתרתית). אך המוטיבציה לעלות ארצה ולעזוב את "סיר-הבשר" של מצרים.
המפנה הפסיכולוגי החל להדליק אור -אדום אצל צעירי היהודים, מיד עם עלית הפאן ערביזם והמחשבה על
"גירוש האנגלים והזרים מאדמת מצריים".
דר' יחזקאל פירון
דר' לכלכלה