תעתוק
משה
זכס
הארץ
1/1/88
סחיפי "העסק ביש"
זהות כפולה
רונית מטלון
בתצלומים נראה מאיר בינט (מקס בנט) כג'נטלמן מן המזרח: תמיד מוסט קצת מהסביבה שבה הוא נמצא,
כמין משקיף חיצוני. לא במקרה: כמרגל ישראלי במצרים נחוץ היה לו הרחיק הזה; האם הדמות שעטה
על עצמו, זו של קצין נאצי לשעבר, שירתה לא רק את פעלו הביוני אלא גם איזה צורך נפשי עמוק?
נסיבות מותו עוררו במשך שנים ארוכות מחלוקות והאשמות קשות בקהיליית המודיעין הישראלית.
בחודש שעבר נעשה צעד של פיוס
בטקס עתיק נכבדים שהתקיים לפני יותר מחודש הוענקה דרגת סגן-אלוף למאיר (מקס) בינט. שליח המודיעין
הצבאי "אשר נפל בעת מילוי תפקידו באקהיר לפני 33 שנה. הדרגה נמסרה לאלמנתו".
יתפרש "שליח מודיעין צבאי" כתואר העממי "מרגל", "לפני 33 שנה בקאהיר" כ"עסק-ביש",
ו"נפל בעת מילוי תפקידו" כ"התאבד".
כך אמר שר הביטחון רבין כי "במרוצת הזמן נתערבבו פרשיות שלא היו קשורות זו בזו ובטעות
קישרו אותו (את מקס בנט) לפרשה אחרת. שלמקס (מאיר) בינט לא היתה שום נגיעה ותפקיד בה" -
הרמטכ"ל שומרון הגדיל ואמר כי "אנחנו, אולי באיחור-מה, אולי באיחור רב, מחזירים היום מעט מאותה
אהבה, מאותה הערכה והערצה לגבורה, בכך שמתקיים הטקס הזה שבו אנחנו נותנים את דרגת סגן-אלוף
ללוחם אמיץ במשפחת המודיעין".
למה שותרת? קיבלת הנחיות? "לא הנחיות. בעלי לא דיבר. אחר-כך היתה הקבוצה הזאת בכלא - לסכן אותם אני
לא הולכת. אחר כך יש משבר אחרי השני: בן גוריון שרת, בן גוריון-אשכול, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים. תמיד היה פה
משהו.
הסבירי לי בבקשה את טיבה של האחריות הזאת. "האחריות היתה כלפי בעלי. לא כלפי המוסדות. אני הייתי חייבת להיות
נאמנה לבעלי. זה אכל אותי מבפנים אבל זה מה שרציתי, מה שהוא רצה".
הגברת בינט מבקשת ואפילו מזהירה מפני הערבוב השכיח בין המקרה של מאיר בינט לבין אלה שלקחו חלק בפרשת "העסק
הביש". הוא לא היה שיך לזה. הוא פעל בנפרד ואסור לשים אותו בתוך החבורה ההיא. מאיר לא היה טרוריסט"
אחת הטענות השכיחות בפי מוקירי זכרו של מאיר בינט היא: "כיצד איש זה שהיה בשיעור קומתו של אלי
כהן, נשכח ונדחק הצידה? יש בטענה הזו מן הסתם צד של אמת כמו גם אי-נוחיות: שוב "לוקחים מידות"
לצרכי הפאנתאון הלאומי.
בתצלומים, לפחות בחלקם, הוא נראה כמין גנטלמן מן האוריינט. תמיד איכשהו מוסט קצת מהסיטואציה
שבה הוא נמצא, המבט נוטה קצת הצדה. המכתבים - והוא כתב אחת ליומיים, מה שמפליא כשלעצמו - מצייתים גם
הם לרושם הזה של הצורך הפנימי שלו בבקרה מתמדת. עין שנשארת פקוחה. באחד המכתבים הוא מדבר על הנאורוטיות
שלו ושל בני דורו, אלה שניצלו מהתופת האירופית אבל השאירו חלק גדול מעצמם שם. במכתב מן ה22 בינואר 1952,
מגרמניה -קלן, כותב בינט:
"אני הולך בין ההריסות של נעורי.... בפינה הזאת עמד פעם בית-כנסת ואחת לשבוע עברתי דרכו לשיעורי כינור,
בפינה ההיא עמד הבית שבו התנכלו לי. הבית שגרנו בו עדיין עומד, ואילו יכולתי הייתי נכנס. השלט בפתח נושא
(2)
שמות לא מוכרים ולא אכפת לי. לא אכפת לי? לא. כאן נפגעתי, כאן התנסיתי בשנאה והחזרתי שנאה. אני
יודע שזה נעשה נאורוטי, אני יודע ולמרות זאת אני לא מתכוון לעשות דבר ביחס לזה. הדבר היחיד שביכולתי לעשות
הוא לסלק מחיי ילדי את הנתאים שהביאו לנאורוזה.
בכל מקרה - ב1950 פוגש בינט את ג'יין, דרום-אפריקאית במוצא, והשניים נישאים. הגב בינט
חוזרת ומונה את הכשרונות המגוונים שניחן בהם: כשרון הציור והכתיבה, אהבת המוסיקה והשירה, "יצירות
קלאסיות שלמות שרק בעל-פה", היא מעידה.
שליחותו של בנט לקאהיר נולדה רק בסוף שנת 1951.
לא היה פחד בחייכם, מאיר לא פחד? "מה זאת אומרת לא פחדנו? פחד-מוות. אבל כשנכנסים למסלול יום-יומי לא
חושבים על זה כל הזמן. יש התחייבויות חברתיות, בית שצריך להחזיק, היו לנו אנשי השגרירות הגרמנית."
היו חילוקי-דעות בינך לבין מאיר ביחס לשליחות הזאת? - "לא בזמן שהיינו שם. לפני. תארי לך, שם עם כל הלחצים, אז שיהיו
גם לחצים בינינו? לפני זה. כשהבנתי מה הוא עושה, ביקשתי ממנו לעזוב והוא אמר: תחליטי, את אתי או
נגדי. והחלטתי אתו". - קשריו של בינט הרחיקו עד לנשיא מצרים, מוחמד נגיב, שאף רשם הקדשה "לאשה ולתינוקת
החמודה". ההיטמעות של בינט בתפקיד, לצד זה, היתה כמעט מלאה. "הוא אהב את העבודה במפעל הפרוטזות וראה
בזה חשיבות גדולה". מעיד אברהם דר. - דר מוסיף ומספר על המועקה הנפשית העצומה שליוותה את בינט בביקורו
הראשון בגרמניה לצורך בניית הזהות. בינט כותב על כך במכתביו. ובאמת, על פניו נראה הדבר כך: יהודי גרמני
ניצול-שואה השואל לעצמו זהות של גרמני נאצי לשעבר.
וכך כותב בינט מגרמניה: כמה נהדר שמיכל לא נולדה באירופה... פחדתי מגרמניה, פחדתי מעצמי, מהזיכרונות
מהשנאה. התהלכתי ברחוב הראשי של מינכן, זוכר את כל מה שקרה כאן, למעשה, מסוגל רק למחשבה הזאת... דמעות
נפלו על האדמה המכוסה בשלג ואני זוכר כל הזמן, מסתכל ומסתכל בהן... אני נוסע שוב לגרמניה אבל הפעם
אני לא מפחד, אני יודע איך להגיב ולפעול... - שנתיים קודם ב1949, עוד כותב בינט על הפחד בהא הידיעה:
... זה לא קרה בחודשים האחרונים, כינון מדינת ישראל... זה נבנה בשנים האחרונות למול עיני למרות שלא הייתי מודע
ועד להכנות האלה... אני אפילו מסרב שהמציאות תגיע אלי. למה? אני חושב שפחדתי ויותר מזה: מה תעשי
(הוא פונה לרעיתו) אם אודה שאני עדיין מפחד? איך אסביר מפני מה? לראות משפחתי, זו הסצנה הכי קונקרטית בעתיד
שאני יכול לדמיין... אני רוצה לבנות ולעבוד כדי שילדי יעמדו על קרקע מוצקה ....
הוא נהג בתפקיד, לפי אברהם דר ואחרים, בכל החומרה, הרצינות האחריות של "יקה". אבל כיוון
שבא לשם עם השק הביוגרפי המסוים שלו נצבעה כל מהות תפקידו שם בצבעים אחרים.
איזה מין טיפוס של "מרגל" היה בינט? שאלתי את דר. "הכרתי את בינט לאורך זמן" אומר דר, "ובכל פעם התגלה
לי צד אחר לגמרי של האיש. אני זוכר כשנפגשנו בציריך, כשהוא נשלח לבנות זהות וסבל מקשיים נפשיים עצומים.
הוא ישב בבון ואמר לי שהפגישות אתי הן אסון מבחינתו, כי הן מחזירות אותו למציאות שהוא צריך לשכוח; עכשיו הוא
צריך להכנס לדמות. ובכן ישבנו במלון ריק לגמרי בציריך, ערב חג המולד. היו שתי פקידות-קבלה ואור עמום,
(3)
שלג בחוץ. בינט נכנס לאווירה והתחיל לצטט במשך שעות את היינה בעל-פה, לפני הגרמניות האלה ערך
מופע שלם ונכנס לזה לגמרי, נהנה מכל רגע. או בהומור היבש שלו. מצד אחד הוא היה מין יקה עם עקשנויות
ותביעות. מצד שני פתאום גילית את חוש ההומור שלו, וגם אז לא ידעת אם הוא מתכוון ברצינות או לא. אני
זוכר פעם אחת שהיינו שנינו באיראן והיה מישהו ששימש כאחראי על המשלחת והתפרץ על כולנו. מאיר שמע.
יצא וחזר עם פנקס: "תן לי את זה בכתב", הוא אמר לו. לא ידעת אם זאת בדיחה. איזה מין איש מודיעין היה את
שואלת? הוא לא היה מההרפתקניים שהכרתי, לא מאצ'ו, ורגיש מאוד- בניגוד לשליחים אחרים. הוא ידע לרכז חומר.
ועל כן התאים לתפקיד מיד. מבחינת מזגו השתלב בינט במוסד לעליה שהיה באותם ימים מערכת כבדה
ויציבה.
שליחותו של בינט, צריך לומר, היתה התנדבותית, והציונות בשבילו, כך נראה, היתה, כמו לרבים עם רקע כמו שלו, אופציה
אישית, בה במידה שהיתה עבורם אופציה מדינית. ההתמודדות עם הפצע של העבר נעשתה בעזרת הרגשה פאטריוטית,
מחוייבות למשהו מחוצה לך. הוא כתב רבות על יחסו לארץ ושוב, בביקורת עצמית שניסתה לבדוק את הקשר הזה.
בינואר 1950 כותב בינט: .... לפעמים אני מרגיש כאילו עמדתי לפני שתיל שרק נטעו אותו ואיכשהו אני
רוצה ללטף את זה... לעמוד נגד הרוח שלא אשמיד אותו... הייתי בהרבה ארצות ומן הסתם ראיתי נוף יפה יותר,
מרשים יותר, אבל אף פעם לא הרגשתי עד כדי כך חלק ממנו. לראשונה בחיי שאני מרגיש שהנה, זאת הגבעה שלי, אלה
השמיים שלי, העץ שלי... רגש חזק של הכוח המיסטי של העבר... ואולי זה לא אומר דבר חוץ מבית פשות בית.
ובמכתב אחר מוסיף בינט: איכשהו איבדתי את החיבה לאירופה, אני שונא אפילו את הריח של אירופה....
אני מחכה לבית הזה לא כדי שיהיה רכוש, אלא כאפשרות אחת ויחידה של קווים נקיים, חברה נקייה.
בינט לא מיהר לנטוש את תפקידו ולעזוב, למרות שהיה ברור בעליל שחברי הרשת נתפסו והקרקע נוערת
מתחת לרגליים. גברת בינט- "הוא חיכה להוראה מפורשת שלא הגיעה אליו וכך נתפס".
אברהם דר: - "הוא לא היה האניקר, וקודם שלח את האישה והילדה. שלא לסכן אותם. הוא לא רצה לעזוב ככה,
ביום בהיר, מערכת ותשתית שבנה בעמל רב. לבינט היו הרבה טענות כלפי המערכת, ובמידה רבה הוא פעל לבד
והיה עצמאי. העצמאות שלו היתה ההגנה הכי טובה שלו. הוא היה יקה בכל דבר, כל דבר ביצע בכבדות ובמסירות,
בגלל זה בדיוק לא ברח מהמערכת."
זאת היתה שגיאה, כמובן: "אני לא רואה בזה שגיאה, אלא שיקול מוטעה, הוא לא קיבל הוראה מפורשת לצאת".
ה"פאשלה" בכל מה שנוגע לבינט התחילה מכך שהוא פעל כרשת נפרדת לחלוטין מהקבוצה באחרת, ולפי כללי האלף-בית
של הריגול אסור באיסור מוחלט ששתי הרשתות יידעו זו על זה. הכלל הזה לא נשמר. בפועל, לפחות שניים מאנשי
"העסק הביש" במצרים ידעו על קיומו ותפקידו של בינט: אברי אלעד, הוא "האדם השלישי" ורסל ניניו. אחד מהם
סיפר למצרים על ביניט. "בינט", אומר אברהם דר, "נלכד בגלל טעות טיפשית של המפעילים שלו, שבחרו בדרך הקלה
להעביר כסף. מישהו מהמפעילים בארץ רצה להעביר כסך ל"יחידה" והחליט לנצל את בינט. כך הוא נפגש עם
מרסל ניניו ומסר לה את הכסף."
(4)
בינט, לדברי דר, לא מסר לניניו את שמו. אולם כאשר נתפסה ועונתה מסרה לחוקריה את סוג המכונית שלו.
בעקבות עדותה הם סקרו מוסך אחרי מוסך עד שהגיעו אליו. עוד מספר דר שהתפרצו לביתו של בינט באמצע הלילה
הפשיטו אותו, וכשנוכחו לדעת שהוא נימול היכו אותו באכזריות.
לא כך סבור איסר הראל, שבספרו "אנטומיה של בגידה" מראה, ובאורח משכנע, כיצד הוסגר בינט
קודם לוידוייה של ניניו, על ידי "האדם השלישי"; "מרסל", אומר הראל", "חיה שנים בתחושה המוטעית שהיא הסגירה
את בינט, ולא כך היה. כשהם הגיעו אליה הם כבר ידעו על בינט מפי הפרובוקטור. מרסל בתום ליבה,
כאדם הגון, סיפרה מה היה בחקירה שלה". הגב' בינט מעידה כיצד הודתה מרסל בפניה על הסגרת בינט.
היה בליבך עליה? -"נו, באמת, אחרי כל העינויים שהיא עברה. מרסיל בחורה מצוינת ואנחנו
חברות טובות".
הראל מכנה את גיבלי בתואר "האיש שנושא באחריות הכי כבדה, שלא רק שהיה אחראי לפעולה
אווילית, אלא התכחש לפעולות שבוצעו"
מדוע התאבד מאיר בינט, האם קיים היה סיכוי כשלהו שהוא ייחלץ אחרי המשפט?
אברהם דר: "למאיר היה קודם-כל המשהו הוואגנרי הזה, העניין ההרואי. הוא היה מחנך עד הסוף,
ולא יכול לסבול את המחשבה שישפילו אותו, קצין ישראלי, במשפט. הוא התאבד וזה טרף הכל, כי מאוד
סביא שהיה יושב ומשתחרר כמו השאר, הוא לא עסק בפעולות טרור או משהו כזה".
איסר הראל: "הוא ידע היטב, לדעתי, מדוע התאבד. הוא היה בכיר מאוד בחבורה הזאת והבין שאם יעמוד
למשפט הטא יהיה במרכז המשפט וייתלה, אולי בקום דר' מרזוק. חוץ מזה, הוא לא יכול לשאת את ההשפלה".