תעתוק
משה
זכס
דבר
27/11/87
מאיר בינט ציווה לנטוע עץ - טלי זלינגר
אבא מת בכלא קהיר
הוא נשלח למצרים בעקבות פעילותם של המהנדסים הגרמנים, והוסגר בגלל תקלה טרגית של
מפעיליו. הדממה הפומבית הארוכה שגזר על עצמו המודיעין, בכל הקשור לנסיבות שירותו ומותו,
עוררה חשד שעל כתפי הרשויות רובצת אשמה. 33 שנה לאחר התאבדותו אימצה אותו
מערכת הבטחון אל חיקה.
בשבוע שעבר, שר הבטחון יצחק רבין, בנוכחות הרמטכל, ראשי המודיעין וקומץ חברים לדרך, העניק
לרס"ן בינט-33 שנה לאחר מותו-את דרגת הסא"ל ואת ההכרה לה ייחלו קרובים במשך שנים רבות, רבות מדי
הוא מת בכלא המצרי ב1954, והובא לקבורה בישראל חמש שנים לאחר מכן. ב 21 בדצמבר 1954 חתך מקס בינט את
ורידי ידיו בתא כלאו בבית- הסוהר של קאהיר ומת יום אחד לפני שעמד להעיד בבית- המשפט לפשעים חמורים בקאהיר.
רק חודשים קצרים קודם לכן הוסר המסווה מעל קצין המודיעין הישראלי שעשה בשליחות ריגול במצרים מאז 1953, תחת זהות
מושאלת: מקס בינט, מהנדס וסוחר פרוטזות, מקורב לרשויות, נשוי לג'יין אבא של מישל. לכידת חברי חולית הפיגועים
ברשת הישראלית שנתפסה ב"עסק הביש", הביאה להסגרתו, אף על פי שלא היה קשור כלל רשת ועסק בעיניינים אחרים
לחלוטין.
אז ממשלת ישראל שתקה. גופתו הועברה אחרי 4 שנים לגרמניה - לכאורה היה
גרמני-ומשם הובאה לקבורה בחשאי בישראל.
נסיבות לדידתו קשורות באופן הדוק ל"עסק הביש". מרסל ניניו, חברת רשת החבלה הישראלית, הסגירה אותו בלחץ
עינויים קשים מנשוא. העובדה שידעה על קיומו והייתה יכולה למסור לחוקריה - מעניה את מספר הרכב שלו
נבעה מתקלה נוראה של מפעיליהם. הייתה זו תקלה אופינית, כנראה, לשורה של תקלות, אי-סדרים ומעידות של המודיעין הישראלי
באותם שנים. הדממה הפומבית הארוכה מסיבות שהיו בחלקן מוצדקות- וגם זאת בחדרי חדרים, שגזר על
עצמו המודיעין הישראלי בכל הקשור לנסיבות פועלו ומותו של מקס בינט, עוררה את החשד שעל כתפי הרשויות רובצת
אשמה או לפחות אי-נוחיות. ושתיקה זאת עוררה גם את רוגזם ועלבונם של בני משפחתו, אשתו ג'יין, ביתו מישל ואחרים.
מישל דגן, בת 36, צעירה עכשיו בשנה מאביה ביום שמת. השנים עוברות עליה בניסיון לפענח את רצונותיו ממנה,
בתו היחידה שאהב, לעמוד בציפיות. אביה, אי אשכולות, היה יפה תואר ונפש, מוסיקאלי מאד, עשיר ביטוי והבעה
בכתב ובעל-פה, מוכשר לכל, דייקן וקפדן. הוא תיעד את חייו כאילו ידע שזאת תהיה צוואתו, שזה יהיה
מראה מקום ודרך. חייו, אופיו וחינוכו עשו אותו למועמד אידיאלי לתפקידי ביון.
מאיר בינט נולד ב1917 בעיר סומבטלי בהונגריה למשפחה חרדית. אביו שירת אז כקצין בצבא האוסטרו-הונגריה.
ב1924 עברה המשפחה לקלן, גרמניה וב1935 עלתה לארץ ישראל לאחר שהצטרף להגנה נעשה מאיר בינט ב1938
לאחראי על הבטחון במשק הפועלות בחדרה.- בשנות ה40 נסע בשליחויות שונות, הדריך נוער, והתנדב לשירות הקשר, משם
הייתה הדרך לחיל המודיעין קצרה. עם קום המדינה גויס לצבא הקבע ושירת כקצין בחיל המודיעין. בעקבות התרכזות מומחים
גרמנים רבים במצרים התעוררה דאגה בישראל. ב1951 התחילה הכשרתו במגמה להחדיר אותו לקהיליה גרמנית זו.
בינואר 1952 יצא בינט, במסווה של מהנדס גרמני, למצרים. הוא קשר שם קשרים וזמן מה טרם ההפיכה, בה תפס גנראל נאג'יב
את השלטון, יצא לאירופה. חודשים ספורים מאוחר יותר, כשחזר למצרים, התקרב לשלטונות, ומשהתבסס מעמדו כמהנדס
יועץ הביא לשם את אשתו ובתו הפעוטה.
(2)
ג'יין ומישל נסעו ממצרים לדרום אפריקה יומיים לפני שהתדפקו על דלת ביתם הקצינים המצריים שבאו לאסרו.
ג'יין הפצירה במקס שיצטרף אליה אך הוא סירב. "יקה כזה אם עוד זוכרים כיום מה בדיוק אומר המושג הזה",
אמרה השבע מישל, בביתה; מעבר לקיר, בבית הצמוד, גרה אמה: "פקודה זאת פקודה והמשימה קודמת לכל." אל הסבתא
בדרום אפריקה נסעו אם-כן שתיהן, אמה ובתה בת ה3. למצרים, כמובן, כבר לא חזרו. השתיים חזרו בחשאי לישראל, ואחרי
שמת מאיר בכלאו חזרו לדרם אפריקה. אחרי 1.5 שנה שבו ארצה. "זאת הייתה למעשה הצוואה שלו- להמשיך לחיות
בישראל. הוא נתן את חייו לארץ, אז ברור שזה הבית. אני תמיד אומרת שלעולם לא ארד מהארץ. הקשר שלי
לכאן טבול בדם", אומרת מישל, אם לשלושה, יועצת חינוכית. אי אפשר לראות עליה את סבל השתיקה וכאב היתמות
שהיו מנת חלקה כל-כך הרבה שנים, ושלעולם לא יעלו ארוכה.
בפתק שהשאיר לפני שחתך את פרקי ידיו למוות, ביקש בינט מאשתו: "הינשאי לאחר, ילדתנו זקוקה
לאבא...יקירתי", הוא כותב, "אין לי מוצא אחר, הגעתי לידי החלטה זאת כשאני שקט מאד ברוחי". הוא
מבקש מרעייתו שיינטע בגינתם עץ לזכרו וחותם "דאדי". לא היה אפשר להזכיר את הבית בישראל. והעץ בגינה
הוא כל הצוואה כולה. לא להיעקר שוב, להמשיך לחיות בארץ, על זה הרי שילם בחייו; ג'יין לא נישאה שנית.
אין בליבה כעס על המצרים, גם לא שמץ של טינה כלפי מרסל ניניו או חברי הרשת. אך מכעיסה אותן ההתנערות מזכרו
במשך שנים ארוכות. ממשלת ישראל וצה"ל לא הודו בזהותו האמיתית ולא עשו דבר להנצחתו של "אלי כהן ממצרים". כאב להן
שאיש לא טרח לדייק בפרטים גם כשעלה זכרו, קראו לו תמיד מקס בינט, כשם הזהות הגנובה, ולא בשמו האמיתי, על דרגתו
בצה"ל-רס"ן מאיר בינט. הן מתוסכלות מכך שאף פעם לא הבהירו שרס"ן מאיר בינט לא היה קשור ל"עסק הביש"
או לאנשי הרשת ההיא. אין להן טענות על נסיבות ההסגרה, "מרסל עברו עינויים איומים. אף אחד לא יכול היה
לעמוד בזה", אמרה השבוע מישל, "ובכלל, ככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר את הצעירים האלה, שהיו אז
בשנות ה20 המוקדמות שלהם".
מרסל קשורה ביחסי חברות אמיצים עם ג'יין ומישל. אחרי שהשתחררה מהכלא ונפגשה גם ג'יין, היתה זו
מרסל שסיפרה למישל על נסיבות לכידתו של בנט. "כל החיים שלי חייתי בצל העניין הזה. מאז שאני מסוגלת לזכור
משהו בכלל, אני זוכרת את אמא שלי מספרת לי איך אבא מת בקאהיר. מסבירה לי שהוא נשלח על ידי המדינה
והתאבד בכלא. תמיד ידעתי שאסור לי לדבר על זה וכשהיו שואלים אותי מה קרה לאבא שלי אני זוכרת שהייתי
נאלמת דום. עד השלום עם מצרים בכלל לא הייתי חופשית לדבר על זה. כשנידוני קאהיר חזרו ארצה לאחר מלחמת
ששת הימים היה לי מאד קשה עם זה. נדמה לי שהילדים ידעו יותר משסיפרתי. אולי מההורים שלהם פה בשכונה.
אני זוכרת שבכתה ו', לפני יום העצמאות, הייתה שיחה בכיתה והמורה אמרה שאבא של מישל היה גיבור, אני פרצתי
בבכי נורא. ידעתי שהיה גיבור, אבל באופן רשמי לא הייתה אף פעם חברה בו".
כשבגרתי ניסיתי להבין מה הניע אותו, איך היה מסוגל להעמיד את המדינה מולנו. שאלתי
את עצמי אם הייתי מסוגלת לנהוג כמותו, ואני חושבת שלא. זה היה דור אחר לגמרי.
(3)
אף פעם לא באו לדבר איתנו באופן מסודר כמו שעושים
היום, וכל נסיבות חיו ומותו נשארו כאילו סודיות,
כשהייתי ילדה חלמתי שהוא חוזר. הייתי לוחצת על אמא
שלי, שאולי היא לא יודעת, אולי היא טועה ובסוף הוא
יחזור. היה לי קשה להמחיש לעצמי את מותו. גם
להלוויה לא לקחו אותי. קברו אותו בסודיות בארץ.
רק כשנטעו על שמו עץ ביער הקדושים, כמובן ללא
ציון מפורש שיפריד אותו מה"עסק ביש", רק אז התחלתי
לקלוט". את בנה הבכור, אמיר, ששמו גרור מאותיות שם
אביהה, לקחה כשהיה בן שלוש, ביום השניה למות סבו,
אל הקבר. "כל הילדים שלי כבר יודעים בדיוק את
הסיפור של סבא. חשוב לי שיידעו, שיזכרו, שיהיה
לזה המשך, חשוב לי להנציח אותו".
בדרך אל הקבר סבו אמר הנכד: "אם הוא לא נושם
ולא מדבר ולא אוכל ולא הולך, אם הוא
לא חי אז הוא כמו עציץ".
אני מנסה תמיד לחשוב מה היה חושב על
המדינה, על המצב כיום, איך היה רוצה
שאתנהג. היה ברור לי
למשל, שחשוב לו שאלמד
מוסיקה. אני מרגישה
(4)
שאני במשיכה אותו וחשוב לי שזה לא ייגמר בי"
עכשיו, לאחרי שהועלה בדרגה, בטקס נפרד
מנידוני, קיאהר הוא כאילו, באופן רשמי, קיים
קצת יותר, וזה עוזר