תעתוק
(1)
משה
זכס
הארץ
18/8/76
מאמר № 8
"האדם השלישי": גירסתו של מרגל - מזימת זיוף הדוחות
מאת אברי אלעד
הפרק השמיני
המישפט של ה13 נפתח ב 11 בצדמבר 1954. כולם, לבד מאחד, הודו באשמה - הנאשמים נאבקו להימנע
מעונש המוות. כפי שהיה צפוי, כולם תלו את מלוא האשמה בפאול פרנק. "פאול פרנק איים שיסגיר אותנו לידי
השלטונות באשמה שביקרנו בישראל, אם לא נשתף פעולה..." היה משפט הפתיחה של כל אחת מן העדויות.
מקס בנט חתך את ורידיו ב 21 בדצמבר, כדי להמנע ממתן עדות בבית-המשפט. קודם לכן היה בנט נתון
להשגחה מתמדת, בעקבות ניסיון קודם לבלוע ציאניד האשלגן, שהוברח לתאו על-ידי אנשים בלתי-מזוהים. הפעם הצליח
השלטונות המצריים ידעו כל מה שניתן היה לדעת - להוציא את הקשור בי, הם לא ידעו שפאול פרנק היה
סוכן ביון ישראלי, וראו בי שכיר-חרב גרמני בלבד. -
בעוד המשפט מתנהל שהיתי, בהתאם להנחיות, באירופה. את השבוע האחרון של דצמבר עשיתי עם
ידידים במינכן, תוך נסיונות לבסס שוב את קשרי המסחריים. (?) - הלילה האחרון של שנת 1954, החל הטלפון מ[?]
בחדרי בלי חדל: אי-הקשר הורה לי להגיע לציריך, מיד!-
בערב ה 1 בינואר 1955 בציריך צילצל הטלפון ושיחת חוץ: מר פארנק קח את המטוס הראשון לפריס, התקשר
עם המספר הרגיל. מצפים לך שם מחר. - אל תודיע על תנועותיך לאף אחד".-
"בשעה 200 לפנות בוקר נמצאתי כבר בחדר שבמלון "טורינג" בפראיס. אחרי כמה שעות טילפנתי אל
איש הקשר שלי. "בשעה 2 יחכה לך מישהוא ליד שער הניצחון" אמר האיש: ישראל שחל.
בשער הניצחון בפינה היעודה, המתין לי סגן אלוף מרדכי אלמוג, קצין-המינהלה של אמ"ן, שאמר לי
"שלום אלעד בוא אתי".
"פטי (יהושפט הרכבי" שהיה אז בחופשה מתפקיד המישנה לראש אמ"ן תחת אלוף משנה ג'יבלי, של
בסורבון) אינו יודע שאני כאן" השיב אלוף מרדכי אלמוג, "פטי אינו יודע שאני כאן", השיב. "איש אינו
יודע על כך." - והמשיך: באתי לראותך בעניין בעל חשיבות עליונה, עניין שיובא לידיעתך שלך בלבד.
לא הייתי כאן. ברור!" - אלמוג הביא, עימו, מעטפת חתומה בנייר-דבק שקוף. "יש לי כאן מכתב
המיועד לעינית בלבד" אמר "אפילו אני איני יודע מה כתוב בו,"-
"ממי!"
"אני רק שליח"
"קראתי בקפידה את הדף היחידי, שנכתב בידי מוטקה ונחתם על ידו: פניה אל הבנתי, קריאה לעזרה,
שקלת הטרגדיה המתחוללת במצרים, ואת הסכנות הצפויות מצב אנשים מסויימים במשרד-הביטחון
הישראלי, המשתוקקים לנער חוצנם מכל אחריות לטרגדיה זו. -
"אנשים אלה" נאמר במכתב, "מנסים להרוס את הדבר היקר ביותר לליבנו: צה"ל. אם צה"ל יקר לך, כפי שאני בטוח
ויודע, אני מבקש ממך לשכוח את כל הנוגע לפעולות שבוצעו לפני ה22 ביולי. ההוראות שקיבלת ממני
ביוני, כאשר נפגשנו בפאריז, היו רק הוראות לגבי תקשורת ותכנון. שום דבר אחר! ההוראות להחל בפעולות
(2)
החבלה הועברו אליך רק ב 17 ביולי. אם יש בידיך מכתבים ותזכורות או כל דבר אחר העלול להעיד
על ההיפך מכך, השמד אותם או שנה אותם בהתאם. בהגיעך הביתה, הודע לכל מי שישאל אותך,
כי הגעת בהתאם להוראה שהועברה אליך. אך בגלל פעילותך לא יכולת לבוא באופן מיידי, כפי שהתבקשת.
זכור: נמל-התעופה כאן יהיה נתון תחת השגחה. הצטוויתי שלא להיפגש איתך לפני שתיפגש
עם שר-הביטחון לבון או עם ראש הממשלה. אני פונה אליך מאחר שאני יודע מהו יחסך לצה"ל. אני
יודע שתגיע להחלטה הנכונה. אם תשמיד את המכתב הזה, זה יהיה האות שתפעל בהתאם להוראותי."
"לא הבנתי את הסיבות שמעבר לדברים. לא היה לי מושג מדוע עלי להכחיש באוזני כל כי
ביצענו פעולות ב2 ביולי וב14 בו; זה לא היה הגיוני. אנשים רבים מדי ידעו את
האמת. אני ידעתי רק שני דברים: בטחתי במוטקה ללא פיקפוק, מאחר שלא היה אדם
שאהב את הצבא יותר ממנו: ואהבתי להלחם בכל אדם או באנשים המבקשים למוטט את
המוסד היחיד בישראל אשר היה, לדעתי נקי מכל שחיתות. -
"קרעתי את המכתב לפיסות זעירות והידחתיו באסלה. אשרת פניו של אלמוג שיקפה
הקלה. - "סך הביתה בהזדמנות הראשונה," אמר אלמוג, "ועוד דבר, אברי
שכח שראית או שמעתי אותי, שלום, ובהצלחה!"
"מחרת היום הצטיידתי בזהות ישראלית, עלית על מטוס לציריך, ומשם טסתי לרומא כדי לעלות
על מטוס "אלעל", הביתה.
ברומא קנה יומן כחול (כמו שהיה משתמש בו) לשנה הקודמת (1954). וזאת כדי לכתוב שוב את כל יומנו
בהתאם עם הוראותיו של בן צור, כדי לבטל כל עדות כתובה אשר נגעה לפעולות שקדמו ה17 ביולי.
חזר הביתה והעתיק את היומן בהתאם לדו"ח הפעילות הכוזב. הוא גם הכתים את הדפים ומרט אותם, על מנת
לשוות להם מראה נושן. "איש לא היה מבחין בשינוי"
אף שהגיע לנמל התעופה לוד מבלי להודיע על כך לאיש, המתין לו איש-ביטחון והוביל אותו במהירות
החוצה אל דמות שנסתרה בין צללי הלילה, מוטקה "בוא אנחנו נוסעים לביתו של בנימין".
שאלתי אותו לשם מה החשאיות הגדולה. "תן לי אשראי, אברי בחייך" השיב "אל תשאל שאלות, פעם
חיפיתי עליך כשהיית זקוק לי, סמוך עלי".
"בהכרזתו שלבון מנסה להתחמק מאחריות למתן הוראה להחל בפעולות החבלה במצרים ראיתי סתירה מסויימת.
בפגישתנו בפאריס בחודש יוני, כאשר שאלתי אותו מי נתן את ההוראה, הוא הכחיש בפירוש כי לבון
היה האיש שנתן את הוראת החבלה. הוא אמר: "לבון ביצועיסט. אבל זה לא הוא".
"הממונים עלי יזמו את הפעולה ואני, כמפקד המבצע, הוצאתיה אל הפועל, כעת, אם אכן ירדתי לסוף דעתו של מוטקה,
מנסה לבון להציל את עורו הפוליטי על ידי הטלת האשמה על אחרים. כלומר, אלה הממונים עלי באמ"ן.
"במכתבו החסוי אלי כתב מוטקה: "בעקבות הטרגדיה במצרים, אנשים מסוימים מנסים להתנער מאחריותם.
והם מוכנים לרמות ולשקר כדי להרוס את הדבר הקרוב ביותר לליבנו: צה"ל!" בכך הצביע על
(3)
"לבון, אזרח שעמד באופן מוחלט מחוץ למיבנה הצבא.
"מאחר שהאמנתי למוטקה, הייתי נכון להילחם בלבון לאורך כל הדרך. הברירה היתה לבון או צה"ל-
וצה"ל היינו אנחנו. מוטקה סיפר שוועדת-חקירה כבר בוחנת את העניין, ואמר שאקרא להעיד בפניה.
"גיבלי היה מתוח ועצבני בדיוק כמו מוטקה, הוא לא ביטל זמן על גינוני רשמיות.
- "שר-הביטחון לבון חשב שאנחנו מנסים להסתיר אותך מפניו", פתח. "הוא דרש כבר במה פעמים שנחזיר אותך
הביתה לחקירה, אבל השהינו זאת. אם תישאל על כך, אמור שהתקשינו לאתר אותך, וכי חזרת מיד כשיכלת לעשות זאת
מבלי לסכן את פעילותך שם. לבון הוא אדם ממורמר, אברי. והוא נחוש בדעתו להשיג את רצונו. אתה תיפגש איתו
מחר. אחרי שתתראה עם הרמטכ"ל. הוא רוצה לדעת אם אתה ואנשיך ביצעתם פעולות כלשהן במצרים לפני
ה22 ביולי. אם הוא יצליח להוציא מפיך הודאה שפגעתם במטרות לפני התאריך הזה, כי אז יוכל לטעון
שזוהי ההוכחה לכך שהאחריות למתן ההוראה לפעול אינה חלה עליו, הוא יאמר שלא נתן שום הוראה כזו."
- "הוא ינסה לשבור אותך", המשיך ג'יבלי, הוא יפעיל עליך לחץ, פקח עין. הישמר שלא לחתום על שום דבר. אתה
עלול, מבלי לדעת זאת, לכתוב את גזר- הדין שלך בו ידיך".
"נדהמתי, הבטתי בהם. דבר אחד היה בטוח: המזימה נגד שר-הביטחון לא הייתה מוגבלת לאנשים ספורים.
עובדה זו נסכה בי עדוד. לא הייתי זקוק ליותר מכך כדי להשתכנע שעלי לסייע ולתת יד נאמנה למאבק נגד לבון."
"לגבי היתה שאלת הנאמנות מניע רב-עוצמה. בטחתי באלו שסיפקו לי טעמים לבטוח בהם. בטחתי במוטקה ובג'יבלי
מפני שהיו, בפשטות ממונים עלי ועמדו מעל לכל חשד, כמוכן היה לי חוב אישי שממנו לא יכולתי להתעלם. אמ"ן, וביחוד
מוטקה, קיבל אותי לשורותיו והשיב לי את חיי בדיוק ברגע שבו דומה היה כי אפסה כל תקווה. תודות לכך
החזרתי לעצמי את משפחתי, את גאוותי, הכל.
"ולבסוף-פנחס לבון, אדם שאודותיו לא ידעתי יותר מכפי שיכולתי ללקט משמועות שליליות.
(4)
הוא מעולם לא היה חייל. וכושרו לעמוד בראש מערכת- הביטחון של ישראל היה מאז ומתמיד נושא שרוי.
במחלוקת עזה.