תעתוק
משה
זכס
ידיעות
1/2/1985
אתמול לפני 30 שנה הועלו לגרדום בכלא קהיר שניים מנידוני "הפרשה"
הבולשת המצרית ארבה בפתח בית הקולנוע באלכסנדריה
פצצת-תבערה פימיטיבית התלקחה בכיס מכנסיו של פיליפ נתנזון - ואנשי הביון המצרים עטו על הצעיר היהודי
בן ה18. עוד בטרם הספיק להחקר, נאסרו גם מרבית החברים האחרים ברשת המחתרתית, שהטמינו "פצצות-תבערה"
במקומות ציבוריים בקהיר ובאלכסנדריה. שניים מהנעצרים, דר' משה מרזוק ושמואל עזאר, נדונו למוות.
בארץ נודעה טרגדיה זו בכינויים "העסק הביש" ו"הפרשה"
מאת אביעזר גולן
אתמול לפני 30 שנים, ב 31 בינואר 1955 בטרם-שחר, הועלו שני יהודים צעירים - דר’ משה מרזוק ושמואל עזאר -
על הגרדום בכלא איסתיאנף אשר בקהיר. היה זה שיאה - אך לא סופה- של טרגדיה, שהיו מעורבים בה הוד- גבורה
וסיכלות לא-תתואר, סבל ויסורים וכחש ואפילו בגידה. -
בארץ, פרטיה של טרגדיה זו נשמרו בסודי כפוי בידי צנזורה מחמירה והיא נודעה אך בכינויים "העסק
הביש" ו"הפרשה". ואף-על-פי כן היא כססה ותססה ולא נתנה מנוח. ממשלות נפלו בעטיה; מנהיגים
מבוססים, כפנחס לבון ואנשי-צבא עטורי תהילה כבנימין ג'יבלי היא סילקה מעל הבמה. בסופו של-דבר אף גרמה
לפרישתו של דוד-בן גוריון מן החיים הציבוריים. ויתכן שפגיעתה ההרסנית אף הרחיקה לכת מכל אלו. יש הטוענים
כי שלוש המלחמות שהתחוללו מאז עם מצרים לא היו פורצות - אילולאי היא.
אבל מבער לכל מאורעות הריגול אלו, מאחורי "העסק הביש" ו"הפרשה" ניצבו אנשים, בשר-ודם
צעירים עד כדי לצבוט את הלב, תמימים וחסרי-נסיון עד לעורר רחמים - אך גם התפעלות. משה מרזוק
ושמואל עזאר היו אך שניים מהם, היו גם אחרים. וזהו סיפור הדברים אשר אירעו להם:
הפקודה ברששה לבוא.
הכל התחיל, לכאורה, בשלהי מלחמת-העצמאות, כאשר בקהיליית-המודיעין הישראלית הוחלט
על הקמת יחידה חדשה לפעולה בעורף האויב. המלחמה הסתיימה בטרם גובשו יעדיה של היחידה החדשה
ואף על-פי-כן נשלח, באפריל 1951, שליח מן הארץ למצרים, לגייס את הגרעים הראשונים שלה.
השליח היה אברהם דר, איש פלמ"ח שעבר לשירות המודיעין, ושהגיע למצרים בדרכון בריטי מזויף
על שם ז'ון דרלינג, יליד גיברלטר. אנשי "המוסד לעליה" שפעלו במחתרת במצרים, כמו שלמה הלל ועובדיה
דנון שהתגורר באלכסנדריה, ועסקנים ציוניים מקומיים כמו דר' ויקטור סעדיה, ערכו עבורו את הסינון הראשון של
המועמדים ואת הנבחרים הביאו לפניו..
באלכסנדריה גויסו שמואל עזאר, סטודנט עתיר כשרונות בן 20, ויקטור לוי, פיליפ נתנזון ורוברט דסה בני
18, ומאיר מיוחס, בן 25. ובקהיר משה מרזוק בן 24, שזה אך סיים את חוק לימודיו ברפואה באוניברסיטה
המקומית (ביחד עם דר' סעדיה). ויקטורין מרסל ניניו, בת 20. אלי נעים, בן 19 ומאיר זעפרן, בן 23, כולם
היו חברי תנועות נוער ציוניות. כולם. התכוננו לעליה - ואיש מהם לא אמר "לא" כאשר
הוצעה להם ההצעה אשר הייתה עתידה לשנות את מסלול חייהם.
אברהם דרש מהם לדחות את תוכניותיהם לעלות ארצה, לפרוש מן הפעילות בתנועות הנוער ולהתאמן
ב"חיי מחתרת". מאוחר יותר הוצאו חלקם, אחד-אחד, לאירופה הובאו ארצה. עברו קורס מזורז בחבלה
ובהפעלת מכשיר אלחוט - והוחזרו למצרים, "לחכות לפקודה".
(2)
אבל הפקודה בוששה לבוא. ובהדרגה רפה המתח בתאים. דר' מרזוק יצא להשתלמות ליפאן כן? לא? וחכך בדעתו
אם לחזור למצרים או לשים פעמיו הישר לישראל. שמואל עזאר כבר קבע לעצמו תאריך חדש לעליה, מיד כתום
בחינות-הגמר שלו באונברסיטה, בסוף קיץ 1954; ואילו מרסל ניניו הפכה להיות אשת- הקשר של איש- המודיעין
הישראלי רס"ן מקס בינט, שהשתקע בקהיר במסווה של יצרן ויבואן של גפיים תותבות לנכי הצבא המצרי.
העובדה שהייתה בכך הפרה בוטה של עקרון - סודיות ראשון-במעלה - שאין יוצרים קשר בין מחתרת
אחת לאחרת- לא הדאיגה איש - מסתבר שהל חתמו את הגולל על שני התאם.
ולפתע הם "הוחיו".
"מי נתן את ההוראה?"
הדבר היה בקיץ 1954. כאשר בריטניה עמדה לפנות את בסיסה הצבאי באיזור תעלת-
סואץ ולהעביר את המחנות הענקיים לידי ממשלת ממצרים. הדבר עורר חרדה בישראל ומישהו העלה את הרעיון
ה"גאוני" שיש למנוע את הדבר על- ידי ערעור מהימנותה של ממשלת מצרים (זה אך עלה שם לשלטון הקולונל
גמל עבדול נאצר הקיצוני, לאחר שהדיח את הגנרל נגיב בעל התדמית המתונה) כמי שנתן להפקיד בידה
את נתיב- הספנות החשוב ביותר בעולם.
בארץ, אז, בן גוריון ישב בשדה-בוקר, ראש הממשלה היה משה שרת, אשר כתב בזכרונותיו שאיש
לא נועץ בו באשר ל"תוכנית" זו. שר הבטחון היה פנחס לבון, שיחסיו עם מנכ"לו שמעון פרס, ועם
מטכ"לו משה דיין, היו מעורערים עד היסוד. איש-אמונו הקרוב ביותר, בכל צמרת צה"ל, היה ראש
ענף מודיעין אל"מ בנימין ג'יבלי ובין שניים אלו נרקמה התוכנית "להפעיל" את תאי-המחתרת
הקדומים במצרים.
אולם, לאחר שהתפוצצה פצצת "העסק הביש" התנער כל-אחד מהם מן האחריות.
ג'יבלי טען, כי לבון הוא ש"נתן את הההוראה". ואילו לבון אמר שהורה רק "להחיות" את
התאים. אבל הפקודה אליהם, להתחיל בפעולות, ניתנה שלא בידיעתו.
על כף-המאזניים נחו לא רק חייהם וחירותם של כעשרה צעירים יהודים, במצרים. לפרשה
ולספיחיה נודעה גם חשיבות מדינית, שאומנם משקלה נתון עד היום לוויכוח. וזה הדבר:
ב1954 פתח ראש הממשלה משה שרת בגישוש שלום לעבר מישטר "הקצינים החופשיים" במצרים.
מנכ"ל משרד החוץ דאז, גדעון רפאל, ישב בפאריז, כדי לנהל את המו"מ משם, מתווך אמריקאי (מדינאי בשם הנדרסון)
יצא לקאהיר ודיווח משם, על הסיכוי שהממשלה המצרית תיאות להיפגש בחשאי עם שליח רישמי מישראל, היו כה
אופטימים, עד כי יגאל ידין, שנבחר להיות אותו שליח, כבר נצטווה לצאת ללונדון ולעמוד שם הכן להמריא לקהיר.
במשרד הבטחון- לפי טענות מקורביו של שרת-שררה התנגדות לתוכנית זו ולכל הרעיון של מו"מ עם מצרים.
לאחר שהתפוצצה "הפרשה" ותוכנית השלום ירדה למצולות, הועלתה הטענה שיהיה אשר היה האיש ש"נתן את ההוראה"
(נשלחה אצבע מאשימה גם נגד דיין, אפילו שהתברר כי הוא היה באותה עת במסע "לא רישמי" לארה"ב ובביקור
(3)
ממלכתי בצרפת.)- זה היה מעשה מכוון לחבל בסיכויי המו"מ
מסכנה מחרידה
תשובה נוספת ושונה בתכלית לשאלה "מי נתן את ההוראה" יש בפי מי שהיה אז הממונה על
שירותי הבטחון (שאף-על-פי-כן לא היה מעורב במתן ההוראה; ההוראה הייתה אשר הייתה אמורה
להפעיל את התאים לא סרה למשמעתו והן לבון והן גיבלי עשו כמיטב יכולתם למנוע ממנו
גישה אליה), איסר הראל.
הראל טוען: עבדול נאצר הוא שנתן את ההוראה"
אמת, למסכנה זו הגיע רק שנים לאחר שהתחוללה "הפרשה", ומסקנתו קשורה קשר הדוק
לאיש שנבחר כדי "להפעיל" את התאים במצרים.
אותו איש, אברהם (אברי) זיידנפלד-אלעד, היה גבר יליד וינה שעלה ארצה בגפו ב"עליית הנוער",
שירת בהצטיינות בפלמ"ח (היה קצין מודיעין בחטיבת"הראל" בקרבות ירושלים) והגיע לדרגת רס"ן - אולם אחרי
המלחמה הסתבך בפרשת שוד רכוש נטוש בחיפה וסולק מן הצבא, אך ב"פרוטקציה" של ידידיו מן הפלמ"ח
נתקבל לשורות המודיעין.
הוא נשלח לגרמני ליצור גו זהות חדשה, בשם "פאול פרנק, קצין סס לשעבר", ובמאי 1954 קיבל
בפאריז את ההוראה לצאת למצרים ולקבל את הפיקוד על התאים.
ובין אם ההוראה שקיבל גרסה רק את "החייאת" התאים - כטענת לבון, או את הפעלתם-
כגירסה של גיבלי - הפקודה שהוא נתן לחברי תא אלכסנדריה הייתה: לפעול מיד", על אף שלא היה לחברי
התא חומר נפץ והיה הכרח לאלתרו ועל אף שלא היו להם דרכונם בני-תוקף, לברוח
מן הארץ במקרה של תקלה.
יתר על כן, את הפעולה הראשונה ביצעו אנשי תא אלכסנדריה ארבעה ימים לפני
שההוראה לפעול נשלחה לאברי אלעד, לפי הגירסה של גיבלי.
בדיעבד ולאחר שכבר ישב בכלא טורא, שפוט ל15 שנות עבודת- פרך, הגיע אחד מחברי
תא-אלכסנדריה, פיליפ נתנזון, למסקנה שהיו עוד תופעות תמוהות ובלתי מסתברות בהתנהגותו
של אברי אלעד קודם ל"מפולת", וגם אחריה, המצביעות כולן על מסקנה מחרידה אחת: שאבי בגד.....
אולם הוא כל-כך התחלחל מפני מסקנתו שלו, עד כי לא העז להעלותה באוזני חבריו.
(1) אברי אלעד היה היחיד מאנשי שני התאים, שהצליח להיחלץ ממצרים. ולא זו בלבד, אלא הביא עימו
מכשיר -אלחוט שחילץ מתחת חוטמה של-הבולשת המצרית. - וכמובן מאליו שנתקבל הגיבור. לא זו בלבד,
בפולמוס שכבר החל סוער סביב השאלה "מי נתן את ההוראה?" העדות שלו הכיעה- כנגד לבון.
היחיד שלא נסחף להילולה של הערצת-הגיבור היה איסר הראל. הוא חקר את אברי ארוכות-
בעיקר בשאלה, מה עשה בששת הימים שנות במצרים אחרי היחשפות התאים, ומדוע הסתכן בהוצאת מכשיר
(4)
-אלחוט, שהיה מכשיר מסחרי רגיל וחסר כל ערך זולת שהיה מכשיר מסחרי
רגיל וחסר כל ערך זולת ערכו הכספי הלא-גדול - ואף כי התשובות לא השביעו את רצונו, הנה
הוכחות של ממש לא נמצאו
אף-על-פי-כן נתן הוראה חשאית, לבודד את אברי מעל כל חומר סודי..
מלכודת לאברי אלעד
כי כן, איסר יצא מכליו מרוב כעס כאשר נודע לו שבניגוד להוראותיו נשלח אברי אלעד לשליחות
מודיעם נוספת - ודווקא לגרמניה, ובאותה זהות-שנחשפה - ודווקא לגרמניה, ובאותה זהות
שנחשפה, של "פאול פרנק" ("פאול פרנק" הועמד לדין במצרים, במשפט של תאי המחתרת, נדון למוות שלא
בפניו).
איסר הראל נתן הוראה לעקוב אחרי אברי, וכך נודע שאברי מתראה בחשאי עם הניספח הצבאי
המצרי בבון. הנורה האדומה במוחו של איסר החלה מהבהבת ביתר-שאת, כשהתברר שאותו ניספח צבאי אינו
אלא קולונל "מוחברת" (שירות- הביטחון הצבאי), שהיה הממונה על החקירה שהביאה לחשיפת התאים.
לאברי אלעד הוטמנה מלכודת. הוא הוזמן ארצה, "להעלאה בדרגה ולקבלת משימה חשובה". בזמן
שהותו בארץ הושם עליו עיקוב יומם ולילה ובהיעדרו נערך חיפוש בחדרו-אך לא נמצא דבר. רק כאשר ניזכר
מישהו מאנשי השב"כ בכתובתו הישנה של אברי- בדירת אשתו (שבינתיים התגרש ממנה) בחיפה- נערך
חיפוש אף שם וב"אינטרסול" נמצ אוצר בלום: מיזוודה מלאה מיסמכים סודיים.
אז נעצר. אולם כל מאמצי החוקרים ל"שבור" אותו עלו בתוהו. את פגישותיו עם הניספח
הצבאי המצרי "הסביר" בכך שניסה לרכוש אותו למען ישראל (על אף הוראה מפורשת שקיבל, להתרחק מכל מגע
עם המצרים) ואת המיסמכים הסודיים במיזוודתו תירץ ב"שיכחה". את החשדות כאילו היתה לו
יד במסגרת התאים במצרים. הכחיש בתוקף, ולמען האמת- על זאת לא נחקר באריכות, כי פרט
לחשדותיו של איסר הראל לא היו בידיהם עדויות מוחשיות נגדו; בתום החקירה התמנתה ועידה,
בראשותו של אל"מ אריאל אלעד (מי שהיה סגן ראש עיריית תל-אביב) לבחון אם יש מקום לתובעו לדין
על הסגרת התאים. התשובה הייתה - שאף כי החשדות קיימים, עובדות להצגה בפני בית הדין-אין. -
ואז הועמד לדין בפני נשיא ביה"ד המחוזי בירושלים, דר' בנימין הלוי, באשמות של מגע עם סוכן
זר (הניספח הצבאי המצרי בבון) והחזקת חומר סודי. -
היה זה במהלך משפטו זה, שאברי פוצץ "פצצה" נוספת. הוא טען, כי המערכת הצבאית
מתנכלת לו משום שעל פי הוראותיה העיד בשעתו לשקר נגד פנחס לבון והוא הוסיף וסיפר כיצד,
כשהוזמן ארצה להעיד לפני וועדת-החקירה שמונתה לחקור "מי נתן את ההוראה", טס מפקדו לפאריז
להיפגש עימו וללמדו כיצד יעיד, וכשהיגיע ארצה - חיכה לו בשדה עוד "מישלחת" של קצינים בכירים
לשנן עימו את עדותו. רק לאחר כל אלו ניתן לו להתייצב לפני הוועדה, ומאז-טען-חוששת המערכת
(5)
הצבאית שמא ישנה את עדותו ולכן היא מעונינת "לקבור" אותו בכלא וכך לשים מחסום לפיו.
סתירות מחשידות
השופט דר' הלוי לא קיבל את טיעוניו ופסק לו עשר שנות- מאסר (בערעור הוגדל העונש ל12 שנים), אך שלח
את תמצית דבריו ב"פרשת לבון" אל היועץ המשפטי. הדברים הגיעו לידיעות לבון (שלעת הזו היה מזכ"ל ההסתדרות)
והוא חידש את המערכה על טיהור שמו. ועדה חדשה, בת שבעה שרים, בראשות שר-המשפטם פנחס רוזן,
אכן פסקה כי לבון חף מפשע! ובן-גוריון יצא לקרב על שינוי מסקנות הוועדה וכשנכשל- התפטר
סופית והסתגר בשדה-בוקר....
ובינתיים, אברי אלעד ריצה את מלוא תקיפת מאסרו. אף כי היה אסיר לדוגמה, שירותי- הבטחון הטילו
ויטו על כל הכלה בעונשו. אך לבסוף השתחרר ולאחר שהות קצרה בארץ - "ירד" לארה"ב.
אז, לאח שיצא מהישג ידם של אנשי הבטחן הישראלים, החלו מצטברות ההוכחות נגדו. תחילה היו
אלו הוכחות שהוא עצמו סיפק. הוא כתב ספר על הפרשה בה היה מעורב ושירותי- המודיעין הישראלית עמלו
קשות כדי למנוע את הופעתו. אחר כך כתב את הספר בגירסה שניה. ואיסר הראל, שהשיג את שני כתבי
- היד ועשה השוואות ביניהם מצא בהם סתירות מחשידות רבות. לרשותו עמד חומר נוסף - העדות
שמסר אלעד בחקירתו. ועד מהרה הגיע עוד חומר, בצינורות-מודיעין, ולבסוף, כששוחררו אסירי "הפרשה"
אחרי מלחמת ששת הימים, הם מסרו בארץ את עדויותהם, המוקיעות את כל מה שדיווח אברי אלעד
בארץ כשקרים גסים, ועתה הושלמה מסכת הראיות.
איסר הראל משוכנע היום שאברי זיידנברג-אלעד פעל בשירות המצרים עוד בטרם הפעיל את תאי
המחתרת באלכסנדריה ביוני וביולי 1954. הוא מציג אפשרויות:
(1) האחת- שכבר בהגיעו למצרים היה אלעד סוכן מצרי;
(2) האחרת- שעם הגיעו למצרים נפל אלעד בידי "המוחברת" וכדי להציל את עורו, הסגיר את שליחותו. ואז
הטילו עליו המצרים "להפעול את הרשת, כדי לעמוד על היקפה (כל אסירי"הפרשה" אכן מתארים איך, תוך כדי ההכנות
להפעלת התאי של אלכסנדריה, עשה אלעד מאמצים להתוודע גם אל אנשי התא של קהיר, שעל-פי תוכניתו,
כלל לא היו אמורים לפעול)
כך או כך - טוען איסר הראל- "מי שנתן את ההוראה" היו ראשי הביון המצרי. והם אשר
גרמו לכך. שלמרות פניותיה של ישראל (שרת שיגר שליחים לא -ישראלים להתנצל לפני ממשלת מצרים ולהבטיח לה
שהפעולות באלכסנדריה לא נעשו על דעת ממשלת ישראל). התקיים. משפט-ראווה, ולמרות תחינותיה
של ישראל- נפסקו בו עונשי-מוות (אב ביה"ד. היה הקולונל דיגווי, שהן ב1956 והן ב1967 נפל בשבי ישראל)
ואף הוצאו לפועל.
אחרי התלויות בקהיר בוטלה שליחותו של גאל ידין. "לא נתדיין בצל גרדומים" - אמר גדעון רפאל.
ויוזמת השלום -טוען איסר הראל - בכוונה ובתיכנון-מראש של המצרים".
(6)
חקירה אכזרית וממושכת
כל ההתפתחויות הדראמטיות הללו לא נועדו לאנשי התאים אלא כעבור שנים רבות.
כאשר הביא להם אברי אלעד את הפקודה לפעול, הם האמינו אמונה שלמה שהם יוצאים לפעול
בשליחותה של מדינת-ישראל היקרה להם מכל יקר; ואף שתהו על מיעוט האמצעים שהעמידה ישראל לרשותם
ואף שאולי תהו על מעשה מוזר זה או אחר של השליח מן הארץ- הם לא הירהרו אחר הפקודה.-
הרכיבו "פצצות תבערה" מחומרים כימיים שקנו בבית-מרקחת; הם הטמינון- תחילה
בדואר באלכסנדריה, אחר בספריה האמריקנית באלכסנדריה ובקהיר; ולבסוף - ב 23 ביולי "יום המהפכה"
המצרי- בבתי-קולנוע באלכסנדריה ובקהיר ובתחנת-הרכבת של קהיר.
בפעולה אחרונה זו אירעה תקלה, כאשר ה"פצצה" התלקחה בכיס מכנסיו של פיליפ נתנזון- ואז
גילה כי הבולשת המתינה לו בפתח בית-הקולנוע באלכסנדריה. הוא נאסר ובטרם הספיק להחקר- אסרו
גם מרבית חברי הרשתות, כאילו הייתה בידי הבולשת רשימה שמית מפורטת והיא אך חיכתה לעילה
לבצע את המאסרים.
אחד שלא נאסר היה שמואל עזאר, הוא נפגש עם אלעד ב"דירת המיפגש" הסודית של התא,
דיווח לו על המאסרים וביקש מאלעד למלא את הבטחתו לו למלטו ממצרים. אלעד הורה לו לחזור לביתו
ולחכות "ואני אבוא אליך ונצא יחד לכיוון גבול לוב". עזאר עשה כמצווה, אלעד לא הופיע,
במקומו באה המשטרה....
(בארץ סיפר אברי אלעד סיפור שונה לגמרי, שהציג את עזאר כ"פחדן שנשבר" ואת עצמו - כגיבור.
הוא חש שהוא יכול לשקר בחופשיות; כי ידע שעזאריישפט למוות. אך הוא לא ידע, כנראה, כי לפני
ההוצאה להורג ישוב עזאר וייפגש עם יתר חברי התאים, בכלא איסתיאנף, ויספר להם את קורות הימים
האחרונים לפני מאסרו ועל פיגשתו האחרונה עם אלעד).
עשרת חברי התאים (ומקס בנט, שנפל ברשת כאשר ה"מוחבראת" עצרה את מרסל ניניו) עונו
עינויי- תופת בחקירה האכזרית והממושכת. מרוב עינויים ניסתה מרסל התאבד בקפיצה מחלון
הקומה השלישית של בניין הבולשת, שם הוחזקה. היא רסקה את אגן-הירכיים וסבלה מנכות מתמשכת
רוב שנות מאסרה. ושוב עברו העשרה יסורי גיהינום כאשר הוחזקו במעצר בכלא צבאי (בו היו
עצורים גם ראשי "האחים המוסלמים", אחרי נסיון התנקשות בחיי נאצר) ולבסוף - החודשים הנוראים בכלא
איסתאנף, תוך כדי משפטם. שם שלח יד בנפשו רס"ן מקס בנט, לאחר שנודע לו כי זהותו נתגלתה
לתביעה וכן נתגלה לה כי קודם בואו למצרים נגזר עליו דין-מוות בעיראק, שלא-בפניו.
בסכין-גילוח הוא חתך את עורקי ידיו ערב לפני העלאתו לדוכן העדים. "אני לא אתן להם
לצחוק עלי-אמר לאחד מחבריו, כאשר נפגשו באקראי במיסדרון הכלא. אלו היו מילותיו הארחרונות.
ואחר בא יום הדין, ה27 בינואר 1955.
(7)
עשרת נאשמו התאים, עודם המומים ממותו של מקס בנט, התייצבו בתא-הנאשמים המסורג וניסו
לחייך אל מול הוריהם שמילאו את ספסלי הקהל. רק שופט אחד, מן החמישה שישבו בדינם, תפש את מקומו,
על כס השופטים וללא שהיות החל לקרוא את גזר-הדין הבלתי מנומק.
עוד לא הספיקו להתעשת, והמילים ירדו על ראשים כהלמות מקבת "נאשם מספר2 יתלה בצוארו עד שתצא
נשמתו; נאשם מספר 3 יתלה בצווארו עד שתצא נשמתו....".
לאחר זאת חדלו לשמוע.
גזר הדין נוסח כטור סימטרי: שניים מהנאשמים - דר' משה מרזוק ושמואל עזאר- נדונו למות;
שניים - ויקטור לוי ופיליפ נתנזון למאסר עולם; שניים-מרסל ניניו ורוברט דסה - ל 15 שנות מאסר;
שניים - מאיר מיוחס ומאר זעפרן- לשבע שנים; ושניים -אלי נעם וציזאר כהן- זכאים...
ששת הנידונים למאסר הועברו מיד לבתי הסוהר בהם ירצו את עונשם, הגברים- לכלא טורה,
ומרסל- ל"סיגן מיסר", שני הנידונים למוות נותרו לבדם בכלא איסתיאנף.
בשלושת הימים הבאים הוצפו ממשלת-מצרים בבקשות חנינה לשניים מצד ראשי-עולם: הנשיא
איזנהואר, נהרו, האפיפיור, אך ב29 בינואר התפרסמה תשובת מצרים לנשיא ארה"ב: "מצרים תנהג
במרגלם בדיוק בדרך שנהגה ארה"ב במרגליה..." משה שרת רשם ביומנו: "ברור שנסתם הגולל..."
נאצר לא רצה לשחרר
ושוב סיפור ההוצאה להורג ובמיוחד מפי הרב הקראי עובדיה מצליח. זה היה לפני 30 שנה.
לששת חבריהם של עזאר ומרזוק עוד נועדו שנים ארוכות עד אין קץ בכלא.
הם ציפו להשתחרר אחרי "מלחמת קדש" - בה החזירה ישראל למצרים
5000 שבויים תמורת שבוי ישראלי אחד - אולם, כפי שהודה דיין שנים לאחר-מכן: "שכחנו את אסרי
"הפרשה"...
מיוחס וזעפרן שוחררו ב1962, במלאת שבע שנים למאסרם, ועלו ארצה. מאז
"נזכרה" ישראל בארבעה שנותרו- לוי, נתנזון ודסה בכלא טורא, - ומרסל ניניו, יחידה בכלא
מיסר - וקילוח דקיק של עזרה, חבילות-מזון וכסף, החל זורם אליהם בדרכי עקיפין. אבל
השיחרור המיוחל לא הגיע אלא ב1968, אחרי מלחמת ששת הימים, וגם אז-כמעט שלא
הגיע.
אלוף מאיר עמית, שהיה עתה הממונה על שירותי הבטחון, לא שכח. הוא הציב
את אסירי "הפרשה" (ואת זאב גור-אריה, "המרגל על הסוס" ורעייתו) בראש הרשימה של
האסירים שאת שיחרורם תבעה ישראל תמורת 5000 ויותר שבויים מצריים. אך עבדול נאצר התעקש. את
"המרגל על הסוס, ישראלי - במסווה של-גרמני, היה מוכן לשחרר. אך אסירי "הפרשה"? "הם אזרחים
מצריים-טען. ועיכב את חילופי השבויים.
(8)
כעשרים שוויי צה"ל שהיו בידי המצרים קיבלו הסבר על הסיבה לעיכוב שיחרורם. והם שלחו
הודעה בתשובה: "אם זוהי הסיבה, אנחנו, אנחנו מוכנים להוסיף ולסבול בשבי...."
אבל משפחותיהם בארץ החלו להפגין ודיין הפעם כשר- הביטחון, כמעט ויתר על אסירי
"הפרשה" בשנית. - אך מאיר עמית ביקש רשות לעשות עוד נסיון אחד.
והפעם ניאות נאצר, לאחר שישראל התחייבה בפניו לשמור בסוד את דבר שיחרורם של אסירי
"הפרשה".
והיא אכן עמדה בדיבורה. שיחרורם של ארבעת אסירי "הפרשה" האחרונים נשמר בסוד עד
אחרי מותו של נאצר והסוד לא הוסר אלא פעם אחת.- כשמרסל ניניו נישאה וגולדה מאיר היתה
שושבינתה.
גם האחרים: הקימוי משפחות והעמידו צאצאים ומצאו איש את דרכו, וניתן אולי לומר
כי שיקמו את חייהם וזכו לגמול על כמעט-חמש-עשרה שנותיהם בכלא המצרי.
אבל לשמואל עזאר ודר' משה מרזוקי נותר אך חורש- אורנים מוריק בדרך לירושלים ומצבה
קטנה, חקוקה בסלע ועליה כתוב
חורש לזכר
קדושי קהיר
אשר נפלו על משמרתם
בשנת תשט"ז