גולה עתיקה ביותר

דר' צבי זוהר
יהודי מצרים (מרכז ההסברה)
מרכז ההסברה
1983
גולה עתיקה ביותר
עם ישראל יצא ממצרים בסבבות המאה ה13 לפסה"נ. אולם מאות השנים שלאחר מכן היו
רק הפסק זמני ברצף של חיים יהודים במצרים. תולדות קהילות ישראל בארץ הנילוס הינן
הארוכות ביותר מבין תולדותיה של גולה יהודית כל שהי, וסיפור דברי ימיה של יהדות
מצרים הוא מגוון ועשיר.
מתי חזרו חלקים מן העם להתיישהב בארץ הנילוס? אין ספק כי חורבן [?]ת
ראשון הביא למנוסה של גולים רבים לארץ זו (ירמיהו מ'-מ"ג ). אולם ממצאים שנתגלו
בראשית המאה הנוכחיות מעידים כי קיומו של ישוב יהודי במצרים קדם בהרבה לחורבן
מקדש שלמה (פפירוסים עתיקים כתובים ארמית שנתגלו בחורבות העיר יב שבמצרים
העלית (בקרבת אסואן של ימינו) (המאה השביעות לפסה"נ, בתקופת שלטונו של מנשה בן
חזקיהו לערך - ישבו בייב יהודים (בני שבט יהודה) רבים, בתחילה, כך נראה, הגיעו למקום
יחידות צבאיות יהודיות ("דגלים" בלשון התעודות) שהופקדו מטעם השלטון על שמירת
הגבול הדרומי של ארץ מצרים.
תלמי הראשון (323 - 283 לפסה"נ) ערך מסעות צבאיים לארץ יהודה
והביא למצרים הרבה שבויים יהודים. בנו תלמי השני "פילדלפוס" שיחרר שבויים אלה
והושיבם בישובים חקלאיים -צבאיים שקראו "קלרוביה".
בתלמוד הבבלי (מסכת סוכה, דף נ"א) מצוי פארה של קהילת אלכסנדריה
"רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסיטון (בסילקה מפוארת- בית כנסת) של אלכסנדריה
לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו כמין בסילקי גדולה, סטיו (אכסדרת עמודים) לפנים
מסטיו פעמים שהיו בה שישים ריבוא (נפש) על ששים רבוא, כפליים כיודאי מצרים.
והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב, כנגד שבעים ואחד זקנים, כל אחת ואחת 
אינה פחותה מעשרים ואחד ריבוא ככרי זהב.
"ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת (שמש בית הכנסת) עומד עליה 
והסודרין בידו וכיון שהגיע (זמן) לענות אמן, היה מניף בסודר, וכל העם
עונין אמת.
"ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן, וכספין בפני עצמן,
ונפחין בפני עצמן וטרסיים (אורגים מעולים) בפני עצמן, וגרדים (אורגים פשוטים)
בפני עצמן. וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם.
פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו."
תיאור נלהב זה שבתלמוד מלמד כמה עובדות חשובות אודות יהודי
מצרים בתקופה זאת: (א) היה להם בית כנסת מרכזי מפואר ביותר (ב) מספרם היה רב
(ג) היתה להם הנהגה של "זקנים" שמספרם נקבע כנראה בהשפעת מספר חברי הסנהידרין
שבארץ ישראל (ד) היו ביניהם בעלי מלאכות ואומנויות שונות, שהיו מאורגנים במעין
גילדות מקצועיות.
בזמנו של קליגולה, כיסר רומה (המשוגע): יוונים התנופלו על הרבעים היהודיים
שבעיר (שתיים מתוך חמש שכונות אלסכנדריה היו יהודיות) רצחו יהודים רבים, בזזו
[?], חיללו בתי-כנסת והעמידו בהם צלמים של הקיסר.
כשמת קאליגולה, שלוש שנים אחרכן יזמו יהודי אלכסנדריה  פעולת [?]
והרגו ביוונים שהתנכלו להם.- תופעה דומה נשתנתה בימי נירון קיסר (שנת 66)
ערב המרד הגדול: יווני אלכסנדריה שרפו שלושה יהודים בחשד שהיו מרגלים
והיהודים הגיבו בהתקומות מזוינת נגם היוונים ונגד הנציב הרומי, שתמך בהם.
לגיונות רומא, שדכאו את המתקוממים, הרגו חמישים אלף מקרב יהודי אלכסנדריה
גאוותם הלאומית העזה של יהודי מצרים, ונכונותם להיאבק למען הזכות לקיום
יהודי ייחודי, חזרו ונתגלו בימי המרידה הגדולה של תפוצות ישראל נגד הרומאים
מרידה זו נערכה בשנים 115 -117, בעת שלטונו של הקיסר טריינוס, והקיפה את
רוב הגולה היהודית של אותם ימים: יהודי לוב, מצרים וקפריסין במערב, ויהודי
בבל במזרח, ההיסטוריון א' צ'ריקובר מגדיר את תכנית המרד כך:
"התקוממות כללת של בני ישראל בכל ארצות מגוריהם, מלחמת נקם בגויים
ובאלהיהם, ולאחרי הניצחון המכריע- התגלות המלך המשית, שיש בעל[?]
המלכות בירושלים ויגאל את עמו גאולה שלמה".
(א' צריקובר, היהודים במצרים בתקופה ההלניסטית לאור
הפאפירולוגיה. ירושלים תשי"ה, עמ 226 - 229)
וגם אחרי המרד הגדול, בזמן הנצרות נערך פוגרום ביהודי
אלכסנדריה, והם נצטוו לעזוב את תחומי העיר.
בני חסות תחת שלטון האיסלאם.
תחת שלטון האיסלום הוגדרו יהודים ונוצרים גם יחד כבני חסות (ד'מי)
הם נדרשו לשלם מס גולגולת עבור חסות זאת, והוגבלו באופנים שונים כדי להבטיח את
מעמדם הנחות לעומת מעמד המאמינים בנבואת מוחמד.
יהודי מצרים התמקדו בשתי קהילות ראשיות, שנקראו בעברית "נואי"
(אלכסנדריה) ו"מצרים" (קהיר).
מי היו יהודי מצרים בתקופת השלטון הערבי, כיצד חיו, ממה התפרנסו,
מה היו אופקיהם התרבותיים ובאלו אופנים תרמו ליצירה הרעיונית והתרבותית
של עמנו? גילוי הגניזה הקהירת לפני פחות ממאה שנה מאפשר להשיב על שאלות אלו
לגבי יהודי מצרים באופן יותר מקיף ומעמיק מאשר לגבי כל קהילה יהודית אחרת באותה
תקופה.
הגניזה הקהירית
גניזה - מקום להטמנת כתבי קודש שיצאו מכל שימוש. גניזה מפורסמות מבחינת
המחקר ההיסטורי היא הגניזה הקהירית, שהתגלתה ונתפרסמה בעיקר על-
ידי החוקר ש"ז שכטר בשנים 1896-97. הגניזה הקהירית נמצאה בעליית
"בית הכנסת של עזרא" שנבנה בשנת 882. גניזה זו העלתה לאור עולם
[?]ות של ספרות יהודית ותעודות היסטוריות. כך, למשל, נמצאו בהרובו של
ספר בן-סירא העברי, תרגומים יוונים של המקרא, פיוטים עתיקים, חומר ל[?]
היהודים בארץ ישראל ובמצרים ועוד. התעודה הקדומה ביותר היא משנת 750 לפה"נ
רוב החומר מן הגניזה מרוכז באוניברסיטת קמברידג' שבאנגליה, אבל אוספים
נכבדים ממנה מצויים גם בספריות אחרות
בחברה היהודית מצרית היו אז כמה מעמודות: שכבה עליונה
של פקידי ממשלה בכירים, רופאים מפורסמים, דיינים וסוחרים עשירים; שכבת
ביניים של סוחרים של בעלי מקצוע מיומנים, כולל אומנים מומחים; וציבור של
בעלי מלאכה פשוטים ועובדי כפיים. המעמד החברתי נקבע לא רק על פי
קה מידה כלכלי, גורמים נוספים השפיעו וביניהם הייחוס המשפחתי, ההשכלה
התורנית, היושר וההגינות (בפרט במסחר), והנכונות לשרת את ה[?]ר
ולסייע לנחשלים ולנצרכים.
הרס"ג והרמב"ם
מנהיגי הציבור היהודי, וכן הסוחרים שבקהילה עמדו בקשרים הדוקים עם
קהילות יהודיות אחרות. כולל קשרים עם ראשי הישיבות וראש הגולה שבבל וכן עם
המוכזים החדשים שבמערב וביניהם העיר קיראן (בתוניסיה של ימינו). קהילת מצרים
כללה בתוכה כמה עדות, אשר שמרו על יחודן משך דורות רבים: בני ארץ שראל
וסוריה, בני בבל, ובני צפון-אפריקה; לצד אלה נתקימה גם עדה קראית, שהיתה
נתונה בתקופה זאת בפולמוס מתמיד עם הרוב היהודי ה"רבני". ואכן, אחד
האישים הדגולים שהעניקה קהילת מצרים לעולם התרבות היהודי נתפרסם
לא מעט עקב מאבקו בקראים ובכיתות יהודיות אחרות. היה זה סעדיה [?]וסף
אשר נולד בשנות 882 במחוז אלפיום ועל כן נקרא "סעדיה בן יוסף אלפיומי"
אך נודע לדורות בכינויו "רבנו סעדיה גאון".
ימי בחרותו וצעירותו של הרס"ג במצרים, הם שהכשירוהו לתפקיד
המרכזי שמילא בחיים היהודים של המאה העשירית. הוא עסק הן בלימודים תורניים
והין בפילוסופיה כללית ובתורת הלשון. אלה, במשולב עם אישיותו התקיפה
והמיוחדת, ומנת משכל יוצאת דופן, היו תשתית לפעילות רבת היקוף ומגוונת
ביותר. הנושא הראשון שהעמידו במוקדי חיי הציבור היהודים של התקופה היה
הפולמוס שפרץ בשנת 4682 למנין היהודי (922) סביב הלוח העברי. באותה
שנה הודיע אהרון בן-מאיר, ראש הישיבה של ארץ -ישראל, כי על פי חישוביו
יוחול חג הפסח ביום א' בשבוע, בעוד שראש הגולה בבל, וראשי הישיבות שם, []בו
ומצאו שהפס יחול בוים ג'. נשקפה סכנה לאחדות הלאומית היהודית, ונוצר חשש לפיצול
העם. הרס"ג הטיל את מלוא משקלו כתלמיד חכם וכמנהיג תורני לצדם של חכמי בבל
במעט הודות לאומץ ליבו ולעמידתו התקיפה, נתקבלה לבסוף שיטת חכמי בבל
בקרב כל העם, ואחדות עת ישראל בסוגיה חשובה זאת של קיום בצוותא של חגי השנה
וסדריה - נשמרה.
במרוצת הזמן עבר הרס"ג לבבל ונתמנה שם למשרת "גאון", היינו: ראש ישיבה באחת
משתי הישיביות העתיקות הנודעות של בבל.
הרס"ג חיבר כמה יצירות שהיוו תשתית לפעילות היהודית התרבותית
במאות השנים שלאחר מכן. בפילסופיה, בחקר הלשון העברית בפרשנות
המקרא, ובעיצוב סידור התפילה - היתה המורשות היהודית נראית אחרת
אלמלא פעילותו. בשנת 942, בהיותו בן ששים שנה בלבד, נפטר בבל
[?]יה בן יוסף אתלפיומי, מבכירי בניה של יהודות מצרים ומענקי הרוח של
תרבות ישראל.
הרמב"ם לא עבר זמן רב- בקנה המידה של ההיסטריה היהודית- ומצרים היתה
זירה לפעילותו של אדם אשר הישיגיו התרבותיים-רוחניים האדירים הציבוהו
במעלה אף גבוהה מזו של הרס"ג בזכרון ההיסטורי של האומה. הרי זה הרב
משה בן מימון (1135- 1204) אשר היה כנראה אחד הכוחות האינטלקטואליים
הכבירים ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית בכלל. לא ספק היה הרמב"ם
מהדמויות הדגולות ביותר שהעמיד העם היהודי בכל הנוגע לכשרון
אינטלקטואלי וכוח יוצר בתחום התבונה האנושית. סעדיה גאון נולד וגדל במצרים
ורוב פעלו היה בבל; ואילו משה בן מימון נולד בספרד, אך רוב פעלו היה במצרים
ב[] אלפסטאט (בקהיר של ימינו)
הרמב"ם נפטר בשנת 1204 ועליו אמרו בני דורו ודורות שלאחריו
"ממשה ועד משה לא קם כמשה עוד".
תרופת הממלוכים הייתה תקופה של אפליה ושל גזירות קשות ליהודי מצרים.
התקופה העותימנית: הייתה תקופה של סובלנות ושל פריחה. היו אז היהודים
הוותיקים במקום (ה"מסתערבים"), מהגרים מצפון-אפריקה (מוג'רבים), וכן רבים
מגולי ספרד ("ספרדים") כל אחת עם בתי כנסת ושירותים קהילתיים משלהם.
הרבנים הבולטים בתקופה הנדונה (מאה ט"ז) היו בעלי הלכה וקבלה גם
יחד. נזכיר את רבי דוד בן שלמה אבן  אבי-זמרא (רדב"ז), שפעל
לקליטה מחדש של הקראים אל תוך שורות הרבני, ואת רבי בצלאל אשכנזי, שחיבר
מעין אנציקלופידיה לפרשנות התלמוד בשם "שיטה מקובצת".
יצחק לוריא יליד ירושלים (1534) הובא בצעירתו למצרים על - ידי אמו
האלמנה למצרים היה מתלמידיהם של הרדב"ז, ושל הרב בצלאל אשכנזי. לצד הישגיו
בתחום תורת הנגלה, פנה הצעיר להגות מעמיקה בתורץ הקבלה, והתבודד
באחוזת דודו על אי במרכז הנילוס ליד קהיר (גזירת אלרודה). הוא הגיע
להישגים מקוריים מדהימים בהבנת כבשונו של עולם על -ידי האינטואיציה
המיסטית היהודית, אך כל תקופת שהותו במצרים לא גילה זאת לאיש.
בהיותו בן 35 עלה לארץ ישראל והתישב בצפת. כאן נתאספו סביבו רבים
מחכמי העיר, ביניהם גדולי הדור בתורה, אשר הכירו במעלתו הסגולית
המיוחדת כבעל קשר בלתי אמצעי לסודות ההויה. רק כשנתיים וחצי פעל
בצפת (עד אשר נפטר בשנת 1572) במגיפה שפקדה את העיר, אולם תורתו
עשתה לה כנפיים ופשטה במהירות בקרב כל תפוצת ישראל. כיום
מסכימים גדולי ההיסטוריונים, כי אלמלא תורה זאת לא הייתה היהדות זוכה
לשתי מהפיכות עצומות - התנועה השבתאית, וחסידות הבעש"ט, מהפיכות שהיו
גם סימני דרך במעבר העם היהודי מימי הביניים לעת החדשה. לא בכדי
איפוא זכה אדם זה, שבילה את רוב שנותיו במצרים ופיתח בה את תורתו,
לתואר "האלהי רבי יצחק" הלא הוא "האר"י הקדוש".
במאה הי"ז והיח נחלש והלך השלטון האוטומני המרכזי
ומצרים הייתה נתונה למרותם הגמורה של שליטים מקומיים, שפעלו ללא מעצורים
להעשות עצמם והקרובים להם. הם המשיכו אמנם במסורת של מינוי יהודי
למשרת שר האוצר. אך רוב היהודים ששימשו בתפקיד זה הוצאו להורג. כך, למשל
נתקנא הפאשה מחמד עזאי בשר האוצר שלו יעקב ביבאס, שחטו במו ידיו
וקברו בגינת ארמונו (1651). מעשיהם של שליטים אלה השפיעו לרעה על
הקהילה היהודית כולה,וזו ירדה הן מבחינה כלכלת והן מבחינה חברתית
ותרבותית.
לקראת העידן המודרני
לאחר נסיגת נפוליאון (1799) תפס את השלטון במצרים מוחמד עלי. כוונתו היתה להצעיד
את מצרים לקראת העידן המודרני. בימי יורשיו צמחה אליטה כלכלית במצרים והיתה מודרניזציה
מסוימת במינהל, בחינוך ובשירותים. כל אלה נכרכו לא במעט במערבות גוברת של מדינות
אירופה בניהול הארץ וכלכלתה. פתיחת עלית סואץ (1869) הקנתה למצרים חשיבות
גיאו פוליטית עצומה; המעורבות האירופית גברה והגיעה לשיאה עם השתלטות הבריטים
על מצרים (1882), אשר נמשכה למעלה מחמישים שנה.
ההתפתחות המואצת של מצרים מאמצע המאה, ובפרט עקב פתיחת תעלת
סואץ גררה תמורות חשובות בקרב הקהילה היהודית. (א) גידול מספרם עקב הגירה
מאירופה, מתורכיה ומהלבנט. (ב) שינויים בענפי תעסוקה- יהודים נטלו חלק
בפעילות הכלכליות המוגברת של הארץ, תרמו לפיתוח תעשית הסוכר ולסלילת מסילות-ברזל
והשתתפו ביסוד הבנק הלאומי המצרי, ובורסת הקוטנה. חלק קטן התעשרו. רבים אחרם
הצטרפו למעמד הבינוני או במקצועות ה"צווארון הלבן" ובפקידות.
(ג) שינויים בהשכלה נתלוו לפריחה הכלכלית: נוסדו בתי-ספר רבים מטעים הקהילות ומטעם
"כל ישראל חברים", ביניהם מוסדות לימוד לבנות.