תעתוק
תחנה ראשונה
העלייה
המחשבה על הקמת קיבוץ דתי של עדות המזרח
התוותה ונארגה במוסדות הפועל המזרחי ובמרכז
הקיבוץ הדתי. בתנועות נוער במצרים, טורקיה,
מרוקו, טוניס טריפולי, התקבצו מועמדים לעלייה
ארצה לקראת תום לימודיהם, והיה צורך לנתב
את דרכם למפעל התיישבותי ולהביא להקמת
קומונה של עולי המזרח. וכך החל הדבר: תנועת
בני עקיבא במצרים היתה חזקה, ונשלח לשם
שליח מהארץ בשם עקיבא קשת (קסטנבוים).
עזרו יעקב בר"ט (באותם ימים - חבר עין
הנצי"ב), ודב קנוהל ז"ל מכפר עציון שעשו רבות
לגיבוש התנועה. לקראת העלייה נשלחו לארץ שני
חברים: יעקב הררי ונדב (רחמים) זעפרן, במגמה
למצוא קיבוץ דתי שבו יוכשרו העולים
להתיישבות. הקיבוץ שנבחר היה קבוצת אברהם
שבגוש-עציון. גרעין ראשון עלה ארצה ישר
לכפר-עציון ובתוכם החברים המייסדים הנ"ל.
הנוער מטורקיה שעלה ארצה ב-1943- 1944 עשה
דרכו הראשונה במקווה ישראל, וכעבור חצי שנה
חלקו עבר לקיבוץ טירת-צבי לקבל הכשרתו שם,
והיה גם נוער טורקי שלמד בכפר הנוער
כפר-חסידים. מדריכי הגרעין ומחנכו היה אריה
קניקסהופר (=גניאל, באותם ימים: חבר טירת
צבי), והיו גם מדריכים אחרים כמו חיים
ריבלין(סעד), שמאי וחסידה שעזרו רבות ברכישת
ידע.
תלמידות בית-צעירות מזרחי ירושלים עלו ארצה
ב-1943 במסגרת עליית-הנוער, ולאחר תום
לימודיהן הצטרפו לגרעין הנוער בכפר-עציון. לימים
נוספה קבוצת נוער ממצרים בגל-עליה שני. הם
הוברחו עם חיילי הבריגדה שבאו מאיטליה דרך
מצרים לארץ לחופשת פסח, והגיעו ברכבת דרך
מדבר סיני. העליה הזאת קבלה הכשרתה
במשואות-יצחק בגוש-עציון ב-1946.
באמצע 1946, הצטלבו דרכיהם של חברי
הקבוצות, אשר סיימו לימודיהם והכשרתם
במקוה-ישראל, טירת-צבי, כפר-הנוער, בית
צעירות-מזרחי וכפר-עציון, וגמלה ההחלטה להביא
את הנוער הזה להגשמת התיישבות דתית בדמות
קיבוץ של עדות-המזרח. הגרעין בכפר עציון היה
ברובו על טהרת הבנים, והיה צורך דחוף לצרף
לשורותיו בנות. אלו באו, כאמור, מבית צעירות
מזרחי ירושלים, וחלקן ממקוה-ישראל.
תחנה שנייה
מחנה עבודה בנתניה
ב-20.10.46 ניתן האות, ולאחר שקבענו את השם
"שחר" - ראשון וראשית קיבוץ-דתי של עולי
המזרח, יצאנו יחד, הבנים והבנות, מכפר-עציון
ומשואות-יצחק למחנה עבודה בנתניה. הצטרפו
אלינו גרעיני הנוער מטירת-צבי, כפר הנוער
ומקוה-ישראל. התמקמנו בתוך פרדס שבמרכזו
בית אריזה גדול, אשר חיש מהר הפך גם לחדר
אוכל ומטבח, בו נעשו רוב הפעילויות החברתיות
והארגוניות. הקמנו אוהלים ובהם דחסנו מיטות
סוכנות וארגזי תפוזים לאחסנת בגדים ונעליים.
החום העיק ועקרבים שרצו באוהלים. כמו כן קנו
להם מקום בתוך האוהלים יתושים וזבובים וכל
מיני חרקים. היינו בלי תאורה חשמלית, ונאלצנו
להביא לחם ממרחקים על גבי חמור. האוכל ניתן
בצמצום, אוכל דל: זיתים חצי ביצה, חלבה, ריבה
ולחם. האוכל החם היה מרק דלוח וקצת דיסה
שקיבלנו בערבים לאחר יום עבודה מפרך. המים
היו במשורה, לכביסה הרתחנו מים על עצים
שאספנו המסביבה. עיקר עבודתנו היה קטיף
תפוזים בפרדסים הסמוכים. כמה חברים עבדו
בבנין וביציקה. חלק מהבנות קטפו תפוזים. עם
הזמן נתמעטה העבודה ושלחנו קבוצה לתל-מונד
הסמוכה שהתמקמה בקלמניה (באותו זמן
אורווה). ניקינו והכשרנו את המקום למגורים,
ומשם יצאנו לכל עבודה מזדמנת: חפירת גומות,
ניקוש עשבים והשקאה של פרדסים.
תחנה שלישית
כפר אתא
ב-18.6.47, מכל הנדודים בידנו, עברנו לכפר אתא,
ושוב במסגרת מחנה עבודה. המקום היה בקרבת
קיבוץ רמת יוחנן, כפר מכבי ואושה. הקמנו
צריפים למגורים, מקלחות מפח, חדר האוכל
שימש אכסניה לפעולות חברתיות ותרבותיות.
האוכל השתפר במקצת הודות לשפע העבודות
בנמל-חיפה, בבניה, חקלאות ותעשיה. חלק
מהבנות עבדו במשקי בית. כאן הצטרף אלינו נוער
ממרוקו, תוניס וטריפולי.
בסוף השנה התחילו המאורעות ועמם צליפות של
הערבים. הנסיעה לעבודה בנמל חיפה היתה כרוכה
בסכנת נפשות. היה עלינו לנסוע דרך ואדי רושמיה
שהיה בשליטה ערבית. הצליפות משם לא פסקו.
למען הקיום שמנו נפשנו בכפנו ונסענו. אחר-כך
היה הטבח בבתי הזיקוק, אשר הביא לתגובה
חריפה של ההגנה על הכפר הערבי חוסה על-ידי
ציק פוסט. באותו זמן הדרוזים הוסתו ע"י ערבים,
אבל לאחר פעולות מעטות נכרתה ברית בין
הדרוזים והיהודים. כל הפעולות והמאורעות פעלו
ליתר גיבוש להגשמת רעיון הקיבוץ.
עם הקמת המדינה ומיסוד המשרדים, חלק קטן
מהחברים שם פעמיו אל תפקידים שקרצו להם
ממוסדות המדינה ההולכת וקמה, צבא, מודיעין
ומשרדי ממשלה, בהיותם יודעי שפות: עברית,
ערבית, אנגלית וצרפתית.
תחנה רביעית
ביריה ב'
ב-29.9.48 מקל הנדודים מורה לכיוון ביריה ב', ע"י
צפת. כפר ערבי נטוש ובנייני אבן הרוסים. היינו
הראשונים שעלו לאיזור הזה בטרם שחרור הגליל
המרכזי. כמה קילומטרים מביריה, בכפר מרון של
היום, השתלט על המקום צבא הכנופיות של
קאוג'זי, ומשם שלח את כנופיותיו. התחלנו לשפץ
את המבנים הראויים למגורים. הכשרנו חדר אוכל
ומטבח, והתחלנו להתארגן לעבודה. עיקר עיסוקנו
היה במסיק זיתים, נטיעת יערות אצל הקרן
הקיימת והקמת טראסות. הקמנו מפעל לביבות
ואת תוצרתו שלחנו לתל אביב. מים העברנו דרך
צינור, והיו מקלחות מאולתרות בבתים משופצים.
רכשנו עגלה רתומה לשתי פרדות ובה היינו
מביאים אספקה מהעיר צפת. בימים עבדנו
ובלילות שמרנו על הכפר שהיה בחזית מול צבא
קאוג'זי.
תחנה חמישית
נקודת הקבע בגוש-חלב-
התקווה והפירוק
ב-11.1.49, עם שחרור הגליל המרכזי, עלינו לנקודת
הקבע בגוש-חלב. ההעברה בוצעה בשלבים,
קיבלנו והקמנו צריפים שוודיים מעץ לבתי
המגורים. בנינו חדר אוכל גדול מעץ עם גגות מפח
אלומיניום. עם הזמן הקמנו מגדל-מים, מקלחות
ומחסן-בגדים. העבודות היו שונות ומגוונות. רכשנו
מפעל לאריגה ידנית, התחלנו בגידול אפרוחים
ובגידול מעט ירקות. האדמה היתה זרועת אבנים,
ועל כן עבדנו בהכשרת קרקע וסיקול אבנים
במזחלות לקראת פיתוח המשק, וחלק מהחברים
המשיך לעבוד בקרן הקיימת. למרות שהתנאים
היו די קשים החל המצב להשתפר.
ב-5.6.49 היה מאורע משמח. שתי "הדינות" של
קבוצת שחר: דינה אשכנזי ודינה פנחס באו בברית
הנישואין עם בחירי ליבן בנימין (ליזוגנה) דורון
ודניאל אלחנתי - הזוגות הראשונים בגוש חלב.
חדר האוכל היה מקושט מקיר לקיר,ואוכל ושתיה
ניתנו כיד המלך (בהתאם לתנאים של אותם
הימים), ובחתונה היתה הופעת פנטסיה עם סוסים
וחרבות של השרקסים מהכפרים ריחניה, עלמה
וראס-אל-אחמר.
שנת 1950 תזוכר כחורף קשה ביותר. המים קפאו.
צינורות התפוצצו. רוחות עזות וסוערות העיפו גגות
ומבנים ארעיים. החברים מצאו עצמם ישנים
ומכורבלים תחת מעטה שלג. באחד הלילות נשרף
מחסן הבגדים על תכולתו והרוחות העבירות את
הגיצים ללול האפרוחים וגרמו לשריפתו כליל.
נשארנו ערום ועריה. קיבוצים מהסביבה עזרו לנו
באיסוף בגדים ואט אט התחלנו להתגבר על
המצב. אבל אז, החלו הורים של חברים לעלות
ארצה, היו בעיות במשק, סידורים וקליטה, ואיתם
הסדקים הראשונים מהבחינה החברתית
והכספית. בהמשך לכך העייפות והקשיים
העצומים שנערמו לפנינו יום יום נתנו אותותיהם
בחברים, והתחילה עזיבה שהלכה והתגברה.
המשק לא יכול היה לעמוד בזה, ולצער כולנו
הוחלט שאין טעם להמשיך, ושצריך להתפרק.
תם אבל לא נשלם...
חלק גדול מהחברים ארז את חפציו ועזב, ומעטים
הצטרפו לקיבוץ כפר דרום ע"י קב. יבנה (היום בני
דרום). עם שיירת המצטרפים היה תינוק בן יומו
בשם יוסי (ליזובנה) דורון שנולד ב-25.4.1950. לידה
ראשונה בגוש חלב.
וכך נסגר פרק. נסיון שנשא בחובו אתגרים,
והושקעו בו מאמצים רבים, וכנראה לא יכל
לעמוד בפני התפתחויות חדשות ומצבים משתנים.
נגוז חלום שנרקם הרבה שנים, ולא באה לידי
ביטוי משאת נפש להקמת קיץ דתי מעולי
המזרח. למגינת ליבם של מוסדות הפועל המזרחי,
מרכז הקיבוץ הדתי וכל החברים המייסדים.
תם אבל לא נשלם.
עברו הרבה שנים של נתק אישי. איש לביתו יעשה.
כל אחד לפי דרכו ואמונתו תרם את חלקו לעם
ולמדינה צבא, חקלאות, בנין, תעשיה, בנקאות
ומסחר, וברבות הימים כולם התחתנו, ילדו והיום
סבתות וסבים לנכדים.
כמו תמיד הגעגועים, ההתרפקות על העבר, הערגה
לשוב להיפגש ולהישמע חילחלו פה ושם. ובזכות
תושיה ודבקות במטרה, ביוזמה אישית הוקם
וועד יוזם של חברים: ניסים מיימון, דוד רביב
ואברהם בן עזרא ובעזרתו של יעקב חולי, והוחל
בארגון כנסים ומפגשים שנתיים, בהם מעלים
זכרונות, סיפורים והרבה חוויות מן העבר. והעיקר,
שוב התקרבות, ישיבה בצוותא, שירה וריקודים.
היינו פעמים מספר בכפר עציון, מקום לידת
הרעיון, ביערות כברי בצפון, מלונות מקסים
בנתניה ובסביבות מחנה העבודה הראשון.
(דברים שנכתבו לרגל כנס חברים מקבוצת "שחר"
במכון וינגייט ביום העצמאות ה-41 למדינת ישראל).